לידה |
1711 נרבון, צרפת |
---|---|
פטירה |
8 באוקטובר 1772 (בגיל 61 בערך) Belleville, צרפת |
מוקד פעילות | צרפת |
זרם | מוזיקה קלאסית, המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק |
סוגה | מוזיקה קלאסית, אופרה, מוזיקה ליטורגית |
שפה מועדפת | צרפתית, אוקסיטנית |
כלי נגינה | כינור |
בן או בת זוג | Anne-Jeanne Cassanéa de Mondonville |
ז'אן-ז'וזף מונדונוויל (בצרפתית: Jean-Joseph Cassanéa de Mondonvillee, הידוע גם בשם ז'אן-ז'וזף קאסנאה דה מונדונוויל, 25 בדצמבר 1711 – 8 באוקטובר 1772 בבלוויל ליד פריז) היה כנר ומלחין צרפתי.
דה מונדונוויל היה בן תקופתו הצעיר של ז'אן-פיליפ ראמו ונהנה מהצלחה רבתי בזמנו. פייר-לואי דאקן (בנו של המלחין לואי קלוד דאקן אמר: "אם לא אוכל להיות ראמו, ארצה מעל לכל להיות מונדונוויל".[1])
דה מונדונוויל הביא, יחד עם ז'אק אובר וז'אן-מארי לקלייר, את תבליני הווירטואוזיות הכנרית של איטליה אל תפריט המוזיקה הצרפתית של תקופתו.
מונדונוויל נולד בנארבון בדרום-מערב צרפת למשפחת אצולה שירדה מנכסיה. ב-1733 עבר לפריז, שם זכה בחסות פילגש המלך מאדאם דה פומפדור והתמנה לכמה משרות מוזיקליות, בהן כנר ב"קונסר ספיריטואל".
אופוס 1 שלו היה כרך סונאטות לכינור שיצא לאור ב-1733. הוא היה לכנר בקאפלה ובלשכה המלכותית וניגן ב-100 קונצרטים; כמה מן "המוטטים הגדולים" שלו בוצעו גם הם באותה שנה ונחלו הצלחה בלתי מבוטלת. הוא התמנה ב-1740 לסגן-מנהל וב-1744 למפקח על הקאפלה המלכותית. מונדונוויל כתב והפיק אופרות לבית האופרה ומוטטים גדולים לקונסר ספיריטואל ועמד בקשר עם Théatre des Petits-Cabinets, ובמקביל המשיך בקריירה של כנר כל שנות ה-40' של המאה ה-18. ב-1755 התמנה למנהל בקונסר ספיריטואל לאחר מותו של פנקראס רואייה. הוא מת בבלוויל בגיל 60.[2]
בין 1734 ל-1755 חיבר מונדונוויל 17 "מוטטים גדולים", שרק תשעה מהם שרדו. המוטט "וניטה אקזולטמוס דומינו" ("לכו נרננה לה'"), שיצא לאור ב-1740, זיכה אותו במשרת Maître de musique de la Chapelle (ממונה על המוזיקה בקאפלה). הודות לשליטתו הן במוזיקה תזמורתית והן במוזיקה ווקאלית, הקנה מונדונוויל למוטט הגדול - הסוגה השלטת ברפרטואר המוזיקלי של הקאפלה המלכותית לפני המהפכה - עוצמת גוונים ואיכות דרמטית שלא נודעה לו עד אז.
יצירתו הבימתית הראשונה של מונדונוויל, "איזבה", נחלה אומנם כישלון, אך הוא הצליח בצורות הקלילות יותר של אופרת הבארוק הצרפתית: אופרה-באלט ופסטורלה הרואית. יצירותיו הפופולריות ביותר היו, Titon et l'Aurore, Le carnaval de Parnasse ו-Daphnis et Alcimadure', שלה כתב מונדונוויל עצמו את הלברית בניב של מחוז הולדתו, לנגדוק-רוסיון.[3] "טיטו ואורורה" מילאה תפקיד חשוב ב"ריב הליצנים", המחלוקת בין תומכי האופרה הצרפתית למצדדים באופרה האיטלקית, שהסעירה את פריז בראשית שנות ה-50' של המאה ה-18. חברי "הפלג הצרפתי" וידאו, שהצגת הבכורה של "טיטו" תזכה להצלחה מוחצת (יריביהם טענו, שהם הבטיחו תוצאה זו בכך שגדשו את "האקדמיה המלכותית למוזיקה", שם התקיימה ההצגה, בחיילי המלך).[4]
ניסיונו היחיד של מונדונוויל בכתיבת אופרה צרפתית רצינית - הסוגה המוכרת בשם "טרגדיה מוזיקלית" - נחל כישלון. הוא נקט בצעד יוצא הדופן של שימוש חוזר בלברית, "תזיאוס" - ששימש במקור את "אבי האופרה הצרפתית", לולי ב-1675. פעולתו הנועזת של מונדונוויל כשניסה להחליף את המוזיקה האהובה של לולי בזו שלו לא עלתה יפה. הצגת הבכורה בחצר בשנת 1765 התקבלה ברגשות מעורבים והצגה לקהל הרחב כעבור שנתיים הסתיימה בדרישת הקהל להחליפה במקור. עם זאת, מונדונוויל הקדים אך במעט את זמנו; בשנות ה-70' של המאה ה-18 הייתה זו האופנה לכתוב מוזיקה חדשה לטרגדיות של לולי, והדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא "ארמידה" של גלוק.[5]