מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
Ми́ха Йо́сеф Берди́чевский
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לידה 19 באוגוסט 1865
מז'יבוז', פלך פודוליה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בנובמבר 1921 (בגיל 56)
ברלין, המדינה החופשית פרוסיה, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בווייסנזה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, הוגה דעות
שפות היצירה גרמנית, יידיש, עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה פרוזה, הגות
הושפע מ ניטשה, הגל
השפיע על יוסף חיים ברנר
צאצאים עמנואל בן גריון (ברדיצ'בסקי) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מיכה יוסף בִּן גָּרְיוֹן (בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי) (בכתיב יידי: בערדיטשעווסקי; בכתב רוסי: (Бин-Горион) ‏Миха Йосеф Бердичевский;‏ 19 באוגוסט 1865, מז'יבוז', פלך פודוליה, האימפריה הרוסית – 18 בנובמבר 1921, ברלין, גרמניה) היה סופר והוגה דעות עברי, אשר טבע דפוסי כתיבה חדשים בספרות העברית, קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות: "מחניים", עורבא פרח", "קלונימוס ונעמי", "מרים" ועוד.[1] ברדיצ'בסקי עסק רבות בכינוס האגדה היהודית לדורותיה, אם באיסוף מקורות ואם בשכתוב אגדות בלשונו. כן חיבר מאמרים ומסות רבים, כשקובץ ההגיונות "שינוי ערכין" נחשב לביטוי המובהק ביותר של השקפתו.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בנם של משה אהרון ופרל, נולד ב־19 באוגוסט 1865 בעיירה מז'יבוז' שבפלך פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) למשפחת רבנים חסידיים. בשנת 1873 עברה משפחתו לעיירה דובובה במחוז אומן, שם שימש אביו כרבה של הקהילה במשך כחמישים שנים, עד שנרצח, עם רבים מבני הקהילה בפוגרום שנערך בעיירה בשנת 1919 במהלך "פרעות פטליורה".[2][3] חוויות הילדות של ברדיצ'בסקי מחייו בקהילה היהודית בעיירה דובובה, על ההוי היומיומי והחסידי כאחד, שספג בבית הוריו ובסביבתו, נטבעו היטב בסיפוריו ובמאמריו מאוחר יותר.[4]

בשנת 1875, בגיל 10, נפטרה אמו, וזמן קצר לאחר מכן נישא אביו לאישה שנייה, שהביאה עמה למשפחה את שלושת ילדיה שלה, ולאחר מכן נולדו למשה אהרון ואשתו החדשה שני ילדים נוספים. מסיפוריו הביוגרפיים של ברדיצ'בסקי, כמו "אוכמתא וחוורתא" ו"פת לחם", משתקפת דמותה של האם החורגת כאישה שעינה הייתה צרה בילדיה החורגים, אך מחליפת המכתבים בינה ובין ברדיצ'בסקי ודאגתו ותמיכתו בה לאחר הפוגרום, בו נהרג בעלה, ניתן להתרשם שהוא לא נטר לה טינה.[2] עם כל זאת, נושא האם החורגת חזר והופיע מספר פעמים בסיפוריו.[5]

בנעוריו החל מיכה יוסף לקרוא בכתבי תנועת ההשכלה. ספרים כמו יוסיפון ו"מורה נבוכי הזמן" של נחמן קרוכמל (רנ"ק) השפיעו עליו עמוקות, והשפעתם ניכרת בכתביו. בד בבד הוא המשיך להצטיין בלימודי התלמוד, ובשנת 1882 הוא נישא לבת־שבע וייס, בתו של אחד מגבירי העיירה טפליק, לשם עבר ברדיצ'בסקי, כנהוג. אך כעבור שנתיים או שלוש נשלח על ידי חותנו חזרה לביתו, ונאלץ לתת גט לאשתו, משום שהמשיך לעיין בספרות האסורה. חוויית הגירושים הכפויים מאשתו האהובה עליו הטביעה את חותמה על ברדיצ'בסקי והוא מרבה לספר על אהבות לא ממומשות ביצירתו.[2] סיפורו הראשון שפורסם הופיע בעיתון המליץ באפריל 1888 בשם "הציץ ונפגע", עוסק בעלילה בדיונית שנגזרה מחוויותיו האוטוביוגרפיות עם חותנו.[6]

