מבצע קוברה
 | ||||||||||||||||||
| חיילי חי"ר ושריון אמריקנים במהלך מבצע קוברה | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה בנורמנדי | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 25 ביולי 1944 – 31 ביולי 1944 (7 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צרפת | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
49°06′55″N 1°05′25″W / 49.115277°N 1.090277°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
מבצע קוברה (באנגלית: Operation Cobra) הוא שם הקוד שניתן למתקפה גדולה שביצעה הארמייה הראשונה של צבא ארצות הברית, כחלק מהמערכה בנורמנדי במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. המתקפה הביאה להתמוטטות מערך ההגנה הגרמני בגזרה המערבית של קו החזית בחצי האי נורמנדי תוך זמן קצר. הצלחת המתקפה שמה קץ להתקדמות האיטית של כוחות בעלות הברית המערביות, שאפיינה את המערכה בנורמנדי עד מבצע קוברה, ואיפשרה לכוחות האמריקניים לפרוץ החוצה מחבל נורמנדי לכיוון דרום (ברטאן), ובשלב שני לפנות מזרחה, כדי לכתר ולהשמיד את הכוחות הגרמניים שלחמו בנורמנדי במסגרת קרב פאלז.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־6 ביוני 1944 פלשו כוחות בעלות הברית, ובראשן ארצות הברית והממלכה המאוחדת, לנורמנדי שבצרפת, בחוף שחולק לחמש גזרות, מהן 2 אמריקניות, 2 בריטיות ו־1 קנדית. הפלישה האמפיבית לוותה בסיוע מפנים הארץ על ידי שלוש דיוויזיות מוצנחות, שתיים אמריקניות ואחת בריטית, ובסיוע מן האוויר שכלל את חילות האוויר הבריטים והאמריקנים כאחד. כוחות בעלות הברית השיגו שליטה בראש חוף יציב עוד ביום הראשון לפלישה. אף על פי כן, ההתקדמות אל פנים היבשת לאחר יום הפלישה התנהלה באיטיות, וזמן רב מהצפוי נדרש להשגת חלק מהמטרות של כוחות בעלות הברית (כיבוש העיר קן, למשל, תוכנן ליום הראשון לפלישה, אך בפועל ארך עד סוף יולי). לעומת זאת, כיבוש העיר שרבור, נמל המים העמוקים הגדול באזור, לקח פחות משבוע והעיר נכבשה לפני סוף יוני, אך נזקים נגרמו לנמל שבה ולא היה ניתן לעשות בו שימוש באופן מידי.
הניסיונות של בעלות הברית לפרוץ את קו החזית הגרמני כשלו בזה אחר זה. ניסיון בריטי באגף המזרחי של אזור המערכה, שכונה מבצע גודווד, נכשל להבקיע את קווי הצבא הגרמני, אך הסיט את תשומת הלב הגרמנית אל הכוחות הבריטים. באגף המערבי של אזור המערכה, כבשו כוחות הצבא האמריקני את העיר סן־לו (Saint-Lô), אך התקדמותם הייתה איטית והבקעה משמעותית של קווי האויב לא התרחשה.
לקראת סוף יוני, הגיעו לידי בעלות הברית נתוני מודיעין שהצביעו על כך שההגנה הגרמנית בנויה ברובה מעתודה, וכי הגנת העומק שלהם, בעיקר בגזרה האמריקנית, חלשה ושבירה. גנרל עומר בראדלי התכוון לנצל את העובדה שתשומות כוחות הצבא הגרמני מופנות להגנה מפני מתקפת הכוחות הבריטיים והקנדים לכיבוש העיר קן, כדי לפתוח במתקפה, לבצע הבקעה באזור שבין מורטן ואווראנש, ליצור מסדרון ולהתקדם לעבר ברטאן. השם שנבחר למבצע היה מבצע קוברה, אולם המתקפה נדחתה מספר פעמים בשל מזג אוויר לא מתאים.
ב־12 ביולי כינס בראדלי את המפקדים והקצינים עליהם פיקד, במפקדתו שבחוף אומהה, שם תדרך אותם על המבצע הקרב. במקור, הייתה התוכנית לצאת למתקפה ב־18 ביולי, אך סיבות אסטרטגיות שונות הביאו לשינוי התאריך. ב־20 ביולי חולקו פקודות המבצע ל'קוברה'. שעת ה־ש' נקבעה ל־13:00, 24 ביולי. השעה נדחתה ברגע האחרון (בבוקר ה־24 ביולי, ללא ידיעת הכוחות שבאוויר) עקב תנאי מזג האוויר ל־09:30 ביום המחרת, ה־25 ביולי.
