תפילת שחרית היא התפילה יהודית הנאמרת בבוקר. נוסח התפילה החל להתגבש בימי הבית השני ובהמשך בימי המשנה והתלמוד.
שני חלקיה הקדומים יותר של תפילת שחרית הם קריאת שמע ותפילת העמידה, ועם הזמן צורפו אליה ברכות ותפילות נוספות. בימים שני וחמישי, וכן בשבתות ובחגים ובראש חודש נוספת לתפילת שחרית קריאת התורה.
הגישה המדעית מסכימה כי התפילות היהודיות החלו להתגבש בימי הבית השני והמשיכו להתפתח בימי המשנה והתלמוד. לצד זאת קיימת גם גישה מסורתית המייחסת את תיקון תפילת שחרית לדמותו של אברהם אבינו, על פי הפסוק ”וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'.”[1]
תחילת זמנה של תפילת שחרית הוא מהזריחה (זמן התפילה הוא זמן אמירת תפילת שמונה עשרה). זמן הזריחה נחשב לזמן הטוב ביותר להתפלל תפילת שחרית, על פי הפסוק ”יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ...”[2]. תפילה בעת הזו נקראת תפילת ותיקין.[3]
ובדיעבד אפשר להתפלל מעלות השחר.
לגבי סוף זמן תפילת שחרית נחלקו תנאים במשנה: ”תפלת השחר עד חצות; רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות.”[4] להלכה נפסק כדעת רבי יהודה שסוף זמן התפילה הוא בארבע שעות, אבל בדיעבד ניתן להתפלל שחרית עד חצות.[5]
מאחר שהשעות המדוברות אינן השעות הרגילות, אלא שעות זמניות, נחלקו הפוסקים בחישוב הזמן הזה: לפי שיטת ה"מגן אברהם" מונים את הזמן שמעלות השחר עד צאת הכוכבים ומחלקים אותו ל-12 חלקים, כשכל חלק הוא שעה. וכן הוא מנהג יוצאי תימן ויוצאי עדות המזרח. (שיטה זו היא גם דעת הבן איש חי ושאר המקובלים מבית אל הדוגלים בתפילת ותיקין ככל המקובלים.) לפי שיטת הגר"א מונים את הזמן שמזריחת השמש עד שקיעתה. שיטה זו מובאת לראשונה ברמב"ם, ואחרי כן בכתבי הגר"א, שעל שמו היא קרויה. כך מנהג רוב יוצאי אשכנז. ואולם למרות זאת, רבים מיוצאי אשכנז מחמירים ומקדימים להתפלל כשיטת המגן אברהם.
נהוג להתעטף בטלית גדול בשעת תפילת שחרית. בחלק מקהילות מזרח אירופה, רק מי שנשוי (או שהיה נשוי) מתעטף בטלית, אך בקהילות אחרות גם בחורים מגיל בר מצווה מתעטפים בטלית.
כמו כן, נהוג להניח תפילין בשעת תפילת שחרית. זמני הנחת התפילין הם כל היום, אך המנהג הנפוץ בדורות האחרונים הוא להניח תפילין בתפילת שחרית בלבד.
בניגוד לטלית, בה מתעטפים בכל ימות בשנה, הנחת התפילין היא רק בימות החול משום שאין מניחים תפילין בשבת וביום טוב, סיבת המנהג היא מפני שהתפילין נקראו אות והשבת והמועדים גם כן נקראו אות ומכיוון שבשבתות ומועדים יש כבר אות מסתפקים בזו בלבד. בחול המועד נחלקו המנהגים, יש שאינם מניחים תפילין ויש המניחים וחולצים אותן בטרם קריאת ההלל.
