אשמה לבנה

אשמה לבנה היא אמונה שאנשים לבנים נושאים באחריות קולקטיבית לנזק שנבע מיחס גזעני היסטורי או נוכחי לאנשים המשתייכים לקבוצות גזעיות אחרות, כמו למשל בהקשר של סחר העבדים האטלנטי, קולוניאליזם אירופי ורצח עם של עמים ילידים.

באזורים מסוימים בעולם המערבי, יש המכנים זאת אשמה של מתיישבים לבנים,^[1] אשמה קולוניאלית לבנה,^[2] ווריאציות אחרות, המתייחסות לאשמה בצורה נוקבת יותר ביחס להתיישבות וקולוניזציה אירופית. למושג האשמה הלבנה יש דוגמאות הן היסטוריות והן בנות זמננו בארצות הברית, אוסטרליה ובמידה פחותה בקנדה, דרום אפריקה, צרפת ובריטניה.^[3] תחושת האשמה הלבנה תוארה על ידי פסיכולוגים כמו ליסה ב' ספניירמן ומרי ג'יי הפנר כאחת ההשלכות הפסיכו-סוציאליות של גזענות עבור אנשים לבנים יחד עם אמפתיה לקורבנות גזענות ופחד מאנשים שאינם לבנים.^[4]

היסטוריה

שימוש מוקדם

הביטוי "אשמה לבנה" הועלה לראשונה כהאשמה, כמו כאשר ג'יימס בולדווין כתב כי "No curtain under heaven is heavier than that curtain of guilt and lies behind which white Americans hide" (אין וילון כבד יותר תחת השמש מווילון האשמה והשקרים שמאחוריו מתחבאים לבנים אמריקאים) במאמרו "אשמת האדם הלבן", אשר פורסם בשנת 1965.^[5][6] מרטין לותר קינג טען באופן דומה שגזענות היא בושה לאומית קולקטיבית, ולא אישית, ואמר ב-1965 כי "חוסר צדק גזעני הוא עדיין הנטל אותו נושא הכושי ואות הקלון של אמריקה".^[7] או, כפי שניסח זאת ב-1968, "כולם חייבים להשתתף באשמה כיחידים וכמוסדות. הממשלה חייבת בהחלט לחלוק באשמה; יחידים חייבים לחלוק באשמה; אפילו הכנסייה חייבת לחלוק באשמה".^[8]

הביטוי הגיע לשימוש במובן פסיכולוגי, כדי לציין רגשות אשמה של אנשים לבנים. ג'ודית כץ, מחברת ההנד-בוק White Awareness: Handbook for Anti-Racism Training משנת 1978, ביקורתית כלפי מה שהיא מכנה "קיבעוני אשמה לבנים מתמסרים" (self-indulgent white guilt fixations). החששות שלה לגבי האשמה הלבנה הובילו אותה לעבור ממפגשים של קבוצות שחורות-לבנות לקבוצות של לבנות לגמרי בהכשרתה נגד גזענות. היא גם נמנעה משימוש באנשים שאינם לבנים כדי לחנך מחדש אנשים לבנים, היא אמרה, כי היא מצאה שזה הוביל אנשים לבנים להתמקד בקבלת אשרור ומחילה במקום בשינוי מעשיהם או אמונותיהם.^[9][10]

דו"ח ב"וושינגטון פוסט" משנת 1978 מתאר את ניצול האשמה הלבנה על ידי רמאים לבנים המעמידים פנים שהם מייצגים חברות או פרסומים בעלי אוריינטציה של מיעוטים: "עורכי דין טלפוניים ודואר, סוחרים על 'אשמה לבנה', גורמים לאלפי אנשי עסקים לקנות מודעות בפרסומים מזויפים".^[11] החברות המוכרות את הפרסומת השתמשו בשחקנים לבנים שהעלו מבטא שחור או מקסיקני כדי למכור שטחי פרסום בפרסומים שמעולם לא הופצו לציבור.^[11]

