ויקטור, הדוכס השלישי מברוי

ויקטור, הדוכס השלישי מברוי
Victor de Broglie

לידה	28 בנובמבר 1785 פריז, ממלכת צרפת
פטירה	25 בינואר 1870 (בגיל 84) פריז, צרפת
שם לידה	Achille Léonce Victor Charles de Broglie
מדינה	צרפת
מפלגה	אורליאניסטים
בן או בת זוג	Albertine, baroness Staël von Holstein
המושב ה-24 של האקדמיה הצרפתית 1 במרץ 1855 – 25 בינואר 1870 (14 שנים) → Louis de Beaupoil de Saint-Aulaire Prosper Duvergier de Hauranne ← ראש ממשלת צרפת 12 במרץ 1835 – 22 בפברואר 1836 (348 ימים) → אדואר מורטייה, דוכס טרוויזו אדולף טייר ←
פרסים והוקרה
צלב גדול של לגיון הכבוד

אשיל לאונס ויקטור שארל, דוכס שלישי לבית ברוי, נודע בקיצור כויקטור דה ברוי (בצרפתית: Achille Léonce Victor Charles de Broglie,‏ 28 בנובמבר 1785 - 25 בינואר 1870) היה אציל צרפתי, פוליטיקאי ודיפלומט, "פֶּר של צרפת". בימי המונרכיה של יולי הוא כיהן כראש ממשלת צרפת בין מרץ 1835 לפברואר 1836. ויקטור דה ברוי היה קרוב לחוג הדוקטרינרים הליברלים שהתנגדו למלוכנים הרדיקליים ושבימי מלכותו של לואי פיליפ נקלטו על ידי האורליאניסטים. למשפחת ברוי שורשים בפיימונטה באיטליה.

ביוגרפיה

ילדות וצעירות

ויקטור דה ברוי נולד בפריז ב-1785 כילד הצעיר ובנו היחיד של שארל-לואי-ויקטור, נסיך ברוי, וכנכד של ויקטור-פרנסואה, הדוכס השני ברוי. כאשר בזמן המהפכה הצרפתית, סבו יצא לגלות, הוריו נעצרו על ידי שלטון הטרור. אביו הוצא להורג בגיליוטינה ב-1794, בעוד שאמו, הרוזנת לשעבר סופי דה רוזן-קליינרופ [Rosen- Kleinroop]‏ (1764–1828) בעזרת משרת שלה, הצליחה להימלט ממאסרה בווזול לשווייץ, בה נשארה עד אחרי 9 בתרמידור, יום נפילתו של רובספייר. היא שבה לפריז עם ילדיה – שלוש הבנות והבן. ב-1796 האם התחתנה עם מארק-רנה-וואייה דה פולמי, מרקיז ארז'נסון (1771–1842), נכד לשר מלחמה של לואי החמישה עשר. ד'ארז'נסון היה למתנגד לשלטונו של נפוליאון הראשון ואחר כך כנציג ליברלי התנגד גם למשטרי הרסטורציה ולמונרכיה של יולי. תחת השגחתו של אביו החורג, קיבל ויקטור, שהיה לדוכס השליש לבית ברוי, חינוך מוקפד וליברלי. הוא שמר את אדמות משפחת ברוי וזכה לפטור מגיוס בימי נפוליאון. באותה תקופה פקד ברוי את חוגי האריסטוקרטיה והספרות של פריז. ב-1809 הוא התמנה כחוקר (Auditeur) במועצת המדינה. בהמשך הוא שימש כשליש צבאי (intendant) באיליריה אחר כך בוליאדוליד ובהמשך כנספח ויועץ בנציגויות צרפת בוורשה (1812) בפראג ובווינה.