קיים איסור לאכול ולשתות (לגבי שתיית מים, ראו בהמשך) לפני תפילת שחרית, שנלמד מהפסוק לא תאכלו על הדם.[6] לדעת הרא"ה האיסור הוא מהתורה,[7] דבר זה מוסבר לדעתו בכך שחיוב התפילה הוא מדאורייתא, וגם האיסור הנלמד מפסוק זה הוא מהתורה. לעומת זאת לדעת רבנו יונה[8] האיסור הוא מדרבנן, והדרשה מהפסוק היא אסמכתא. השולחן ערוך מסתמך על דעת הראבי"ה ומתיר שתיית מים לפני התפילה.[9] בניגוד לכך, לדעת ספר מעשה רקח יש לדייק מדברי הרמב"ם שהתיר את השתייה לצמא לפני התפילה,[10] שיש לאסור גם שתיית מים.[11] שתיית תה או קפה ללא סוכר מותרת לדעת המתירים שתיית מים, לפי המובא במשנה ברורה מותר גם לשים מעט סוכר בפיו בזמן השתייה, אך ערבוב הסוכר בתוך המשקה אסור,[12] ולדעת ערוך השולחן מותרת גם שתיית משקאות ממותקים שערבו בהם סוכר.[13]
בשולחן ערוך הרב נפסק כי הצמא והרעב הם בכלל החולים שמותר להם לאכול לפני התפילה.[14] בדורות האחרונים, עקב חלישות הדורות, הורו בחסידויות מסוימות (כגון בחסידות חב"ד) שאין להחמיר יותר מפסק זה של השולחן ערוך, היות שזהו דבר הגורם להקל בתפילה עצמה, אלא מוטב לאכול די הצורך לפני התפילה, בצורה שיוכל להשקיע את כל המחשבה והכוחות שלו בתפילה עצמה. ובפרט בשבת, בה מנהג החסידים להאריך בתפילה.
מקור ההיתר לאכילה ושתייה קודם התפילה כדי להתפלל בצורה בריאה ונכונה הגיע מאדמו"רה השלישי של חב"ד אדמו"ר הצמח צדק, שמסופר שכלתו, הרבנית רבקה שניאורסון, כשהייתה בגיל 18 חלתה והרופא ציווה עליה שתאכל תיכף ומיד עם קומה בבוקר משנתה. הרבנית, שלא רצתה לטעום קודם התפילה, החליטה להתפלל מוקדם מהרגיל, ואחר התפילה הייתה אוכלת. כשנודע הדבר לחותנה, אמר לה: "יהודי צריך להיות בריא ובעל כוח. על מצוות נאמר "וחי בהם", הפירוש של "וחי בהם": 'יש להחדיר חיות במצוות. בכדי שיוכלו לעשות זאת חייבים להיות בעל כוח ולהיות בשמחה'". וסיים: "אינך צריכה להיות על בטן ריקה. עדיף לאכול כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי לאכול".
בנוסף, הרבי מליובאוויטש ידוע בהקפדתו לאכול לפני התפילה דבר מאכל ואף מסופר שהורה לחסיד שהקפיד שלא לאכול לפני התפילה: "מעתה תתחיל לאכול בכל יום קודם התפילה, וכתיקון על מה שעד היום לא אכלת – תשפיע על כל חבריך שיתחילו גם הם לאכול קודם התפילה".
הכוונה באכילה זו היא לא "לפתוח סעודה", אלא לאכול מספיק כדי שיהיה כוח להתפלל בכוונה מבלי שיציק הרעב או החשיבה על האוכל שיהיה לאחר התפילה.
