הדיבוק (סרט, 1937)

הדיבוק
דער דיבוק
ריקוד המוות מתוך הסרט.
ריקוד המוות מתוך הסרט.
מבוסס על "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי
בימוי מיכל ושינסקי עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי זיגמונט מייפלאואר
תסריט אלתר קציזנה
אנז'יי מארק
אנטול שטרן
עריכה ג'ורג' רולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים לילי ליליאנה
לאון ליבגולד
מוזיקה חנוך קון
צילום אלברט ויוורקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה פולין
חברת הפקה פניקס וורשה
חברה מפיצה סינמה סרוויס (ארצות הברית)
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 26 בספט. 1937 פוליןפולין
8 בינואר 1938[1] המנדט הבריטיהמנדט הבריטי
27 בינואר 1938 ארצות הבריתארצות הברית
משך הקרנה 128 דקות (מקור)
110 דקות (שחזור)
שפת הסרט יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט פנטזיה, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הדיבוק (ביידיש: דער דיבוק; בפולנית: Dybuk) הוא סרט קולנוע בשפת היידיש תוצרת פולין משנת 1937, בבימויו של מיכל ושינסקי. אלתר קָציזנֶה עיבד את התסריט בהתבסס על המחזה "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי.

עלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסן וסנדר מבטיחים זה לזה כי יחתנו את ילדיהם, שטרם נולדו, זה לזו כשיגיעו לפרקם. ניסן נפטר לפני שבנו חנן יוצא לאוויר העולם. 18 שנה לאחר מכן מגיע חנן לביתו של סנדר ומתאהב בבתו לאה, אך כבר נמצא ללאה חתן עשיר יותר. חנן פונה אל השטן ומבקש את ידה של לאה בכל מחיר, ובאותו רגע הוא נפטר. נשמתו של חנן נכנסת בגופה של לאה. הרב מתחיל בגירוש דיבוק, ונשמתו של חנן יוצאת יחד עם נשמתה של לאה.

שחקנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לילי ליליאנה - לאה
  • לאון ליבגולד - חנן
  • אברהם מורבסקי - עזריאל, הצדיק ממירופול
  • אייזיק סמברג - המשולח
  • מקס בוז'יק - נטע, חברו של חנן
  • גרשון למברגר - ניסן
  • משה ליפמן - סנדר
  • מ. מסינגר - מנשה
  • שמואל ברונצקי - נחמן, אבי מנשה
  • דוד לדרמן - השמש מאייר
  • שמואל לנדאו - זלמן
  • דינה הלפרן - פרידה
  • יהודית ברג - המוות

הפקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשון שהציע להפיק סרט שיתבסס על "הדיבוק" היה לודוויג פריבס, שדודו מימן הצגה של המחזה בוורשה. עם זאת, השיקול העיקרי של המפיק זיגמונט מייפלאואר היה כספי: הוא האמין כי היה קהל גדול לנושאי פולקלור יהודי, בעקבות הצלחת הסרט הצרפתי-צ'כוסלובקי "הגולם" מ-1936. הוא השקיע סכום גדול ב"הדיבוק", שהיה סרט היידיש השאפתני ביותר שנוצר עד לאותה עת, ואף הביא את ההיסטוריון מאיר בלבן לשמש כיועץ. גרשון סירוטה ביצע את קטעי החזנות הנשמעים בסרט. הכוריאוגרפית יהודית ברג, אשת מלחין הפסקול חנוך קוהן, ביססה את הריקודים על מסורות חסידיות: ריקוד המוות עם לאה, אותו הובילה בעצמה בלבוש השלד, התבסס לדבריה על תיאור ששמעה מסבתה. הבמאי ורבים מהשחקנים לא דיברו יידיש כלל, ונזקקו לצוות גדול של מדריכים ומתורגמנים. הצילומים נערכו בסוף אביב 1937 באולפני פניקס בוורשה, שהיו ממוקמים "באחת השכונות האריסטוקרטיות, והאנטישמיות ביותר, של העיר", לדברי השחקנית דינה הלפרן. היא סיפרה כי הניצבים, שהגיעו בלבוש יהודי מאזורים אחרים בעיר, הותקפו לעיתים קרובות על ידי התושבים. בנוסף לעבודה באולפן, היו גם שבועיים של צילומי חוץ בפרבר קז'ימייז' בעל המראה המיושן.[2]