מחקר אקדמי

בשנת 1999, מחקר אקדמי שנערך באוניברסיטת פנסילבניה בדק את מידת התחושה החברתית של אשמה לבנה. המחקר ביקש להתחקות אחר מקורות קדומים אפשריים המבוססים על אשמה, והקשר של אשמה לבנה ליחס לאפליה מתקנת. ארבעת המחקרים חשפו כי "למרות שהאשמה הלבנה הממוצעת נטתה להיות נמוכה, כשהממוצע נמצא ממש מתחת לנקודת האמצע של הסקאלה, הטווח והשונות מאששים את קיומם של רגשות אשמה לבנה עבור חלקם". הממצאים גם הראו שאשמה לבנים הייתה קשורה ישירות ל"הערכות אישיות שליליות יותר" של אנשים לבנים באופן כללי, ומידת רגשות האשמה הלבנים של הפרט ניבאה באופן עצמאי עמדות כלפי פריבילגיות לבנים, אפליה גזעית ואפליה מתקנת.^[12]

מחקר משנת 2003 באוניברסיטת קליפורניה, סנטה קרוז, במחקר הראשון שלו, שיחזר את הקשר בין אשמה לבנים וכוח האמונה בפריבילגיה הלבנה. המחקר השני חשף שאשמה לבנים "נבעה מראיית אמריקאים אירופאים כמבצעי אפליה גזעית", וגם מנבאת תמיכה במאמצי פיצוי לאפרו-אמריקאים.^[13]

מאמר אקדמי אחד מציע שבצרפת, אשמה לבנה עשויה להיות מאפיין נפוץ בניהול יחסי גזעים - בניגוד למדינות אחרות באירופה.^[14]

סקירה משנת 2019 של שני מחקרים מגלה כי "בקרב ליברלים חברתיים, למידה על פריבילגיה לבנים מפחיתה את האהדה, (ו) מגבירה את האשמה".^[15]

אזורים

בארצות הברית

פעיל זכויות האזרח האמריקאי בייארד רוסטין כתב שפיצויים על עבדות יהיו ניצול של אשמה לבנים ויפגע ב"שלמותם של השחורים".^[16] בשנת 2006, הסנאטור דאז ברק אובמה כתב בספרו The Audacity of Hope כי "בצדק או שלא, האשמה הלבנה מיצתה את עצמה במידה רבה באמריקה".^[17] השקפתו בנושא התבססה על אינטראקציה בסנאט האמריקני, שם היה עד למחוקק לבן שהתלונן על כך שגרם לו "להרגיש לבן יותר" כאשר עמית שחור דן איתם בגזענות מערכתית.^[18]

שלבי סטיל, סופר פוליטי שחור שמרן, מתח ביקורת על הרעיון בספרו White Guilt: How Blacks and Whites Together Destroyed the Promise of the Civil Rights Era מ-2006. סטיל האשים כמה אנשים שחורים בניצול אשמה לבנים על ידי התחזות לקורבנות של גזענות לבנה. סטיל כינה זאת תיעול לא הגון של כוח פוליטי על ידי שימוש באשמה לבנה כדי לתבוע סמכות מוסרית בלעדית.^[19]

ג'ורג' פ. וויל, בעל טור פוליטי אמריקאי שמרני, כתב: "[אשמה לבנה היא] סוג של ברכה עצמית, שבה לבנים יוזמים 'מדיניות חמלה' כלפי אנשים צבעוניים, כדי להפגין את חפותם לגזענות".^[20]

ב-2015, כשהתברר שפעילת זכויות האזרח האמריקנית רייצ'ל דולזל התחזתה לאפרו-אמריקאית, עיתונאית וושינגטון פוסט, קריסה תומפסון, תיארה אותה כ"ארכיטיפ של אשמה לבנה ששיחקה עד הסוף". תומפסון דנה בסוגיה עם הפסיכולוג דרלד ווינג סו, מומחה לזהות גזעית, שהציע שדולזאל נהייתה מוקסמת כל כך מגזענות וסוגיות צדק גזעי שהיא "הזדהה יתר על המידה" עם אנשים שחורים.^[21] בשנת 2016, מחוז בית הספר של מחוז הנריקו, וירג'יניה הפסיק את השימוש בסרטון החינוכי, Structural Discrimination: The Unequal Opportunity Race, שהמחיש ויזואלית פריבילגיה לבנים וגזענות מבנית. הורים התלוננו, וכינו זאת סרטון אשמה לבנה, מה שהוביל לאיסורו על ידי המפקח של המחוז.^[22]