חבר בפרלמנט בימי הרסטורציה

ב-1813 שימש ברוי כמזכיר של הרוזן נרבון בקונגרס פראג. טליראן התרשם ממנו ובהתיעצות עם דודו, אמדה דה ברוי, ביוני 1814 מינה אותו בימי הרסטורציה הראשונה במחזור הראשון של בית ה"פֶּרים של צרפת". עדיין לא מלאו לו שלושים וכבר השתתף ברוי בדיוני בית הפרים במשפט של המרשל נה. ביום גזר הדין נמנה עם שבעה עשר ה"פרים" שהצביעו בעד הגליה ולא בעד הוצאה להורג. בשובו לצרפת בסוף 1816 הוא חבר לאופוזיציה הפעילה נגד הרוב המלוכני הרדיקלי שב "בית הבלתי נמצא". כחבר ב"בית הפֶּרים" נאבק ברוי בחוקים המיוחדים, במיוחד נגד "חוק החנינה" מ-9 בינואר 1816, הגן על חופש העיתונות (ב-29 בדצמבר 1817), נאם בעד ביטול העבדות (29 בדצמבר 1817) ונגד עונש המאסר לחייבים (contrainte par corps) (ב-25 באפריל 1818) והצביע בעד חוק הבחירות מ-1820. הוא היה הנואם העיקרי בנוגע להצעת החוק על דיכוי פשעים ועבירות באמצעות עיתונות או פרסום (ב-8 במאי 1819). ברוי הצטרף באותה תקופה לאגודה "עזור לעצמך, השמיים יעזרו לך" ול"חברת ידידי חופש העיתונות", בשנים 1825–1829 הוא כיהן כיושב ראש "החברה למוסר נוצרי". בעקבות פעילות זו עורר את חשד השלטונות שהורו לבולשת לעקוב אחריו.

אחרי שב-1817 הכיר ברוי את פרנסואה גיזו והתחבר לקבוצת ה"דוקטרינרים"^[1]: פייר-פול רואייה-קולר, פרוספר דה בראנט, שארל דה רמיזא, משהרגיש מוטרד מהשאיפות המהפכניות והכיתתיות של השמאל, התרחק ממנו והעדיף לראות במנהל הבריטי דגם לחיקוי כמוסדות פוליטיים ראויים.

ימי המונרכיה של יולי

התחלות המשטר החדש (1830–1832)

אף על פי שלא לקח חלק במזימות שהפילו של שארל העשירי, כפי שהתוודה בזיכרונותיו, ראה ברוי את עצמו "מאותו יום עצמו" כ"אורליאניסט", כלומר תומך נאמן במונרכיה של יולי. החל מ-31 ביולי 1830 נכנס כשר הפנים ושר העבודות הציבוריות בממשלה שהתמנתה על ידי הוועדה המוניציפלית של פריז. לעומת זאת הוא לא היה חבר בממשלה הזמנית מ-1 באוגוסט 1830, אך ב-11 באוגוסט 1830 הצטרף לממשלה הראשונה של לואי פיליפ בתפקיד שר החינוך הציבורי, שר הדתות^[1] ונשיא מועצת המדינה. ברוי התבלט כחסיד החזרת הסדר במדינה. אחרי שב-2 בנובמבר 1830 נפלה הממשלה, הפך הדוכס ברוי, שוב ב"בית הפֶּרים", לאחד הנואמים המשפיעים שח מפלגת ההתנגדות, לצד קזימיר פייר פרייה וחבריו הדוקטרינרים, כמו פרנסואה גיזו, ביריבות כלפי ז'אק לאפיט וממשלתו. ברוי הצביע בעד המעבר בירושה של התואר "פֶּר של צרפת" והתנגד לשווא בהתחלת 1832 לביטול בחוק מ-1816 שהנהיג טקסי כפרה בתאריך 21 בינואר, יום הזיכרון להוצאתו להורג של לואי השישה עשר.

