יחסי אינדונזיה–סינגפור | |
---|---|
אינדונזיה | סינגפור |
שטח (בקילומטר רבוע) | |
1,904,569 | 719.20 |
אוכלוסייה | |
284,611,571 | 5,851,695 |
תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
1,371,171 | 501,428 |
תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
4,818 | 85,689 |
משטר | |
דמוקרטיה נשיאותית | רפובליקה |
יחסי אינדונזיה–סינגפור הם היחסים הדו-צדדיים בין הרפובליקה של אינדונזיה לרפובליקה של סינגפור. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים פורמליים ב-7 בספטמבר 1967,[1] חודש לאחר הקמת האיגוד של האומות הדרום-מזרח אסייתיות (ASEAN) ב-8 באוגוסט 1967. אינדונזיה וסינגפור הן שתיים מחמש המדינות המייסדות של ASEAN (יחד עם מלזיה, תאילנד והפיליפינים). שתי המדינות הן גם חברות בארגון המדינות הבלתי-מזדהות ו-APEC.
לאורך השנים קיימו אינדונזיה וסינגפור חילופי דברים סדירים של ביקורים רמי דרג, שהונעה על ידי שיתוף פעולה כלכלי חזק במגוון רחב של תחומים, כולל בריאות, ביטחון ואיכות הסביבה. בעשור האחרון הייתה סינגפור בעקביות המשקיעה הזרה המובילה באינדונזיה.
בשנת 2017 צוינו 50 שנה ליחסים הדיפלומטיים באירוע חגיגי המכונה RISING50, מיזוג של "RI" לרפובליקה של אינדונזיה ו-"SING" לסינגפור.[2]
היחסים בין אינדונזיה העתיקה לסינגפור מתוארכים לתקופת ממלכות קדומות, אזור המיצרים היה חלק מתחום Srivijaya עוד במאה ה-7. נגרקרטגאמה, שיר אפוס ג'אווני שנכתב בשנת 1365 בתקופת מג'פהיט, התייחס גם ליישוב באי שנקרא Temasek ('עיר הים' בג'אוונית העתיקה).
בשנות ה-90 של המאה ה-14, סולטן פלמבאנג, פרמסווארה, נמלט לטמסק לאחר שהודח על ידי ממלכת מג'פהיט. במהלך המאה ה-14, סינגפור נקלעה למאבק בין סיאם (כיום תאילנד) לאימפריה המג'פיטית המבוססת על ג'אווה על השליטה בחצי האי המלאי. לפי סג'רה מלאיו, סינגפור הובסה בהתקפה מג'פיטית אחת. הוא שלט באי במשך כמה שנים, לפני שנאלץ לעבור למלאקה שם הקים את סולטנות מלאקה.[3]
בתחילת המאה ה-19 הייתה סינגפור בשליטה בריטית כישוב המיצרים ובהמשך כמושבת הכתר, כאשר באותה תקופה הארכיפלג האינדונזי נפל בהדרגה תחת שליטה של חברת הודו המזרחית ההולנדית כהודו המזרחית ההולנדית.
לאחר העצמאות של אינדונזיה בשנת 1945 וההפרדה של סינגפור ממלזיה בשנת 1965, שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים דו-צדדיים ב-1966. בשנת 1967 הקימו את ASEAN יחד עם תאילנד, הפיליפינים ומלזיה, במטרה לחתור לשלום ויציבות באזור. יחסים דיפלומטיים רשמיים כוננו בין סינגפור לאינדונזיה ב-7 בספטמבר 1967.
יובל הזהב של היחסים הדיפלומטיים בין אינדונזיה לסינגפור צוין בסדרת אירועים באוגוסט: מפגש "ארבע עיניים" בין שני המנהיגים, השקת הספרים RISING50, נושא חותמות זיכרון משותף, נטיעת עצים בגנים הבוטניים בסינגפור. נערך גם המפגן הראשון המשולב אי פעם של 20 מטוסי קרב מרפובליקה של חיל האוויר של סינגפור (RSAF) ומחיל האוויר האינדונזי (TNI-AU), במערך המספר "50". בחזית הכלכלית נערך פורום השקעות ונחתמו תשעה מזכרות הבנות (MOU), כולל שיתופי פעולה בחינוך ומחקר, חילופי סטודנטים, סביבה ואנרגיה.[2]
ממוקם על נתיב הים העמוס ביותר במצר מלאקה, המשמש כאחד מהנתיבים המרכזיים בעולם, הסחר עם סינגפור חשוב לאינדונזיה לספק את הקישור לסחר עם שאר העולם. כמו כן להפך, עסקים אינדונזיים חשובים גם עבור סינגפור. סחר הוא המניע הנפוץ העיקרי של יחסי החוץ של שתי המדינות.