בבוקר ה־24 ביולי התקבלה החלטה על דחיית המבצע, אך זו הגיעה לדרג הפיקודי של חיל האוויר רק לאחר המראת הכוחות המוטסים בדרכם להפצצה המקדימה. שלושה מתוך 6 הלהקים שיצאו להפצצה קיבלו את הפקודה לחזור, אך כ־800 מטוסים המשיכו בדרכם לנורמנדי. מתוך המטוסים שהמשיכו, כ־500 פנו וחזרו לבסיס לאחר שהחליטו כי תנאי מזג האוויר לא מאפשרים להם להטיל את פצצותיהם בדיוק מספק. 300 המטוסים שנותרו הטילו את מטעניהם באופן בלתי מדויק. הם פגעו בשני הצדדים, בצד האמריקני הרגו 25 חיילים ופצעו 131, ובצד הגרמני נפגעו כ־350 חיילים ועוד 10 כלי רק"מ.
ההפצצה יצרה ציפייה לקרב בקרב הפיקוד הגרמני, ובלבול לאחר שזה לא הגיע, מה שתרם ביום המחרת להצלחת כוחות האמריקנים.
מהלך המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־25 ביולי, בשעה 09:36, החלה ההפצצה המקדימה המתוכננת. ההפצצה התחלקה ל־3 גלים:
- הגל הראשון, שהורכב ממטוסי P-47 ת'נדרבולט, הפציץ את השפה הצפונית של אזור ההפצצה.
- הגל השני, 1,495 מפציצים מדגמים B-17 מבצר מעופף ו־B-24 ליברייטור - שהגיעו במספר רב של גלי תקיפה, והטילו 3,370 טון חומרי נפץ על שטח באורך 6.5 וברוחב 2.2 ק"מ.
- הגל השלישי, 380 מפציצים מדגם B-26 מראודר.
סה"כ, הוטלו פצצות במשקל כולל של כ־4,700 טון. ההפצצות הרגו לפחות 1,000 חיילים בשורות הגרמנים, ופצעו או הממו חיילים באותה הכמות. בנוסף, נפגעו קשות קווי הטלפון עליהם התבססה התקשורת הגרמנית, מה שתרם לבלבול בקרב שורות הצבא הגרמני.
גם ההפצצה הזו סבלה מבעיית האש הדו־צדדית. הפעם, ההפצצה הבלתי־מכוונת על הכוחות האמריקנים הרגה 111 חיילים ופצעה 460. בין ההרוגים היה לוטננט גנרל לסלי מקנייר, הקצין הבכיר ביותר בצבא ארצות הברית שנהרג במלחמה.
על אף התקלות בהפצצה המקדימה, התחילה התנועה הקרקעית ב־11:00. הכוחות הקרקעיים החלו לנוע כדי לכבוש את העיירות סן־ז'יל (Saint-Gilles) ומריני (Marigny). האגף המערבי של המתקפה נתקל במהרה בכוחות גרמנים שלא נפגעו בהפצצה המקדימה. קו ההגנה הגרמני אמנם היה דק, אך כוחות צבא ארצות הברית עוכבו מאוד, והעיירה הבקרוון (Hébécrevon), ששכנה בין קו החזית לבין עיירות היעד, נכבשה רק בחצות הליל.
באופן כללי, היום הראשון למבצע לא הצליח במידה שציפו במפקדת בעלות הברית. החדירה אל תוך קווי האויב, שתוכננה לסדר גודל של כ־5 ק"מ לא הצליחה וכוחות הצבא האמריקני התקדמו כקילומטר וחצי בלבד.
בפני מפקדי המבצע עמדה החלטה: האם להמשיך לקדם את החי"ר כדי להבטיח חדירה "חלקה", או שמא להכניס למערכה את הכוחות הממוכנים העומדים לרשותם. מפקד הקורפוס ה-7, מייג'ור גנרל ג'ו קולינס, החליט כי הטלת הכוח הממוכן למערכה היא המהלך הנכון.