שר החוץ

כשב-11 באוקטובר 1832 הגיעו הדוקטרינרים לשלטון, קיבל ברוי את תיק החוץ^[2] והרכיב יחד עם גיזו ואדולף טייר מעין טריומווירט שאותו כינה המלך לואי פיליפ במורת רוח "קזימיר פרייה בשלוש דמויות". עד 1836 ראש הלשכה שלו היה חימנס דודן. כשר החוץ של צרפת ארגן הצבעה למען מלווה עבור מלחמת העצמאות של יוון מה שהכעיס את לואי פיליפ שראה בדיפלומטיה תחום שמור למלך רצה ששר החוץ יהיה כפוף להוראותיו. הדוכס ברוי הפגין לדעתו "קשיחות מתנשאת" ורצה לנהל לבד את משרדו. ברוי נאלץ להתמודד גם עם עוינותם הבלתי מתפשרת של טלראן שכיהן כשגריר בלונדון, ושל לואי-מתייה מולה, יועץ בעל השפעה על המלך. שניהם התנקמו על זלזולו הגלוי כלפיהם וכלפי רוב עובדי האימפריה לשעבר. במהרה הופיעו פערים משמעותיים בתחום המדיניות כלפי אנגליה. לואי פיליפ סבר שאנגליה נוהגת כלפי צרפת בגישה אדונית ורצה למצוא בני ברית אחרים באירופה. נישואיו של הדוכס אורליאן סימל את הכיוון הזה להתקרבות אל פרוסיה ואוסטריה, בזמן של ברוי, על אף המכשולים בברית שנכרתה עם אנגליה אחרי 1830, ביקש לשמור בצורה קפדנית על מדיניות זו. המלך הותקף על ידי האופוזיציה שמתוך חדלות אישים ותסביכים לגבי נסיבות עלייתו לשלטון התכופף בפני הברית הקדושה בעיקר בסוגיה הפולנית (דיכוי המרד בפולין על ידי רוסיה), אולם ברוי לא ראה בכך סיבה ראויה לפרוש. במאי 1831 נחתם הסכם עם ארצות הברית וביולי בא בעקבותיו חוזה שלפיו העניקה להן צרפת 25 מיליון כפיצויים על הנזקים שגרמו להן הפיראטים הצרפתים בעת מלחמות נפוליאון. בתחילת 1834 הובא החוזה לאשרור הפרלמנט. לה פאייט וחלק מהשמאל תמך בחוזה. לעומת זאת הרפובליקני מוגן והלגיטימיסט ברייה תקפו אותו בחריפות. ברוי לא הכיר מספיק את התיק ולא היה מעורב דיו בדיונים. בהצבעה חשאית ב-31 במרץ דחה בית הנבחרים במפתיע את האשרור ב-176 קולות נגד 168, כאשר היה ברור שחלק מנציגי הרוב הצביעו נגד הממשלה. משום כך ברוי וגם המרשל סבסטיאני, שניהל את המשא ומתן עם האמריקנים, התפטרו ב-1 באפריל 1834.

ראש ממשלה – 1835–1836

ב-12 במרץ 1835 אחרי נפילת ממשלת מורטייה הנבחרים, בנדחפו^{[דרושה הבהרה]} על ידי גיזו ותייר, קמו לכפות על המלך ממשלה בראשות ברוי. זו נועדה להיות ממשלה אוטונומית, דבר שלואי פיליפ חשש מכול. לאחר היסוסים, הסכים המלך "לבלוע זאת כדי לא ליפול לרדיקליזם" וקרא לברוי להרכיב את הממשלה. ברוי שמר לעצמו גם את תיק החוץ. הוא התנה את הסכמתו להרכיב ממשלה בתנאים שהוענקו לקזימיר פרייה – בעיקר האפשרות לכנס ישיבות ממשלה ללא נוכחות המלך. ב-21 באפריל העביר ברוי בפרלמנט את הפיצויים לארצות הברית אם כי ננזף על גישתו הסלחנית נוכח מילים מעליבות שנכללו במסר נשיא ארצות הברית, אנדרו ג'קסון. ברוי חתם גם עם הממלכה המאוחדת חוזה על מאבק נגד הסחר בעבדים, שבה הסכים לזכות הביקור של הבריטים באוניות זרות, דבר שנחשב לוויתור מוגזם מצד צרפת. ממשלת ברוי נפלה ב-5 בפברואר 1835 בגלל ההצבעה בנוגע להמרת הרנטות. חסרו לו שני קולות כדי להשיג רוב. האספה מחתה נגד תשובתו שנחשבה "חצופה" של ברוי לשאלת אחד הנבחרים. הוא נאלץ להתפטר מיד. אחד מבני התקופה העיר על כך: "לדוכס ברוי לא חסרו כדי שיסלחו לו לא מעמד אריסטוקרטי בכיר, לא יושר בלתי מעורער, לא חוסר אינטרסנטיות, לא הכישרון, אבל מה שכן חסרה לו תמיד זאת הייתה האמנות שלא לפגוע באגו-יים של האחרים".^[3] פול טרו-דנז'ן כתב באותה נימה: "הוא לא חשש שלא ריצה אחרים, נטה יותר מדי להאמין כי זה מספיק שהוא צודק, ובנוסף, בביטחונו שהוא צודק, היה משהו בלתי גמיש, חד ומתנשא".^[4] עצמאותו השכלית, חשיבתו המעולה, הרושם להתנשאות בעלת קרירות אריסטוקרטית, שיריביו ייחסו אותם לשחצנות מזלזלת, וידידיו – לביישנות צנועה, זיכו אותו בכבוד אבל לא בפופולריות. מאוד דבק בשמו הטוב, הוא ראה בפוליטיקה לא אמצעי להרוויח אלא סיכון להכתים את עצמו. הוא לא רצה מעמד כוח אלא מתוך רוח מחויבות, חובה פטריוטית.^[5] אחרי הפרישה מהשלטון הוא המשיך לשבת ב"בית הפרים" של צרפת יד למהפכה בפברואר 1848.