היקף הסחר של אינדונזיה–סינגפור מגיע ל-36 מיליארד דולר סינגפורי (29.32 מיליארד דולר). סינגפור היא המשקיעה הזרה המובילה באינדונזיה, עם סך מצטבר של 1.14 מיליארד דולר ב-142 פרויקטים. המסחר בין שתי המדינות הסתכם בכ-68 מיליארד דולר בשנת 2010. במקביל, היצוא האינדונזי ללא נפט וגז לסינגפור הוא הגבוה ביותר באזור.[4]
סינגפור היא מקור המבקרים הראשון באינדונזיה עם 1,373,126 מבקרים בשנת 2010.[5] להפך, אינדונזיה היא גם המקור המוביל ביותר בסינגפור, והגיעה ל-2,592,222 מבקרים בשנת 2011.[6]
מלבד מטרות עסקיות, המבקרים באינדונזיה נמשכים לסינגפור בעיקר לצורך קניות, סיור בעיר ואתרים באי עם פארקי השעשועים, גני החיות, המוזיאונים והגנים שלה. בעוד הסינגפורים נמשכים לאינדונזיה בעיקר בגלל טבעה ותרבותה, באלי ואי באטם השכנים פופולריים במיוחד בקרב המבקרים מסינגפור.
ב-3 באוקטובר 2005 פגש ראש ממשלת סינגפור לי הסיין לונג את נשיא אינדונזיה סוסיליו באמבאנג יודהויונו בבאלי, יומיים בלבד לאחר הפיגועים בבאלי. הם הסכימו לחזק את המאבק בטרור ושוחחו גם על שיתופי פעולה בתחומי הכלכלה, הסחר, האנרגיה וההשקעות.
היחסים עם אינדונזיה הם בדרך כלל טובים, אם כי הנושאים המוזכרים כיום כוללים איסור על ייצוא של חול וגרניט,[7] ששניהם מהווים בסיס לענף הבנייה של סינגפור.
מחסור בקרקעות ובמרחבים בסינגפור הביא אותם להרחיב את האי באמצעות טיוב קרקעות. החומרים הדרושים לשיקום, חולות וגרניט מיובאים לרוב מאינדונזיה. חציבת חולות משטחים אינדונזיים עוררה דאגה לנושאי איכות הסביבה.[8]
באוגוסט 2005 חתמו סינגפור ואינדונזיה על מזכר הבנות להרחבת זכויות התעופה בין המדינות.[9]
ביוני 2013, סינגפור סבלה מאובך שנבע משריפה כדי לפנות אדמות מטעים בריאו הסמוכה, סומטרה, אינדונזיה. אובך יוני 2013 הגיע לשיא הגרוע ביותר והגיע לרמות המזהמים ביותר של אובך מאז 1997. האובך עורר התראה בריאותית מצד ממשלת סינגפור, הכעיס את אזרחי סינגפור והביא גם למתח דיפלומטי כלשהו, כשממשלת סינגפור מחתה על הקשיחות באינדונזיה בטיפול בנושא, והפצירה בממשלת אינדונזיה לחפש אמצעים יעילים להפחתת התרחשות זיהום האובך בגבול.[10]
בנוסף, היו גם הבדלים בין שתי המדינות בנוגע לניהול אזור המידע על טיסות איי ריו (FIR). סינגפור בדרך כלל טענה שהיא שולטת ב-FIR על בסיס הסדר שנערך על ידי ארגון התעופה האזרחית הבינלאומי, וכי מדובר בבטיחות ויעילות תעופה.[11][12] עם זאת, כמה פקידים אינדונזים בעבר ובהווה טענו נגד זכותה של סינגפור לעשות זאת, ונימקו כי ה-FIR הוא הקובע הקריטי לריבונותה וההגנה האווירית של אינדונזיה.[13] אמנם נראה כי העניין אינו פוגע משמעותית ביחסים הדו-צדדיים, אך מעת לעת מועלים טענות משני הצדדים.
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)