נאסר גם לתת שלום לחברו לפני התפילה.[15] בתלמוד בבלי נאמר שאיסור זה נוהג רק אם השכים לפתחו של חברו, אך אם פגש את חברו באקראי מותר לתת לו שלום. נחלקו הראשונים בעניין זה. שיטה אחת מביאה רק את החילוק בין משכים לפתח חברו שאסור לו לומר לו שלום, ובין פוגש אותו באקראי שמותר בכך.[16] לשיטה אחרת, גם המשכים לפתחו של חברו מותר לומר לו צפרא דמארי טב, וכל האיסור הוא רק לומר "שלום" משום ששלום הוא אחד משמותיו של הקב"ה.[17] לשיטה שלישית הפוגש את חברו באקראי מותר לומר לו "שלום", ואם השכים לפתחו לצורך השכמת שלום אסור לו לברכו כלל, והמשכים לפתחו של חברו לצורך אחר ולא לשם נתינת שלום יוכל לומר לו "צפרא דמארי טב".[18] יש שכתבו שגם במקרה בו פגש את חברו באקראי יאמר לו "צפרא דמארי טב", וזה כדי שעל ידי השינוי מהלשון הרגילה לא ישכח שעליו להתפלל.[19]
ניתן לחלק את תפילת שחרית של חול לשבע חטיבות עיקריות, כדלקמן:
החטיבה הפותחת את התפילה אינה אחידה מבחינת אופייה. היא כוללת שלוש חטיבות משנה, שסדרן המקורי לא נשמר וכיום הן שלובות זו בזו בכל המנהגים. חטיבות משנה אלו הן:
את החטיבה נועלת תפילת קדיש דרבנן.[20]
הגרעין של חטיבה זו הם שישה מזמורים מספר תהילים: מזמור קמ"ה עד מזמור נ'. לפני ואחרי מזמורים אלו נאמרות מספר פסקאות, שסדרן ותוכנן שונה במקצת בין המנהגים. הפיסקאות העיקריות המשותפות לכל המנהגים הן:
את החטיבה נועלת תפילת חצי קדיש.
גרעין החטיבה הוא שלוש פסקאות מהתורה: שמע ישראל (ספר דברים, פרק ו', פסוקים ד'–ט'), והיה אם שמוע (ספר דברים, פרק י"א, פסוקים י"ג–כ"א) ו-ויאמר (ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים ל"ז–מ"א). במהלך הקריאה נהוג לאחוז בארבע ציציות הטלית (או ציציות הטלית קטן), ולהניח את כף היד הימנית על העיניים. כמו כן נהוג לנשק את הציציות כאשר מוזכרת המילה "ציצית".
את גרעין החטיבה עוטפות שלוש ברכות, שתיים לפניו ואחת אחריו. שתי הראשונות מכונות ברכת יוצר אור וברכת אהבה, והאחרונה מכונה ברכת גאולה. הנוהג לומר ברכות אלו קדום, והוא נזכר כבר במשנה: "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה" (משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה ד').
את החטיבה פותחת הקריאה ברכו: החזן אומר "ברכו את ה' המבורך", הקהל עונה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", והחזן חוזר על משפט זה.
תפילת שמונה עשרה היא רצף של תשע עשרה (בזמנים קדומים שמונה עשרה) ברכות. היא נאמרת תחילה בלחש על ידי הקהל, ולאחר מכן החזן חוזר עליה בקול. התפילה כולה נאמרת בעמידה, ברגליים צמודות. לפי מנהג יהודי תימן על פי הרב רצאבי, תפילת שמונה עשרה נאמרת ברגלים מפוסקות.
במהלך חזרת החזן על התפילה נוספות לה שתי פסקאות: פיסקת הקדושה הנאמרת לפני הברכה השלישית; ופיסקת ברכת כהנים, הנאמרת לפני הברכה האחרונה, ובה הכהנים עולים לברך את הציבור. בחלק מהקהילות וכן במקרים מסוימים אין הכהנים עולים לברך אלא הפיסקה נאמרת כולה על ידי החזן. בשעה שהחזן אומר ברכת מודים בחזרת הש"ץ, הקהל אומרים מודים דרבנן.
חטיבת ה"תחנון" לא הייתה שייכת במקורה לתפילת הציבור אלא לתפילת היחיד: ניתנה כאן הזדמנות למתפלל לומר תפילה אישית, איש איש ותחינותיו. עם הזמן הפכה החטיבה לחלק מתפילת הציבור, והיא כוללת כיום אוסף מגוון של פסוקים ותפילות.[22]
בימים שיש בהם מן השמחה (שבת, ראש חודש, חגים ומועדים ובעוד ימים מסוימים) אין אומרים תחנון. ברוב הקהילות (חוץ מרוב קהילות הספרדים) נאמר חלקים מתחנון בישיבה, כאשר הראש שעון על יד שמאל, ואם התפילין עליה, יש נוהגים ליטות על יד ימין – הד למנהג לומר את התחנון תוך כדי השתטחות על הארץ ("נפילת אפיים").[22]
ברוב הקהילות, אומרים תחנון "ארוך" בימי שני וחמישי, לעומת תחנון ה"קצר" שבשאר הימים (הזהה לתחנון שאומרים במנחה גם בשני וחמישי).
