תחום | נפרולוגיה |
---|---|
גורם | mutation, היפוקלמיה, עמילואידוזיס, ליתיום, היפרקלצמיה, זיהום, גידול, תסמונת שגרן |
תסמינים | polyuria, הטלת שתן לילית, polydipsia, hyposthenuria |
טיפול |
|
קישורים ומאגרי מידע | |
MeSH | D018500 |
סיווגים | |
ICD-10 | N25.1 |
ICD-11 | GB90.4A |
תפלת שתן כלייתית (באנגלית: Nephrogenic diabetes insipidus) היא סוג של תפלת השתן, בה ייצור ההורמון ואזופרסין תקין (בשונה מתפלת שתן מרכזית), אולם יש בעיה בתגובה להורמון זה בכליות או אף מחסור בתגובה.
מחלה זו יכולה להיות מולדת או נרכשת.
במצב זה יש מוטציה באחד או יותר מהגורמים האחראיים לתגובה להורמון ואזופרסין, כך למשל:
סוכרת נפרוגנית נרכשת נוצרת ממתן של תרופות או מצבים שונים כגון:
תפלת שתן כלייתית אינה כרוכה בבעיה בייצור ההורמון ואזופרסין אלא בעיה בתגובתיות אליו. לכן, על מנת לאבחן מאיזו מחלה סובל החולה, האם מסוכרת תפלה מרכזית או סוכרת תפלה נפרוגנית, יש להזריק את ההורמון הסינתטי DDAVP הנקרא גם "דסמופרסין" אשר מחקה את פעילותו של ההורמון האנדוגני ואזופרסין. אצל חולה בסוכרת תפלה מרכזית, הזרקת ההורמון תביא לתגובה, ואולם אצל חולה בסוכרת תפלה נפרוגנית, לא תהא תגובה היות שהקולטנים אינם מגיבים להורמון זה (כתוצאה מפגם או מוטציה כאמור לעיל). במצבים בהם האדם סובל מסוכרת תפלה מרכזית מוחלטת, אמנם תהיה תגובה להזרקת ההורמון הסינתטי אולם תגובה זו תהא פחות אופטימלית מאשר אצל אדם בריא. לכן, קשה להבדיל בין מצב בו האדם סובל מסוכרת תפלה מרכזית מוחלטת, לבין מצב בו האדם סובל מסוכרת תפלה נפרוגנית חלקית. בעיקר ניתן למדוד את רמות ההורמון בפלסמה, אם רמות אלו גבוהות סביר להניח כי המחלה היא נפרוגנית ולא מרכזית.
מאחר שהזרקה או מתן ההורמון DDAVP אינה רלוונטית לחולים בסוכרת תפלה נפרוגנית, יש לטפל במשתנים מקבוצת התיאזידים. משתנים אלו גורמים להקטנת נפח הנוזלים בגוף, והגברת ספיחת המים באזור האבובית המקורבת, כך שבסופו של דבר יגיעו פחות נוזלים לאבובית המאספת, שם קיימת עיקר הבעיה אצל חולים אלו. בנוסף, קיימת סברה לפיה התאיזידים יכולים להגביר את הביטוי של תעלות aqua porin 2. ניתן לתת יחד עם תיאזיד חומרים נוספים כגון סולפניל אוריאה, קרבמזפין (טגרטול) או קלופבירט אשר מגדילים את שיפור התגובה הכלייתית להורמון ואזופרסין.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.