מאז 2016, ליברלים לבנים מדרגים קבוצות לא-לבנות בצורה חיובית יותר מאשר לבנים. כל קבוצה גזעית אחרת מרגישה יותר חיובית לגבי הגזע שלה מאשר לגבי גזעים אחרים, על פי סקר שבוצע על ידי מחקרי הבחירות הלאומיים האמריקאיים ב-2018. זה יוחס לרצון להפריד את עצמם מעמדותיו הגזעניות של הנשיא דאז דונלד טראמפ וכמה מחסידיו. באוקטובר 2018, האקונומיסט הציע כי עלייה באמריקאים הטוענים למוצא אינדיאני, לעיתים קרובות באופן שגוי, עשויה להיות מוסברת על ידי ניסיונות "לשחרר אותם מאשמה אירופית קולקטיבית בגין רצח עם של ילידים ".^[23] בשנת 2019, נטען כי אמריקאים לבנים ליברליים הושפעו מאשמה לבנים, משנים דפוסי התנהגות פוליטיים וחברתיים כדי להיות יותר כוללניים מבחינה גזעית לאחר בחירתו של דונלד טראמפ. זה כלל את השיטות שבהן נשקלו מועמדים דמוקרטיים לבחירות לנשיאות ב-2020.^[24][25]

באוקטובר 2019, תלמידים בחטיבת הביניים במסצ'וסטס גייסו כסף עבור שבט משפי וומפנואג, לאחר שלמדו כיצד התמודדו קולוניסטים אירופאים עם אבותיו של השבט. מנהל בית הספר אמר שזה "הותיר את כל התלמידים שלנו עם תחושת האשמה האירופית הזו, או משהו כזה", ותלמיד אחד העיר "אם לא ננסה לתקן את מה שעשו אבותינו, השבטים ימותו".^[26]

באוסטרליה

ספרה של הסופרת סאלי מורגן משנת 1987, "המקום שלי", החוקר את הזהות האבוריג'ינית, ספג ביקורת על כך שסיפק לאירופאים אוסטרליים נרטיב של קולוניזציה באוסטרליה, אשר, טוענים המבקרים, מרגיע בנדיבות מדי את אשמת המתנחלים הלבנים.^[27] מרסיה לנגטון תיארה את הספר כמעין קתרזיס לא מוצדק לאשמה אירופית: "הספר הוא קתרזיס. הוא נותן שחרור והקלה, לא כל כך לאנשים אבוריג'ינים המדוכאים על ידי גזענות פסיכוטית, אלא ללבנים שהשתתפו ביודעין ובלי משים".^[28]

בניו זילנד

בניו זילנד, מורשת הקולוניזציה של ניו זילנד על ידי מתיישבי פקהה יצרה תחושה מקומית של אשמה לבנה ביחס לנזק שנגרם לתרבות המאורי שקדמה להם ולהתעללות בעם המאורי הילידי.^[29] בשנת 2002, מנהיג האופוזיציה דאז ביל אינגליש נשא נאום, בו דחה את "האשמה הקרינג'ית" שנאמר כי היא מורגשת בקרב הפקהה כתוצאה מהקולוניזציה של Aotearoa על ידי אבותיהם.^[29] נאומו של אינגליש בא בתגובה לנציב יחסי הגזע של הממשלה, שהשווה את השפעת הקולוניזציה של ניו זילנד להרס של בודהות הבמיאן על ידי הטליבאן.^[30]

האקדמאית אליזבת ראטה הציעה כי "ללא תמונת מראה של אשמה שלא נפטרה, תהליך הכרחי בהכרה ובתיקוף של מציאות משותפת, עברה אשמה בפקהה, לא לשלב הבא של בושה מוחצינת, אלא לנרקיסיזם פנימי ומסוגר". בניתוח שלה, היא מציעה שבית הדין בווייטנגי היה הזדמנות שהוחמצה ליישב את האשמה הלבנה בניו זילנד.^[31]