ברדיצ'בסקי עבר ללמוד בישיבת וולוז'ין, והחל לעשות לעצמו שם כמשכיל תורני, נאמן מסורת. לאחר פנייתו אליו של נחום סוקולוב, עורך "הצפירה", החל ברדיצ'בסקי לפרסם מאמרים בעיתון, שהיו מוזנים בחוויותיו של מי שעומד בצומת שבין העולם התורני לעולם המשכילי.[2] הפרסום הראשון מפרי עטו היה "תולדות ישיבת עץ החיים" ("האסיף", תרמ"ז). רוב פרסומיו בתקופה זו היו מאמרים פולמוסיים, וסגנונו רצוף הרגשנות הפך לסימן ההיכר שלו גם בכתיבתו המאוחרת. בין היתר, נמנה עם הכותבים הבולטים בכתב העת עברי אנכי.[7] במאי 1887 נישא ברדיצ'בסקי בשנית לחנה פלדמן מהעיר ברשד. הנישואים לא עלו יפה, וכשנתיים לאחר מכן התגרש ממנה.

דיוקנו של ברדיצ'בסקי בצעירותו

ב-1890 עבר לעיר אודסה, שהייתה מרכז לסופרים העבריים באותה תקופה. בסוף אותה שנה נסע ללימודים בגרמניה. ברדיצ'בסקי למד באוניברסיטאות בברסלאו וברלין, וסיים בברן, שם קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה (1896). הוא למד את תורתם של גדולי הפילוסופיה הגרמנים כניטשה והגל, והושפע מהם עמוקות. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בקשר בין אתיקה ואסתטיקה. בעשר השנים עד שובו לאוקראינה פרסם מאמרים וסיפורים רבים בעיתונות העברית.

עד 1900 כבר פרסם ברדיצ'בסקי תשעה ספרים. בין הפרסומים הידועים שלו היו מאמרים שכתב בעיתון "השילוח" בעריכת אחד העם, שעסקו בפולמוס שבין אחד העם לבין קבוצה של סופרים, בראשות ברדיצ'בסקי, בנושא חשיבותה של הספרות היפה לעומת הספרות העיונית. אחד העם התעקש לפרסם בכתב העת שלו מאמרים עיוניים, או ספרות בעלת חשיבות לאומית-יהודית, ולא ספרות יפה, שהערך שלה אסתטי בלבד. הוא הפנה את הקוראים המחפשים חומר כזה לספרויות העולם. ברדיצ'בסקי טען לעומתו, שבכך, כאילו מגדיל אחד העם את ה"קרע שבלב" בלב הצעירים היהודים - מושג שרווח במשנתו של הסופר. הצעירים, לדעתו, אמורים למזג בין התרבות המסורתית הפנימית לבין תורת הנאורות האירופית. הוויכוח ניטש בין שני האישים הידועים במשך כשנתיים וביסס את מעמדו של ברדיצ'בסקי בקרב אנשי הרוח העבריים.[8] במהלך תקופה זו הוא חיבר ופרסם קובצי סיפורים ומאמרים, וביניהם הנובלות החשובות "מחניים" ו"עורבא פרח".

בשנת 1900 נישא ברדיצ'בסקי בשלישית לרחל רמברג, רופאת שיניים (בתם של יעקב ראמברג, מו"ל עברי בוורשה, שותף בהוצאת "תושיה" ומחבר "מילון עברי", ואיגה ראמברג, עסקנית בוורשה ובתל אביב),[9] שאותה הכיר באוניברסיטת ברלין. בנישואים אלו הוא זכה לשיתוף פעולה פורה עם רעייתו, שהמשיכה בהוצאת כתביו גם לאחר מותו.

בשובו לאוקראינה נתקל ברדיצ'בסקי במציאות האכזרית של חיי היהודים בתחום המושב, ובעקבות כך עוסקים רבים מסיפוריו בהתפוררות אורח החיים המסורתי. לאחר תקופה קצרה בוורשה חזר לגרמניה, שם חי, רחוק ממרכזי הספרות היהודיים, עד יום מותו. את שנותיו האחרונות הקדיש לעבודה ספרותית מאומצת ולמחקר, אסף אגדות וסיפורי עם והמשיך לפרסם בעברית, ביידיש ובגרמנית. בשנת 1920 נודע לברדיצ'בסקי על הירצחם של אביו, אחיו ובני עיירת הולדתו בפוגרום שנערך במקום, והוא חש שמתפקידו להנציח עולם הולך ונעלם. אירוע זה כנראה גם תרם לערעור בריאותו. לאחר מותו המשיכו אשתו ובנם היחיד עמנואל להוציא לאור את כתביו.[8]

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נפטר ב־1921, בן 56.

הנצחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו נקראו מושב שדות מיכה שבחבל עדולם, וכן רחובות בתל אביב, חולון, באר שבע, גבעתיים, קריית אתא, קריית ים, ראשון לציון.

ב־17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דאר שנקראה "סופרים עברים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, ביניהם מ"י ברדיצ'בסקי, ו־2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול שהוקדש לו ושמו גם־כן הופיע על הבול עצמו.[10]

יצירתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים נחמן ביאליק תיאר את יצירתו של ברדיצ'בסקי כ"מרכז העמוק והפנימי של מחשבת הדור ושל תחושותיו". כוחה הגדול של יצירתו היא באותנטיות שלה ובחשיפה הגדולה שהעניק לכל פרפורי נפשו וזעזועי רוחו. הוא היה "סופר טוטאלי" שהעניק גם לתוכן וגם לצורה כנות ייחודית וטבעית. לא היה כמוהו איש חופשי ברוח שבעט במוסכמות ולא השתעבד לשום תבנית או סוגה מקובלת. החופש הזה של יצירתו, איפשר לו, לדעת ביאליק, להעמיד אתגר בפני המסורת הרבנית והספרותית כאחד.[2]

נושאם העיקרי של סיפוריו של ברדיצ'בסקי הוא היחיד, המתמרד במסורת העיירה היהודית, והוא מוחרם בידי החברה השמרנית. הגיבור יוצא לחפש את מזלו במערב אירופה. בדרך כלל מסתיימים הסיפורים בתבוסתו של הגיבור, שאינו מסוגל להשלים בין הכוחות המתרוצצים בקרבו או להיקלט בסביבתו החדשה, והוא נותר גלמוד. הסיפורים עוסקים בהתלבטויות הקשות של הגיבור בין מאוויו הטבעיים, שאיפתו להגשמה וידע בעולם המודרני לבין העבותות של העולם המסורתי שכובלים את מעשיו ומחשבותיו. זהו אותו התלוש בספרות העברית שניתק מהעולם הישן, אך לא הצליח גם להתאקלם בעולם החדש, ומכאן גם התפתח ה"קרע שבלב" - מונח שטבע ברדיצ'בסקי. הגיבורים של סיפוריו "מחניים" ועורבא פרח" מיטיבים להמחיש את הגיבור התלוש עם הקרע שבלב.

עוד שירה שלישית באה לנו, שירה מורכבת משתי אלה הקודמות, מורכבת מניגודן זו לזו... המשורר יחיש הוד החדר וגם מועקת החדר. ביד אחת הוא רוצה להסיר מעליו את עול הדורות, וביד השנית הוא ממשיך את השלשלת הלאה; הוא בעצמו הנהו עוד חוליה אחת בשלשלת, שהוא אומר לקרעה... שירה זו היא שירת הקרע שבלב: הלב קרוע וּמוּרתח, כוחות שונים מושכים אותו לכאן ולכאן, והמשורר עומד על פּרשת דרכים ואומר שירה.

— למהות השירה / מ.י. ברדיצ'בסקי (פרוייקט בן יהודה)

סיפורים רבים עוסקים בנוף העיירה היהודית, והם מבוססים במידה רבה על זכרונותיו של המספר מעיירת ילדותו באוקראינה, אך גם בהם מורגשת העמדה האמביוולנטית של משיכה ודחייה כאחת, כלפי העולם הישן, כנגד המנהגים והדעות הקדומות של ההווי המסורתי. ואילו מתחת לפני השטח של העיירה הענייה והמנוונת רוחשים הרגשות והיצרים, החטאים והאיסורים החברתיים, בדרך שלא נמצאה עד עתה בספרות העברית. אווירה מיתית ומאבק בכוחות קדומים וביד הגורל שלטת בסיפוריו של ברדיצ'בסקי, ולצורך המחשת האווירה הוא נעזר פעמים רבות במטפורות וסימבוליקה של הלשון, במשפטים קטועים ובעיצוב מרומז בלבד של העלילה והדמויות.[8]

ברדיצ'בסקי קרא ל"שינוי ערכין" בחברה היהודית - סיסמה שהפכה למטבע לשון ידוע. זכותו של היחיד לחיות במימוש חופשי של מאווייו הייצריים והאינטלקטואלים כאחד, ולא להיות מרותק לדף של גמרא. עם זאת הוא לא נטש דפים אלו של ארון הספרים היהודי ובשנותיו האחרונות עסק בכינוס אגדות ומחקרי המקרא.