בבוקר ה־26 ביולי החלו כוחות החי"ר והשריון להתקדם לעבר מריני וסן־ז'יל, בעוד מפציצים מרככים את הכוחות הגרמניים שעל הקרקע לקראת בוא הצבא האמריקני. הדייויזיה המשוריינת ה-3 נעה אל מריני, ובאחת אחר־הצהריים נתקלו בכוחות גרמניים בפאתי מריני, ותנועתם נעצרה ללילה. באגף המזרחי, הצליחה הדיוויזיה המשוריינת ה-2 להבקיע את הקווים הגרמניים, ולאחר שכוח גרמני שניסה לעצור את התקדמותם הושמד בסיוע מהאוויר, התקדמה הדיוויזיה מרחק של עשרה ק"מ עד חצות. ההצלחה באגף המזרחי הביאה את קולינס להורות עוד אחר הצהריים על המשך התנועה גם במהלך הלילה, עם דגש על מהירות יותר מאשר על זהירות.
עקב ההצלחה בצד המזרחי של קו החזית, הורה קולינס לכוח משימה מהדיוויזיה המשוריינת ה-6 לנוע מהעיירה לסי (Lessay) שבסמוך לחוף לכיוון דרום לעבר קוטאנס (Coutances). מטרתו הייתה "ללכוד" את היחידות מהארמייה ה־7 הגרמנית ששכנו ממערב לאזור הקרבות. בבוקר ה־27 ביולי החל הכוח לנוע והתקדם מרחק של שישה ק"מ בארבע שעות. במזרח, המשיכה הדיוויזיה השנייה להתקדם, וכבשה את פרייר כמעט ללא התנגדות. הפיקוד הגרמני הבין כי הצבא האמריקני מנסה ללכוד את כוחותיו, אך ההוראה לסגת כדי שלא להיתפס על ידי הכוחות האמריקנים עוכבה בשל קשיי תקשורת, וניתנה רק אחר הצהריים.
בערב אותו היום, החל המטה של בראדלי לתכנן את המשך המערכה שלאחר ההבקעה (כיבוש ברטאן והמשך התנועה לתוך צרפת).
ב־28 ביולי התקדמו הכוחות האמריקנים במערב כמעט עד לקוטאנס, כמעט ללא התנגדות מורגשת מצד הגרמנים הנסוגים. במרכז החזית ניצלו יחידות מהדיוויזיה השלישית את החלל שנוצר בין מריני לבין סן־ז'יל ונעו עד לסריסי־לה־סלה (Cerisy-la-Salle). במזרח המשיכה הדיוויזיה בהתקדמותה, והגיעה עד ללנגרון (Lengronne) וקאמברי (Cambry), מדרום לקוטאנס, איגוף כמעט מלא של העיר.
במהלך הלילה, הבינו הכוחות הגרמניים כי קוטאנס עומדת להיות, או שמכבר היא, מכותרת, ולכן יצאו כוחות רבים אל עבר קוטאנס, במטרה להוציא את הכוחות שישבו בה. קולינס צפה את המהלך הגרמני הזה, ותגבר את הדיוויזיה השנייה, לה היה הקו הדק ביותר, ברזרבות של הדיוויזיה. במהלך הלילה התרחשו מספר לא מועט של ניסיונות חדירה גרמניים דרך הקו האמריקני, אך כל הניסיונות סוכלו.
כלי רכב גרמניים רבים שיצאו למתקפה זו נתקעו בשל מחסור בדלק, מה שהותיר אותם חשופים במהלך יום המחרת. בבוקר ה־29 ביולי, גילו מטוסים מכנף מס' 405 האמריקנית כי כ־500 כלי רכב גרמנים שנתקעו בדרכים תוך כדי הנסיגה. משיא הצהריים ועד רדת הלילה ביצעו מטוסי בעלות ברית גיחות התקפה רבות, בהן נפגעו כ־122 טנקים, 259 כלי רכב אחרים ו־11 כלים ארטילריים. בנוסף לכך, תקפו מספר מטוסים בריטיים בנפרד את הכוחות הגרמניים, והשמידו 9 טנקים, 8 רק"מים וכ־20 כלי רכב נוספים. בליל אותו יום, ניסו מספר רב של חיילים גרמנים לברוח מהאזור המכותר אך ניסיון הבריחה שלהם נבלם על ידי הכוחות האמריקנים, והם סבלו מאבדות כבדות.