ביקורת

הפרשן סאני הונדאל, שכתב ב"גרדיאן", הצהירה שזה "רדוקצית יתר" להקצות דעות פוליטיות לאשמה קולקטיבית כמו "אשמה לבנה" ומעטים האנשים בשמאל שמחזיקים בדעות המיוחסות להם על ידי הסופרים השמרנים שמסבירים על המושג "אשמה לבנה" והשלכותיו. הונדאל מסכם: "אין הרבה דברים שמעצבנים אותי יותר מהסטריאוטיפ שלפיו להיות ליברלי זה להיות מלא אשמה. להיות ליברל חברתית, לדעתי, זה להיות מודע יותר לחמלה ולאמפתיה כלפי אחרים... לתייג את זה פשוט כאשמה זה פשוט... מעליב."^[32]

ב-2015, גארי יאנג חקר את חוסר האונים של האשמה הלבנה בחברה, וכתב: "זה לא יסגור את פערי השכר, את פערי האבטלה, את פערי העושר או את הפער בין כליאה של שחורים ולבנים. זה לא יחזיר את וולטר סקוט, טרייבון. מרטין או ברנדון מור".^[33] קולמן יוז הציע שהאשמה הלבנה גורמת לכיוון המוטעה של המאמצים האנטי גזעניים, וכתב ש"במקום שבו האשמה הלבנה היא אנדמית, הדרישות לתיקון גזענות יהיו החזקות ביותר, ללא קשר לכמה גזענות קיימת בפועל".^[34]

לקריאה נוספת

• הדמעות של האדם הלבן: חמלה כמו בוז, ספר משנת 1983 מאת הפילוסוף הצרפתי פסקל ברוקנר
• עריצות האשמה: מסה על מזוכיזם מערבי, ספר משנת 2006 מאת פסקל ברוקנר
• White Guilt: How Blacks and Whites Together Destroyed the Promise of the Civil Rights Era, ספר משנת 2006 מאת הסופרת האמריקאית שלבי סטיל
• לבנים, יהודים ואנחנו: לקראת פוליטיקה של אהבה מהפכנית, ספר משנת 2016 מאת הפעיל הפוליטי הצרפתי-אלג'יראי Houria Bouteldja
• שבריריות לבנה, למה כל כך קשה לאנשים לבנים לדבר על גזענות; ספר משנת 2018 מאת רובין דיאנג'לו על יחסי גזעים בארצות הברית