ימי הרפובליקה הצרפתית השנייה והאימפריה השנייה

בימי המהפכת 1848 לא הגיש מועמדות בבחירות לאספה המחוקקת. במאי 1849 הוא נבחר באספה הלאומית מטעם מחוז אר. הוא היה חבר בוועד הבחירות ברחוב פואטייה. באספה הוא הפך לראש הימין ונמנה עם חברי ועד ה"בורגראבים" (Burgraves) שניסחו את חוק הבחירות ממאי 1851 שהגביל את זכויות הבחירה באמצעות תנאי המגורים הקבועים למשך שלוש שנים באותו מקום. ("חוק הבורגראבים") ביולי 1851 הציעה את שינוי החוקה, אולם הצעתו לא זכתה אלא ב-446 קולות מול 278 ולא הגיעה לשני שלישים מהקולות שנדרשו על ידי החוקה.

אחרי הפיכת 2 בדצמבר 1851 פרש ברוי מהחיים הפוליטיים. הוא כתב כמה מסות פוליטיות, כולל "Vues sur le gouvernement de la France" (השקפות על השלטון של צרפת) (1870). מסה זו השפיע על בנו, אלבר ועל חוקי החוקה של צרפת מ-1875. הדוכס ויקטור דה ברוי נפטר בפריז ב-1870. על מצבתו כתובת עם ציטוט המפורסם, המצוי גם על כמה קברות של פרוטסטנטים:

J'ai achevé ma course / J'ai mené le bon combat / J'ai gardé la foi

סיימתי את המרוץ שלי, נאבקתי מאבק נכון, שמרתי את האמונה

פעילותו למען ביטול העבדות והסחר בעבדים

כבר משלב מוקדם בפעילותו הפוליטית התעניין ברוי בגורל העבדים.

• ב-28 במרץ 1822 הציע ב"בית הפרים" שלצרפת להציג בפני המלך פנייה שבה יבקשו נקיטת אמצעים מתאימים להבטחת הביטול המוחלט של הסחר בעבדים.
• ב-24 בינואר 1827 נאם בקשר להצעת החוק על הדיכוי סחר העבדים. עדיין הוא לא התבטא בעד שחרור העבדים, ודרש את שמירת המשמעת הקפדנית בקרב השחורים בצורה דומה ל"כליאת המשוגעים בבית מחסה" עד ליום שבו יפסיקו השחורים לאיים באלימות נגד הלבנים, ליזום תגובות תגמול איומות, לפני שיטרפו זה את זה.

באותו יום "שמירת השיעבוד יהיה פשע".^[6]

• בדצמבר 1834 נמנה ברוי עם 26 מייסדי החברה הצרפתית לביטול העבדות. הוא היה ליושב ראש שלה עד לפיזורה ב-1850.
• ב-26 במרץ 1840 נקרא ברוי לשבת בראש הוועדה שהכינה את ביטול העבדות והחוקה המדינית של הקולוניות.
• במרץ 1843 הציג בפני שר הימיה את דו"ח הוועדה.
• ב-29 במאי 1845 אחרי משא ומתן חתם ברוי על החוזה עם אנגליה בעניין דיכוי הסחר בשחורים.
• ב-7 ביולי 1845 נאם בבית הפרים על הצעות החוק שנועדו לעודד את שחרורם, חינוכם ורווחתם של העבדים. (לפי ספרו של אוגוסטן קושן – "ביטול העבדות" כרך א', עמ' V-IV.‏ (Agustin Cochin L'abolition de l'esclavage))