במהלך 1903 פרסם ברדיצ'בסקי חמישים ושלוש רשימות בעיתון "הצפירה" בסדרת כתבות שלו, שהופיעה בעמוד הראשון של העיתון, בשם "על הפרק". בניגוד לסגנון כתיבתו הפובליציסטי האקסטטי והלירי הרגיל, השתדל ברדיצ'בסקי להתאים את עצמו לרוח הצפירה והביע בקצרה את דעתו על עניינים שוטפים, ועם זאת הצליח להעניק לכתבה עומק מחשבה בלבוש אמנותי, ומבלי לוותר על הנימה האישית. לדברי שמואל ציטרון, היה זה מעט המחזיק את המרובה.[11][12]

ברדיצ'בסקי כתב בדרך כלל בעברית והיה קנאי לתרבות העברית ועצמאותה, מבלי להתבטל בפני תרבות הגוים, גם אם הטיף לפתיחת עולמם של הצעירים בפני התרבות האירופית. אך בשנים 1902–1906 חלה תפנית מפתיעה בלשון הכתיבה שלו, והוא החל לכתוב גם ביידיש. נראה שהביקור שערך עם אשתו החדשה בדובובה, עיירת הולדתו, בשנת 1902, עורר בו את ההתקרבות המחודשת לשפת ילדותו, כפי שהוא עצמו מעיד. בשנת 1907 מיצה הניסיון הזה את עצמו, והוא חזר לכתוב בעברית.[13]

עמדתו בנושא "היהדות כתרבות"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות כתרבות

ברדיצ'בסקי האשים את ה"רוחניות היתרה" כפי שזו באה לידי ביטוי בספרות הנביאית, התלמודית, ההלכתית והרבנית. באמצעות "שינוי הערכין" – מושג שטבע – גרס שלא הגלות היא שגרמה להתנוונות היהדות, אלא טבעה המנוון של היהדות הוא הסיבה לגלות המתמשכת. לפי עמדתו, היהדות מעולם לא הייתה אחידה, ואף על פי שמוקד היהדות הוא תרבותי, אין הכרח להישאר מחויבים לערכים שאפיינו את היהדות בעבר. לדבריו: "עם ישראל הוא מאורע בפועל ולא חשבונו־של־עולם קבוע ומוגבל. עם אנו וגם חשבנו כך וכך; אבל לא רק בשביל שחשבנו כך וכך. לא יהדות מופשטת תהיה לנו לנר, יהדות זו או אחרת. עברים אנו ואת לבנו נעבוד".[14] לטענתו, במשך דורות "נדחו היהודים מפני היהדות", ועובדה זו הפכה אותם "לעבדים ברוח", ואילו עתה הגיעה העת "להפוך הקערה על פיה" ולקבוע: "משפט הבכורה ליהודים על היהדות".[15] ברדיצ'בסקי הרבה להתעניין בתופעות חריגות בתולדות עם ישראל, ובסיפורים שקיבץ ניכרת נטייה זו. הוא תבע להרחיב את תחומיה של הספרות העברית, ומשך אחריו תומכים צעירים רבים. ברדיצ'בסקי היה נציגה העיקרי של עמדה זו, מול עמדתו של אחד העם. אף על פי כן, הוא לא חד משמעי בכתביו. לעיתים הוא שלל מכל וכל את המורשת הגלותית, ולעיתים הסכים עם אחד העם שהיצירה התרבותית אינה יכולה להתקיים ללא מורשת העבר.

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מחוץ לתחום
  • מעמק רפאים
  • בין החומות
  • מאורעות ומעשים
  • משני עולמות
  • בסתר רעם
  • בית תבנה
  • גרי רחוב
  • מרים - רומן מחיי שתי עיירות
  • רעם היופי
  • פת לחם

אגדות וסיפורי עם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ממקור ישראל (לקט אגדות מספרי ישראל לדורותיהם, גם תורגם לגרמנית ופורסם קודם לכן כ־Der Born Juden ["באר יהודה", ליפסיה 1923-1916])
  • צפונות ואגדות (שכתוב אגדות ממקור ישראל בלשונו של ברדיצ'בסקי)
  • מאוצר האגדה
  • חיי משה

מאמרים (רשימה חלקית)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • דברי חזון
  • שינוי ערכין
  • עם וארץ
  • משני עברים
  • סתירה ובנין
  • דברי ספרות
  • דור וסופריו
  • לשאלת התרבות
  • דברי ביקורת
  • חוקים וספרים
  • לפנות ערב.