במפקדה האמריקנית, העביר מפקד הקורפוס השביעי למייג'ור גנרל ג'ון שירלי ווד את המשימה לכיבוש אווראנש (Avranches). לאורך ה־30 ביולי, ביצעו הכוחות הגרמניים מספר ניסיות חדירה בין קווי הצבא האמריקני, אך כולם נבלמו ונהדפו. בשעות אחר הצהריים נכנסו כוחות שריון מן הדיוויזיה המשוריינת ה-4 לאווראנש והחלו להילחם בניסיון לשחרר אותה. הלחימה הייתה מבולבלת, ובערב בוצעה פעולה גרמנית נרחבת כנגד הכוחות בעיר על קוויהם הדקים בידי כוחות גרמניים שניסו לסגת דרומה.
באגף המערבי, הוכנסה למערכה תגבורת שריון גרמנית בסדר גודל של דיוויזיה כדי לבלום את התקדמות הקורפוס ה-7 מזרחה. לאור קריסת ההגנה הגרמנית, הצליחו כוחות הדיוויזיה המשוריינת הרביעית לכבוש את העיירה פונטובול (Pontaubault) כבר אחרי הצהריים של 31 ביולי. העיירה הייתה נקודת מפתח אסטרטגית שכן בה שכן גשר עיקרי על נהר הסלון, שהיה המכשול האחרון בדרך לבריטני. מספר גשרים נוספים על הנהר נכבשו גם הם במהלך אותו היום.
הכוחות האמריקנים נתקלו באותו היום בבעיה לוגיסטית קשה; היו בידם יותר שבויים ממה שביכולתם היה לנהל. בסך הכל, נשבו באותו היום כ־7,000 חיילים גרמנים. במפקדה הגרמנית, הביעו תשדורות שנשלחו אל הפיקוד העליון פאניקה וחוסר אמון ביכולת הכוחות הגרמניים לבלום את ההתקדמות האמריקנית. ניסיון גרמני לכבוש בחזרה את הגשר בפונטובול נהדף על ידי הכוחות האמריקנים בעיירה.
אחרי המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1 באוגוסט 1944 הפכה הארמייה השלישית למבצעית תחת פיקודו של ג'ורג' פטון. פטון, שהשתוקק לחזור לפיקוד אמיתי, תקף את הגרמנים במהירות וביעילות מדהימה. הארמייה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים.[1] פטון השתמש בטקטיקות דומות לשל הגרמנים בתקופת הבליצקריג, נמנע מקרבות הבקעה ותמרן מסביב למערכים גרמניים חזקים.[2]
ב־31 באוגוסט נאלץ פאטון לעצור את התקדמותו המהירה מכיוון שלארמייה השלישית אזל הדלק.[3] הדבר אירע ככל הנראה משינויים במבנה הלוגיסטי, העברת דלק לצבאו של מונטגומרי, והעובדה שפאטון סירב להאט את קצב ההתקפה שלו ולאפשר ללוגיסטיקה להיצמד אליו. פאטון רתח וטען שיש ביכולתו לשטוף אל תוך גרמניה, אך אייזנהאואר העדיף מדיניות של לחימה בחזית רחבה, וחילק את המשאבים באופן שווה. כתוצאה מהעיכוב בהספקת הדלק, הצליחו הגרמנים להתארגן ומתקפת הארמייה השלישית על מץ הייתה קשה ועקובה מדם.
בעת מלחמת עיראק כינה גנרל דייוויד מקירנן, מפקד כוחות המתקפה הקרקעית של צבא ארצות הברית וכוחות הקואליציה, את מבצע כיבוש עיראק בשם קוברה 2 לזכר מתקפתו של פאטון בצרפת במלחמת העולם השנייה.[4]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אנטוני ביוור, "הפלישה לנורמנדי", הוצאת יבנה, 2011.
- מרטין בלומנסון, "פאטון - האיש והאגדה", הוצאת מערכות, 1989.
- מקס הייסטינגס, "ארמגדון", הוצאת דביר, 2007.
- ג'יימס קארי, הטנקים עולים: טנקים בלוחמה מודרנית, תל אביב: מערכות, 1968.
- George S. Patton, Jr., "War as I knew it", Bantam Book, 1947.
- Steven J. Zaloga, "Operation Cobra 1944", Osprey Publishing, 2001.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ גל פרל פינקל, המערב מנצח?, באתר זמן ישראל, 24 בינואר 2021.
- ^ ג'יימס גבין, "קדימה לברלין", הוצאת מערכות, 1981, עמודים 154-160.
- ^ ג'יימס גאווין, "קדימה לברלין", הוצאת מערכות, 1981, עמודים 166-167.
- ^ מייקל ר. גורדון וברנרד א. טריינור, "קוברה 2", הוצאת משרד הביטחון, 2010, עמוד 105.