קבלת הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הדיבוק" הוצג לראשונה בקולנוע "ספינקס" בוורשה, שם הוקרן במשך שלושה חודשים. המוניטין של הבמאי מיכל ושינסקי הביא גם קהל לא-יהודי רב; היה זה הסרט היחיד בשפה שהצליח באופן מובהק גם בקרב הציבור הכללי.[2] "הדיבוק" היה גם אחד הראשונים שדובבו לעברית, והוצג בארץ לראשונה בקולנוע "מגדלור" בתל אביב;[3] דינה הלפרן דובבה את כל הדמויות הנשיות.[2]

המבקרת הפולנית החשובה סטפניה זהורסקה התלוננה כי "הסרט הותיר טעם דוחה של קיטש פאתטי, ועם כל המסורות עליהן התבסס אין בו ולו סצנה אחת טובה."[4] מבקר הניו יורק טיימס פרנק ס. נוג'נט כתב: "הסרט מייגע... ונפגם בשל חיפוש אינפנטילי אחר המיסטיות... מלא בטיפשות ובאמונות תפלות ריקניות."[5]

שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס צפה ב"הדיבוק" ב-18 בפברואר 1942. הוא כתב ביומנו: "בערב ראיתי את הסרט היהודי-פולני "הדיבוק", בקבוצה קטנה. הוא נועד לשמש כתעמולה יהודית. הוא נראה כה אנטישמי עד כי הנך נדהם עד כמה היהודים בורים לגבי עצמם ולגבי מה שדוחה בהם בעיני האחר ומה לא. כשצופים בסרט, מתברר שוב שהיהודים הם הגזע המסוכן ביותר בעולם. אין להרשות לעצמנו לחוש רחמים כלפיהם. יש להשמיד את האספסוף הזה, אחרת לא יהיה שלום בעולם."[6]

ב-1976, עם הקמת המרכז הלאומי לקולנוע יהודי באוניברסיטת ברנדייס, גילו המייסדים כי העותק הזמין היחיד של "הדיבוק" היה בלוי ובאיכות נמוכה. הם החלו בחיפוש אחר עותקים באיכות גבוהה. לבסוף אותר תשליל ניטרוצלולוזה באיכות גבוהה בארכיון מכון הסרטים הבריטי, אם כי חסרו בו כמה קטעים. על בסיס עותק זה וכמה אחרים שהתגלו בארכיבים נוספים שוחזר הסרט בתהליך ממושך, וגרסה באיכות גבוהה הייתה מוכנה ב-1989.[7]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • נתן גרוס, תולדות הקולנוע היהודי בפולין, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1990, עמ' 75–77, 129-128.
  • זהבית שטרן, "רוחות רפאים על מסך הקולנוע: לשאלת הזיכרון בסרט הדיבוק, (1937)", בספר: דורית ירושלמי ושמעון לוי (עורכים), אל נא תגרשוני : עיונים חדשים בהדיבוק, ספרא, 2009, עמ' 198–219.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ממוצ"ש ה-8.1.38: הדבוק, דבר, 7 בינואר 1938; הצגה מקדימה התקיימה כבר ב-2 בינואר.
  2. ^ 1 2 3 Jim Hoberman. Bridge of Light: Yiddish Film Between Two Worlds. UPNE, 2010. עמ' 279-284.
  3. ^ "לקראת קולנוע בעברית?" דבר, 18 בינואר 1938, עמ' 4.
  4. ^ Bernard Wasserstein. On The Eve: The Jews of Europe Before the Second World War. Profile Books, 2012. עמ' 296.
  5. ^ Frank S. Nugent. The Continental Brings In a Film of 'The Dybbuk': New Pictures at the Criterion and the Rialto. ניו יורק טיימס, 28 בינואר 1938.
  6. ^ Felix Moeller. The Film Minister: Goebbels and the Cinema in the Third Reich. Axel Menges, 2000. עמ' 35.
  7. ^ ניו יורק טיימס, 10 בספטמבר 1989.