מחקרים (רשימה חלקית)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ישו בן חנן
  • סיני וגריזים - בחיבור זה שנכתב גרמנית (ותורגם לעברית) חתר ברדיצ'בסקי בדרכים פילולוגיות המקובלות בביקורת המקרא, להראות כי תורת משה וציווייה לא ניתנו בידי משה בהר סיני, אלא בידי יהושע בן נון בהר גריזים. מן הבחינה האידאולוגית, מכוון מחקר זה להבחין בין דת עברית 'טבעית ובריאה' הדומה לדתות אליליות עתיקות ובמרכזה אל מקומי ולאומי, לבין הדת המפורטת בתורה, שאיננה צומחת מן העם ואיננה הולמת את טבעו.

מאספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • על אדמת נכר, (כתבי מיכה יוסף בן גריון), מגרמנית לעברית - אשר ברש, הוצאת א"י שטיבל, תל אביב, תרצ"ו, 1935, (כמו כן תורגמו לעברית מבחר מכתביו ביידיש - "כתבים יהודיים מאת קרוב רחוק", אשר קרויים בגרמנית - "על אדמת נכר").
  • כתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הוצאת דביר, 1975.
  • פרקי וולוז'ין תרמ"ח : עולם האצילות, צרור מכתבים מאת בר-בי-רב. חולון : בית דבורה ועמנואל, תשמ"ד 1984.

מהדורה שלמה ומלאה של כל כתבי ברדיצ'בסקי, בסדר כרונולוגי, עם הערות וביאורים

  • אבנר הולצמן ויצחק כפכפי (עורכים), כתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן גריון), 11 כרכים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996-2014. (החל בכרך ה': עורך: אבנר הולצמן)
    • א. כתבים ראשונים, 1886–1888.
    • ב. כתבים ראשונים, 1888–1890.
    • ג. במכללות המערב, 1891–1895.
    • ד. בין התחומים, 1894-1898.
    • ה. שינוי ערכים: מאמרים, 1899–1896.
    • ו. שינוי ערכים (ב): מאמרים, 1899–1902.
    • ז. סיפורים, 1898–1904.
    • ח. מאמרים, 1903–1908.
    • ט. סיפורי יידיש; תרגמו: מ"ז ולפובסקי, יצחק כפכפי, 2009.
    • י. מאמרים ביידיש, מאמרים בגרמנית, הגיגים מן היומן; תרגמו: יצחק כפכפי, שלמה הרברג, מ"ז ולפובסקי, יוסף אבן, 2011
    • יא. סיפורים 1905–1913, 2014.
    • יב. כתבים י"ב, סיפורים ורומאנים קצרים 1919–1921, מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן-גריון), בעריכת אבנר הולצמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם בית שלום עליכם, 2015, (256 עמודים).

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • נורית גוברין (ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה), מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן-גריון): מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית, תל אביב: עם עובד, תשל"ג, 1973.
  • נחלת מי"ב, מפתח ביבליוגרפי ליצירות מיכה יוסף ברדיצ’בסקי-בן-גוריון ולחיבורים על אודותיו, דן אלמגור, שמואל פישמן, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ב, 1982.
  • חמוטל בר-יוסף, מגעים של דקדנס: ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר, אוניברסיטת בן-גוריון ומוסד ביאליק 1997.
  • אבנר הולצמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, ירושלים, 2002.
  • אבנר הולצמן, הספר והחיים: מסות על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2003.
  • אבנר הולצמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי), מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2011.
  • אבנר הולצמן, עד הלום; תחנות בספרות העברית, כרמל, 2016, עמ' 145 - 195
  • רימון כשר, פנתיאון עברי, עיונים בתאולוגיה החילונית-אלילית של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, רסלינג, 2023