הערות שוליים

1. Jennifer Jones (2015). "Australian Aboriginal Life Writers and Their Editors: Cross-Cultural Collaboration, Authorial Intention, and the Impact of Editorial Choices". In Belinda Wheeler (ed.). A Companion to Australian Aboriginal Literature. Camden House Companions. p. 35. ISBN 978-1571139382. Aboriginal scholars found a “soft analysis” (Huggins and Tarrago, 143) of the colonial past that allowed for a “catharsis” of white settler guilt (Langton, 31).
2. Sneja Gunew (2017). "Who Counts As Human Within (European) Modernity?". Post-Multicultural Writers as Neo-cosmopolitan Mediators. Anthem Press. ISBN 978-1783086658. It endlessly reproduces white colonial guilt and folds it back into a certain streamlined history of oppression and colonialism that leaves no room for alternative agency.
3. Shelby Steele. A World of Difference: White Guilt. internet: WPSU-FM. אורכב מ-המקור ב-2010-06-19. נבדק ב-2007-09-30.
4. Lisa Spanierman. Psychosocial Costs of Racism to Whites Scale. Journal of Counseling Psychology. 51(2):249–262 Apr 2004.
5. Baldwin, James (באוגוסט 1965). "The White Man's Guilt". Ebony Magazine.
6. James, Baldwin (6 במאי 2020). Collected essays. BN. ISBN 978-5-476-68327-8. OCLC 1162814884.
7. ""Remaining Awake Through a Great Revolution"". www2.oberlin.edu. נבדק ב-2022-12-22.
8. "Dr. Martin Luther Kings Jr. Speech, Remaining Awake Through a Great Revolution". www.seemeonline.com. נבדק ב-2022-12-22.
9. Katz, Judy (1978). White awareness : handbook for anti-racism training. Norman: University of Oklahoma Press. ISBN 0806114665.
10. Alcoff, Linda Martín. "What Should White People Do?". Historyisaweapon.com.
11. Lou Cannon. Phony Ad Salesmen Prey on "White Guilt". The Washington Post. January 16, 1978. Accessed October 25, 2021.
12. Janet K. Swim; Deborah L. Miller (1999). White Guilt: Its Antecedents and Consequences for Attitudes Toward Affirmative Action (Volume: 25 issue: 4 ed.). Pennsylvania: University of Pennsylvania. pp. 500–514.
13. Aarti Iyer; Colin Wayne Leach; Faye J. Crosby (2003). White Guilt and Racial Compensation: The Benefits and Limits of Self-Focus (Volume: 29 issue: 1 ed.). Santa Cruz: University of California, Santa Cruz. pp. 117–129.
14. Bonnet, François (8 באוגוסט 2009). "Racial Interactions, Racism Accusations and White Guilt in France and Italy". נבדק ב-26 בפברואר 2015.
15. Cooley, Erin; Brown-Iannuzzi, Jazmin L.; Lei, Ryan F.; Cipolli, William (2019). "Complex intersections of race and class: Among social liberals, learning about White privilege reduces sympathy, increases blame, and decreases external attributions for White people struggling with poverty". Journal of Experimental Psychology: General (באנגלית). 148 (12): 2218–2228. doi:10.1037/xge0000605. ISSN 1939-2222. PMID 31033321.
16. "Should black Americans get slavery reparations?". BBC. 21 במרץ 2019.
17. "The great black and white hope?". The Times. 27 באפריל 2007.
18. "White guilt won't fix America's race problem. Only justice and equality will". The Guardian. 10 באפריל 2015.
19. Shelby Steele. (2006) White Guilt: How Blacks and Whites Together Destroyed the Promise of the Civil Rights Era. HarperCollins. Except from Chapter 4: Certain Knowledge, p24. Accessed September 30, 2007.
20. Will, George F. (5 ביוני 2006). "White Guilt, Deciphered". MSNBC. אורכב מ-המקור ב-2008-02-12. נבדק ב-2007-09-30.
21. Thompson, Krissah (12 ביוני 2015). "Passing in reverse: What does an NAACP leader's case say about race?". The Washington Post. נבדק ב-25 במרץ 2016.
22. Peter Holley (11 בפברואר 2016). "Parents outraged after students shown 'white guilt' cartoon for Black History Month". The Washington Post.
23. "The controversies over claims to Native American ancestry". The Economist. 25 באוקטובר 2018.
24. Astead W. Herndon (13 באוקטובר 2019). "How 'White Guilt' in the Age of Trump Shapes the Democratic Primary". The New York Times.
25. Asma Khalid (13 באוקטובר 2019). "How White Liberals Became Woke, Radically Changing Their Outlook On Race". NPR.
26. Max Marcus (15 באוקטובר 2019). "Four Winds students raise money for Mashpee Wampanoag tribe". The Recorder.
27. Jennifer Jones (2015). "Australian Aboriginal Life Writers and Their Editors: Cross-Cultural Collaboration, Authorial Intention, and the Impact of Editorial Choices". In Belinda Wheeler (ed.). A Companion to Australian Aboriginal Literature. Camden House Companions. p. 35. ISBN 978-1571139382. Aboriginal scholars found a “soft analysis” (Huggins and Tarrago, 143) of the colonial past that allowed for a “catharsis” of white settler guilt (Langton, 31).
28. Marcia Langton (2003). "Aboriginal art and film: the politics of representation". In Michele Grossman (ed.). Blacklines: Contemporary Critical Writing by Indigenous Australians. Melbourne University Press. p. 117. ISBN 978-0522850697.
29. Avril Bell (2004). "'Cultural Vandalism' and Pākehā Politics of Guilt and Responsibility". In Paul Spoonley; David George Pearson (eds.). Tangata Tangata: The Changing Ethnic Contours of New Zealand. Cengage. pp. 90–107. ISBN 9780170124799.
30. Gillian Bradford (4 בדצמבר 2002). "Taliban comparison draws fire for NZ minister". ABC Online.
31. Elizabeth Rata (2000). A Political Economy of Neotribal Capitalism. Lexington Books. p. 135. ISBN 978-0739100684.
32. Sunny Hundal. The guilt-free liberal. The Guardian. September 3, 2007. Accessed September 30, 2007.
33. Hughes, Coleman (22 ביוני 2018). "The Diversity Trap". The Spectator.
34. Coleman Hughes (23 ביוני 2018). "The diversity trap". The Spectator. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2018.