לידה |
1460 נוז'אן-לה-רוטרו, צרפת |
---|---|
פטירה | 1512 (בגיל 52 בערך) |
מוקד פעילות | צרפת |
זרם | מוזיקת רנסאנס |
שפה מועדפת | צרפתית |
אנטואן ברימל (בצרפתית: Antoine Brumel; סביבות 1460 – 1512/3) היה מלחין צרפתי. ברימל היה אחד הראשונים והנודעים בחברי האסכולה הפרנקו-פלמית של תקופת הרנסאנס ואחרי ז'וסקן דה פרה, מן המשפיעים ביותר בקרב מלחיני דורו.
ברימל נולד כנראה מערבית לשארטר, אולי בעיר ברומלה, סמוך לנוזן-לה-רוטרו. הוא היה אחד המלחינים הראשונים של ארצות השפלה, שהיה למעשה צרפתי. ברימל שר בקתדרלת נוטרדאם דה שארטר מן ה-9 באוגוסט 1483 עד 1486. לאחר מכן עבד בסן פטר בז'נבה עד 1492 ובקתדרלה של לאן בסביבות 1497 לפני שהתמנה למנצח ומדריך מקהלת הנערים של נוטרדאם דה פריז בשנים 1498-1500, ולמנצח המקהלה בחצר ארקולה ד'אסטה, דוכס פרארה משנת 1506. בתפקיד זה החליף את המלחין הידוע יאקוב אוברכט, שמת במגפת הדבר שפרצה שם שנה קודם לכן. קאפלת החצר פורקה בשנת 1510, ואחר כך, כנראה, נשאר ברימל באיטליה.
מסמכים אחדים מתעדים את קשריו עם כנסיות בפנזה ובמנטובה, שם כנראה הלך לעולמו בשנת 1512 או זמן קצר אחר כך. ידוע, שכתב לפחות יצירה אחת אחרי פיטוריו בפרארה (ה"מיסה לבתולה המבורכת"), וייתכן שהיה עדיין בחיים בשנת 1513: במסה שכתב וינצ'נצו גליליי, יותר משנות דור מאוחר יותר, הוא מדווח מכלי שני על מפגש של האפיפיור לאו העשירי עם קבוצת מלחינים שכללה גם את ברימל. אין ראיות נוספות למפגש זה. היינריך גלארינו כתב מאוחר יותר על ברימל שהאריך ימים "עד זקנה ושיבה", כך שייתכן שברימל חי שנים רבות יותר, אך הרשומות לא שרדו.
אדם בשם ג'אקה ברימל היה נגן עוגב בחצר פרארה בשנת 1543, ומשערים שהיה בנו של אנטואן.
ברימל היה בלב התמורות שהתרחשו במוזיקה האירופית בסביבות 1500, כאשר הסגנון הקודם של קולות מופרדים בקפידה, מולחנים בזה אחר זה, פינה את מקומו להלחנה מקבילה ובו-זמנית של קולות שווים, הזורמים בתנועה חלקה. אפשר להבחין בתמורות אלה ביצירותיו, שהמוקדמות שבהן שומרות על הסגנון הישן ואילו במאוחרות יותר ניכרת הזרימה הפוליפונית, שהייתה לנורמה הסגנונית בדורו של ז'וסקן.
ברימל נודע בעיקר במיסות שלו, שהמפורסמת ביותר בהן היא Missa Et ecce terræ motus בת שנים-עשר הקולות. טכניקות ההלחנה שלו השתנו לאורך חייו: לעיתים השתמש בטכניקת קנטוס פירמוס, שנחשבה כבר לארכאית בסוף המאה ה-15, וכן בטכניקה של מיסת פרפרזה, שבה חומר המקור מופיע מעובד ומשוכלל, בקולות אחרות מן הטנור ובמקרים רבים באימיטאציה. הוא השתמש בצמדי אימיטאציות, כמו ז'וסקן, אבל לא פעם בצורה חופשית יותר מזו שהייתה מקובלת על המלחין המפורסם יותר. טכניקה יוצאת דופן יחסית שנקט במיסה ללא שם הייתה השימוש בחומר מקור שונה לכל אחד מהפרקים (שמות מיסות לקוחים מן היצירה הקיימת, ששימשה להן לבסיס, בדרך כלל קנטוס פלאנוס, מוטט או שאנסון; מסיבה זו המיסה נטולת שם). ברימל כתב מיסה l'homme armé כמו עוד מלחינים רבים בתקופת הרנסאנס; הוא הלחין אותה כיאות כמיסת קנטוס פירמוס, כשהשיר הפופולרי מופיע בצלילים ארוכים בטנור, כדי שיישמע בקלות. כל המיסות שלו, בחריג אחד של המיסה ב-12 קולות, כתובות לארבעה קולות.[1]
במהלך המאה ה-16 הייתה המיסה המפורסמת ביותר של ברימל "המיסה לבתולה המבורכת" (Missa de beata virgine) – מיסת פרפרזה, שעשתה שימוש בעיבודים ושכלולים של מלודיות קנטוס פלאנוס. לדברי היינריך גלאריאן משנת 1547, המיסה נכתבה בתחרות עם ז'וסקן, שכתב בו בזמן "מיסה לבתולה המבורכת" משלו, ושתי היצירות דומות בסגנונן.[1]
Du tout plongiet – Fors seulement (MIDI) | |
לעזרה בהפעלת הקובץ |
ברימל כתב גם מספר רב של מוטטים, שאנסונים וכמה יצירות אינסטרומנטליות. גם סגנונו ביצירות אלה התפתח במהלך חייו, כשביצירות המוקדמות ניכרים הקווים לא-סדירים והמורכבות הרתמית האופייניים לדורו של אוקכם, ואילו במאוחרות נעשה שימוש בפוליפוניה האימיטאטיבית החלקה של סגנון ז'וסקן בד בבד עם המרקמים ההומופוניים של המלחיני השירים הפופולריים האיטלקים של זמנו (כמו ברתולומאו טרומבוצ'ינו, ששהה בפרארה באותו זמן כמו ברימל). מאפיין ייחודי של סגנון ברימל הוא השימוש המזדמן בדקלום הברתי מהיר מאוד בכתיבה אקורדית, המבשר את אופנת המדריגל שתופיע בהמשך המאה ה-16. דוגמאות לכך מתגלות לפעמים בפרקי ה"קרדו" של המיסות של ברימל - ויש הגיון בדבר, משום שהפרק הזה מתאפיין בטקסט הארוך ביותר ועל כן, כאשר הוא כתוב באותו אופן כמו יתר הפרקים, הוא עשוי להתארך מעל למידה.
"מיסת האשכבה" (Missa pro defunctis) של ברימל, יצירה מאוחרת לארבעה קולות, ראויה לציון בהיותה הרקוויאם הראשון שכלל מוזיקה פוליפונית לדיאס אירה. נוסף לכך, זהו אחד הרקוויאמים המוקדמים ביותר ששרדו: רק זה של אוקכם קדם לו.
אחרי ז'וסקן דה פרה, ברימל נחשב לאחד מגדולי המלחינים בדורו. במהלך חייו, הוציא אוטביאנו פטרוצ'י ספר של המיסות שלו, וכמה מלחינים אחרים כתבו יצירות שהנציחו את שמו לאחר מותו. Missa et ecce terræ motus, יצירתו המרשימה ל-12 קולות, שרדה מתוך ספר תווים שיצא במינכן בשנת 1570, זמן רב לאחר מותו, ונראה שאורלנדו די לאסוס ביצע את היצירה באמצעותו.
Vivarte 46348). Premier recording; "Continental" sound.