מאמרים

  • קובץ מאמרים על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ב-"התקופה" ספר שלושה-עשר, תל אביב: שטיבל תרצ"ג, ע' 427–478.
  • פישל לחובר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בתוך מאזנים לד, אדר תשלב (מרץ 1972).
  • פישל לחובר, ברדיצ'בסקי בעל-ההלכה, בספרו שירה ומחשבה : מסות ומאמרים (תל אביב: דביר, תשי״ג 1953), עמ' 100–121
  • יעקב פיכמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בספרו רוחות מנגנות: סופרי פולין, ירושלים: מוסד ביאליק, 1952.
  • יוסף ליכטנבוים, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. בספרו: סופרינו :ממאפו עד ביאליק : תולדותיהם, הערכותיהם ופרקים נבחרים מיצירותיהם. -- מהד' שנייה מתוקנת (ירושלים : אחיאסף, 1950), עמ' 230–264
  • מאה שנה להולדת מ. י. ברדיצ'בסקי, מאמרים בתוך "מאזנים" ד-ה (רנח-רנט), תשרי תשכ"ו, ספטמבר-אוקטובר 1965.
  • אלן מינץ, "ברדיצ'בסקי והבושה הארוטית: עיון בסיפור 'עורבא פרח'", מחקרי ירושלים בספרות עברית ט, תשמ"ו (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • צבי מרק, "חסידות והפקרות: תשתיות היסטוריות ואוטוביוגרפיות לסיפור "ההפסקה" למ"י ברדיצ'בסקי", צפון ז (תשס"ד), עמ' 219–237.
  • נורית גוברין, "מבוא: קווים להתפתחות הביקורת על יצירתו הסיפורית", בתוך הנ"ל (עורכת), מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן-גריון): מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית, תל אביב: עם עובד, תשל"ג, עמ' 7–51.
  • נורית גוברין, "מ"י ברדיצ'בסקי והרעיון הציוני", דבש מסלע: מחקרים בספרות ארץ-ישראל: תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט 1989, עמ' 7–12.
  • נורית גוברין, "חכמת הפרצוף – מ.י. ברדיצ'בסקי בזיכרונותיו של בני זמנו", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 398–411.
  • נורית גוברין, "ויכוח שאחר לבוא: פולמוס מ.י. ברדיצ'בסקי ויעקב קלצקין", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 412–418.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מרים (רומן)
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מחקרים, מאמרים וכתבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כל יצירותיו של ברדיצ'בסקי ניתנות לצפייה כאן בפרויקט בן יהודה
  2. ^ 1 2 3 4 5 אבנר הולצמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, בעריכת אניטה שפירא, מרכז זלמן שזר, 2011
  3. ^ אב"א אחימאיר, "עם קריאה ב"מגילת דובובה", המשקיף, 31 במאי 1950
  4. ^ גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1965
  5. ^ שולמית שמידט, דמויות הנשים בסיפורי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וגרשום שופמן והשוואת דרכי עיצובן; חיבור זה הוגש כעבודת גמר לקראת התואר 'מוסמך למדעי הרוח' באוניברסיטת תל אביב. (תל אביב, 1978)
  6. ^ מ. י. ברדיטשעווסקי, "הציץ ונפגע" (פולייטון, תמונה בחמשה פרקים, מעין מעשה שהיה), המליץ, 13 באפריל 1888
  7. ^ מיכה יוסף בארדיטשאסקיא, "המדרש והמעשה", עברי אנוכי, 27 ביולי 1888
  8. ^ 1 2 3 אבנר הולצמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, לקסיקון הספרות העברית החדשה
  9. ^ דוד תדהר (עורך), "רחל בן-גריון (ברדיצ'בסקי)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1369.
  10. ^ אתר התאחדות בולאי ישראל, קטלוג בולי ישראל
  11. ^ אבנר הולצמן, "על משמר האומה; מיכה יוסף ברדיצ'בסקי כפובליציסט פוליטי", עד הלום; תחנות בספרות העברית, כרמל, 2016, עמ' 145 - 163
  12. ^ ראו למשל: מ.י.ב. "על הפרק" (ליקוטים)", הצפירה, 31 במרץ 1903
  13. ^ אבנר הולצמן, "בין עברית ליידיש; הלכה ומעשה בכתיבתו הדו-לשונית של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי", עד הלום, כרמל, 2016, עמ' 164 - 178
  14. ^ מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, כתבי מיכה יוסף בן גוריון ברדיצ'בסקי ב - מאמרים, תל אביב: דביר, עמ' לח
  15. ^ מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, כל כתבי מיכה יוסף בן גוריון ברדיצ'בסקי, תל אביב: דביר, עמ' ל