חייו הפרטיים

ויקטור דה ברוי היה נשוי החל לאלברטין, בתו של אריק מגנוס סטאל פון הולשטיין ושל מאדאם דה סטאל (אם כי ייתכן כי אביה הביולוגי היה הסופר בנז'מן קונסטן). ב-1821 הזוג הוליד את אלבר, הדוכס הרביעי מבית ברוי. בתם הבכורה, לואיז הייתה סופר, מחברת רומנים וביוגרפיות וצוירה על ידי הצייר אנגר. לבן אחר, אוגוסט, הייתה קריירה כנסייתית ואקדמית.

פרסים ואותות הוקרה

• 1833 – נבחר כחבר חופשי באקדמיה למדעי הרוח המדינה. ב-1866 נבחר בה כחבר מלא.
• 30 באפריל 1836 – הצלב הגדול של לגיון הכבוד
• 1 במרץ 1855 – התקבל לאקדמיה הצרפתית בכיסא 24 במקום הרוזן סנט-אולר המנוח. ב-3 באפריל 1856 דזירה ניזאר נאם לכבודו את נאום הקבלה.

ברוי ניהל סלון ספרותי והקים באקדמיה "סיעת הדוכסים" יחד עם פסקייה ונואי. סנט בב ציין שכנואם, ברוי "האיר, השכיל, רומם, יותר משריגש".

ספרים

הדוכס ברוי השאיר שלושה כרכים של "Écrits et Discours" (כתבים ונאומים) עמם נמנים:

• Considérations sur l'origine du monde et le gouvernement de la Providence (Paris, Imp. de Callet, 1861 in-4°);

(הרהורים על מוצא העולם ושלטון האלהות)

• Vues sur le gouvernement de la France (Paris, Michel Lévy frères, 1870 ברשת;

(השקפות על השלטון של צרפת)

• Le Libre échange et l'impôt, études d'économie politique, Paris, Calmann-Lévy, 1879 ברשת;

(הסחר החופשי והמסים, עיונים בכלכלה פוליטית)

• Souvenirs, 1785-1870 (publiés par son fils), Paris, Calmann-Lévy, 1886, 4 vol. in-8, כרך א' (1785-1817) ברשת; כרך ב' (1818–1827) ברשת; כרך ג' (1826–1830) ברשת; כרך ד';

(זיכרונות, 1870-1785) פורסמו על ידי בנו

• Le Père Lacordaire, Paris, Honoré Champion, 1889, in-8°, ברשת;

(האב לקורדר)

ויקטור דה ברוי הוציא לאור את הזיכרונות שלא פורסמו קודם של חמותו, מאדאם דה סטאל. Mémoires posthumes de Madame de Staël (1818); édition Charpentier 1861, Paris ברשת.

לקריאה נוספת

• Guy Antonetti, Louis-Philippe, Paris, Librairie Arthème Fayard, 2002 – (ISBN 2-213-59222-5)

Jonathan Fenby - The History of Modern France - from the Revolution to the War with Terror, Simon&Schuster, London 2015

• Benoît Yvert (dir.), Premiers ministres et présidents du Conseil depuis 1815. Histoire et dictionnaire raisonné, Paris, Perrin, 2002, pp. 112–115 - (ISBN 2-262-01354-3)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויקטור, הדוכס השלישי מברוי בוויקישיתוף

• באתר האקדמיה הצרפתית
• ויקטור, הדוכס השלישי מברוי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ויקטור, הדוכס השלישי מברוי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

1. Fenby, עמ' 64
2. Fenby, עמ' 73
3. Dictionnaire des parlementaires français
4. Paul Thureau-Dangin ב-Benoit Yvert, עמ' 115
5. G. Antonetti, עמ' 699–700
6. Alfred Berchtold Sismondi et le groupe de Coppet face à l'esclavage et au colonialisme, 1976 in Sismondi européen, עמ' 178–179