לידה |
1215 לערך בולגה, שאווה |
---|---|
פטירה |
1313 מנזר דברה ליבנוס, אתיופיה |
קדוש עבור | נצרות קופטית, הכנסייה האורתודוקסית האתיופית |
חג | 17 באוגוסט ו-24 בכל חודש אתיופי |
תקלה היימנות (בגעז: ተክለ ሃይማኖት. בעברית: צמח אמונה. 1215 בקירוב – 1313 בקירוב) היה נזיר וקדוש נוצרי אתיופי, אשר יסד את המנזר החשוב באזור שאווה. חשיבותו נעוצה בהיותו הקדוש האתיופי היחיד שמוכר גם באתיופיה וגם על ידי הכנסיות שמחוצה לה, כמו מצרים ורומא. יום צומו נקבע ל-17 באוגוסט, והיום ה-24 בכל חודש בלוח האגעזי מוקדש לו.
היימנות נולד למשפחה נוצרית בבוגלה שעל הגבול המזרחי של שאווה באתיופיה, אזור שהיה תחת שליטה של ממלכת דמות הפגנית רודפת הנצרות, בראשה עמד המלך מטאלומי (Matalomi). אביו, סגז עד ("מתנת אמונה"), היה כומר שפעל רבות לקידום הנצרות באזור וחינך את בנו לאהבת ישו, ואימו, אגזיע חראיניה ("בחירת אלוהים"), הייתה אישה אמידה, עליה סופר כי נהגה לעזור לעניים. כמו אביו, גם אימו של היימנות בילתה את רוב זמנה בכנסייה.
על אף רצונותיהם של הוריו, תקלה סירב להתחתן והקדיש את כולו לאלוהים. תקלה נסע צפונה בחיפוש אחר חינוך דתי. מסעו הארוך הוביל אותו למנזר שעל אי באגם חאיק הנמצא כיום באָמְבַּסֵל, של הקדוש הנוצרי ייאסוס מועא. תקלה למד במנזר זה במשך 9 שנים, אחריהם המשיך במסעו והגיע לעיר אקסום שבתיגראי, שם למד אצל מורו של ייאסוס מועא, אבוט יוהנס, במנזר דברה דמו. תקלה הפך לשם דבר בעולם הנוצרי האתיופי והפיץ את אמונתו ברבים.
בדרכו בחזרה לשוואה, תקלה שב למנזרו של ייאסוס מועא, שם הוכרז רשמית כנזיר. אל שוואה הביא עימו תקלה את קולות ההתעוררות הנוצרית שחווה בצפון. ב-1284 הוא הקים את המנזר דברה אטסבו (Debre Atsbo), שבמאה ה15 נקרא מחדש דברה ליבאנוס. המנזר הפך לאחד המוסדות הדתיים החשובים באתיופיה. ראש המנזר הוא ה-אצ'גה (Echege), הדמות הדתית השנייה בחשיבותה בעולם הנוצרי האתיופי (שנייה רק ל-אבונא).
תקלה חי 29 שנים לאחר שהקים את המנזר. תחילה הוא נקבר במערה בה הוא חי, אך לאחר 56 שנים גופתו הועברה לדברה ליבאנוס. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, הקיסר היילה סלאסי בנה כנסייה חדשה על מקום קבורתו של הקדוש. עד היום, המקום נחשב מוקד עלייה לרגל בעבור רבים.
ניסים רבים נקשרו בשמו של תקלה היימנות. מסופר כי לפני שנולד, יום אחד הותקפה העיר בה חיה משפחתו. אביו, שחיפש מקום מסתור מחייל שרדף אחריו וביקש להרוגו, הגיע לאגם סמוך ונכנס אליו. באגם האב התפלל למלאך מיכאל שיעזור לו להחלץ מהמצב. מיד הרגיש סגז עד את המים מגנים עליו. החייל, שראה שסגז עד לא חוזר, הניח שהוא טבע במים, ויתר על חיפושו ועזב את המקום. כשעברה הסכנה, המלאך מיכאל אמר לאב שכעת ניתן לצאת בבטחה, והוסיף שהוא ניצל רק בזכות בנו לעתיד. המלאך המשיך וסיפר סודות רבים על הבן שעוד לא נולד, ועזר לסגז עד לחזור העירה. כאשר חזר לעיר, גילה שכל הבתים נשדדו ונשארו ריקים מרכוש ומתושבים, ושאשתו נחטפה על ידי החיילים ששהו שם ורצו להעניק אותה כמתנה למלך. המלך הורה להלביש אותה בבגדי פאר עד שתגיע חתונתם, למורת רוחו של סגז עד. הוא נכנס לכנסייה והתפלל לחייה של אשתו.
בימים שלאחר מכן, ערך סגז מיסה בה הוזמנו חברי הקהילה להתפלל לשלום אשתו. בעוד הוא מסתובב בין המתפללים, נתקל סגז באישה לבושה בבגדי פאר, אותה לא הכיר. האישה המסתורית אמרה שהיא נשלחה אל הכנסייה כדי להתחתן איתו, מכיוון שאשתו ניתנה למלך. סגז סירב להצעתה בנימוס, ואמר שהוא מאמין באל שיחזיר את אשתו. האישה המסתורית הסירה את הצעיף מפניה והתגלתה כאשתו, שניצלה מיד המלך. הכומר המאושר תהה כיצד הצליחה להינצל, וזו סיפרה לו שהמלאך הציל אותה – במטרה שתוכל להביא לעולם את בנם. באותו הלילה חלם הכומר חלום בו בישר לו המלאך על לידת בנו הצפויה.
מתקופת ילדותו, חייו של תקלה היו רווים בניסים רבים. מסופר כי תקלה החל לדבר כבר כשהיה בן שלושה ימים; מסופר כי תקלה נפצע בתיגרה וביקש מהמלאך שירפאו – והוא אכן ריפא; מסופר על מקרה בו בעת שרב וחוסר, תקלה ואביו התפללו לאל, שנענה לתפילות ויצר מעיין קטן ליד ביתם שבמימיו יכלו להשתמש.
יום אחד, כאשר היה בדרכו בחזרה לעיר, הוא הותקף על ידי שדים. הוא היה סבור שהסיבה לכך היא הפסלים שאותם אנשים נהגו לעבוד. כאשר הגיע למחוז חפצו, שבר את כל הפסלים והקים כנסייה בעיר. תקלה היה לאיש דת מוערץ, עם כוחות לרפא מחלות ולהוציא שדים על ידי תפילה לאלוהים. המלך, שחשש מכוחו העולה ומהפופולריות של תקלה, שלח חיילים לרדוף אחריו. לאחר מספר ניסיונות כושלים לפגוע בו, נגלה אלוהים אל המלך, והפך את ליבו. המלך הפך לאדם מאמין והוטבל גם הוא על ידי תקלה.
תקלה התפלל למלאך וביקש לשמור על צניעותו, מכיוון שכעת היה שמו ידוע בכל מקום. המלאך סימן לו דרך בה יוכל ללכת, ואפשר לתקלה לחיות במנזר בענווה, תוך שהוא מתפלל וצם רוב הזמן. בהמשך, נגלה אליו המלאך שוב ואמר לו לרדת למערה הנמצאת במורד העמק. המנזר היה על גבעה גבוהה, והנזירים השתמשו בחבל כדי לרדת ממנו. כאשר הורידו הנזירים את תקלה, החבל נקרע. הבהלה הפכה להתרגשות גדולה כשראו הנזירים שכנפיים נושאות את תקלה ומביאות אותו למקום מבטחים.