בימים שני, חמישי, שבתות, חגים (כולל חול המועד), חנוכה ופורים, תעניות וראשי חודשים נוספת לתפילה גם הקריאה בתורה לפני הקדושה דסידרא. בימי שני וחמישי (ובקצת קהילות אשכנז המערבי, גם בימי צום שאינם בשני וחמישי) לאחר הקריאה בתורה וקודם החזרת הספר תורה לארון הקודש, אומר החזן קטע תפילה המתחיל ב"יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים" המכיל בקשות שונות. הקטע אינו נאמר בימים שאין אומרים בהם תחנון.
לאחר קריאת התורה, ובמקום זה בימים שאין קוראים בתורה, אומרים שוב אשרי, ברוב הקהילות אומרים מזמור כ' (ומדלגים עליו בימים מסוימים), וובא לציון הכולל אמירת קדושה דסידרא. לאחר מכן אומרים קדיש תתקבל.
אחרי קדיש תתקבל, נאמרות תוספות לתפילה. תוספות אלו כוללות, לפי רוב המנהגים, את תפילת פיטום הקטורת, שיר של יום, ברכי נפשי בראש חודש ועלינו לשבח (הסדר משתנה מנוסח לנוסח), ובחלק מן הקהילות אף קטעים נוספים כמו פרשת המן, י"ג עיקרים, שש או עשר זכירות, תהילים, הנחת תפילין של רבנו תם, אמירת מזמור תהילים פ"ג ועוד.
מראש חודש אלול ועד יום הושענא רבה, הנהיגו בכשלוש מאות שנים האחרונות ברוב קהילות ישראל להוסיף בסיום התפילה מזמור כ"ז מספר תהלים – 'לדוד ה' אורי וישעי'. מספר טעמים נאמרו במנהג זה.
חיי הקהילה היהודית | ||
---|---|---|
תפקידים על-קהילתיים | חכם באשי • שד"ר • אדמו"ר • גדול הדור • רב ראשי | |
תפקידים מקומיים | מרא דאתרא • רב • דיין • פרנס • שליח ציבור • גבאי • גבאי צדקה • בעל קורא • מוהל • שוחט • מלמד • דרשן • סופר סת"ם • בלנית • משגיח • משגיח כשרות | |
מוסדות | תלמוד תורה • ישיבה • ישיבה קטנה • ישיבה גדולה • כולל אברכים • מקווה • בית כנסת • בית מדרש • חברה קדישא | |
דברים שבקדושה | מניין • היכל/ארון קודש • חזנות • תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית • מוסף • קריאת התורה • שמע ישראל • ברכה • קידוש • רשימת תפילות וברכות | |
ניהול חיי הקהילה | בית דין • תקנות הקהילה • פדיון שבויים • כתב מגידות | |
תפקידים היסטוריים | אב הכנסת | |
קריאת שמע | ||
---|---|---|
פרשיות קריאת שמע | שמע ישראל • שמע ישראל (פרשיה) • והיה אם שמוע • פרשת ציצית | |
ברכות קריאת שמע | ברכות קריאת שמע • ברכת יוצר • ברכת מעריב • ברכת אהבה • ברכת הגאולה • ברכת השכיבנו | |
זמני קריאת שמע | תפילת שחרית • תפילת ערבית • תחילת זמן קריאת שמע • סוף זמן קריאת שמע • קריאת שמע על המיטה | |
שונות | אל מלך נאמן • ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד • ברכת ברוך ה' לעולם • המלאך הגואל • תפילת ותיקין • משיכיר • שעות זמניות |
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.