מפלגת נשים לשלום

תקופת מלחמת העולם הראשונה - אישה אמריקאית מפגינה בעד השלום.

מפלגת נשים לשלום הייתה ארגון אמריקאי שוחר שלום. הארגון הוקם באופן רשמי בינואר 1915 במהלכה של מלחמת העולם הראשונה. כ-3,000 נשים השתתפו באירוע הקמת המפלגה וקראו להרחבת זכות ההצבעה לנשים ולכינוס ועידה של המדינות הנייטרליות לגישור בין הממשלות היריבות עד לסיום המלחמה. ארגון זה נחשב בתור ארגון השלום האמריקאי הראשון שעשה שימוש בטקטיקות פעולה ישירות, כגון הפגנות ציבוריות. מאוחר יותר בשנת 1915, מפלגת נשים לשלום הפכה לסניף האמריקאי של הוועדה הבינלאומית של נשים למען שלום קבוע - ארגון בינלאומי אשר מאוחר יותר שינה את שמו ל"ליגת נשים בינלאומית לשלום וחירות".

חלוצי השלום האמריקאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שקדמה להקמתה של מפלגת נשים לשלום, שלושת הארגונים הפציפיסטיים האמריקאים המובילים ברמה הלאומית, היו למעשה ארגונים שמרניים למדי. אותם ארגונים תפסו את משימתם הראשית, כתנועת שלום, בשמירה על היציבות, הסדר והרחבת המוסדות האמריקאים הנכבדים.[1]

חברת השלום האמריקאית (ה-BBC), שהוקמה ב-שנת 1828, הייתה הוותיקה ביותר מבין תנועות שלום שהיו קיימות בעבר.[2] ארגון זה התאפיין בניתוק מהעם ונוהל על ידי האצולה והמעמד הגבוה, כמו אליהוא רוט שהיה סגן נשיא ארצות הברית. פעילות הארגון הוקדשה להדגשת חוסר ההתאמה בין המלחמה לדת הנצרות ונראה שפעילותו נותרה דלה ובלתי יעילה. עד לתקופתה של מלחמת העולם הראשונה, מעמדו של ארגון זה ירד בהשוואה לקרן קרנגי לשלום בינלאומי.[2] קרן זו (קרנגי) נוסדה על ידי התעשיין אנדרו קרנגי בשנת 1910 עם תרומה של 10 מיליון דולר.[3] הקרן הפכה ביעילות לבית הוצאה לאור אקדמאי עבור תנועת השלום. הפעילות התמקדה במחקר אקדמי נגד מלחמות ובאה לידי ביטוי בעיקר בטקסטים כתובים ופחות בדוברות בעל-פה.[4]

השלישי מבין ארגוני השלום האמריקאים החלוצים בעשור הראשון של המאה ה-20, היה הקרן לשלום עולמי (World Peace Foundation - WPF), שהוקמה בשנת 1909 על ידי המיליונר אדווין ג'יין בשם "בית הספר הבינלאומי לשלום של אדווין ג'יין".[5] ארגון זה הוקם עם תרומה של מיליון דולר, ושינה את שמו לשם הרשמי כעבור שנתיים בשנת 1911.[3] בדומה לדפוס הפעילות של קרן קרנגי, הקרן לשלום עולמי (WPF) מיקדה את פעילותה בעיקר למחקרים אקדמאים ופרסומם, על-מנת לנסות להשפיע על מקבלי ההחלטות ברעיונותיהם, במקום לעורר את רגשותיהם של האזרחים מן השורה.[5]

בדומה לעולם העסקים הגדולים של היום, תנועות השלום הראשונות של ארצות הברית התאפיינו במנהלים מועטים, רובם ככולם גברים, ללא נשים כלל, ושאבו את מרבית כוחם והיקף השפעתם מכוחו של הכסף בלבד.[4] בסופו של דבר, תנועות השלום האמריקאיות היו חלק מהממסד הפוליטי של אותם ימים ולא התאפיינו במעשים חתרניים הנוגדים את מדיניות מקבלי ההחלטות.[6]

מצעד נשים לשלום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פאני גאריסון ווילארד, יושבת ראש ועדת מצעד נשים לשלום באוגוסט 1914, ומייסדת מפלגת נשים לשלום.

אף כי הקמתו הרשמית של הארגון לא נמשכה ארבעה חודשים, שורשי מפלגת נשים לשלום החלו לצמוח במצעד מחאה של 1500 נשים בניו יורק ב-29 באוגוסט 1914.[1] "מצעד נשים לשלום" התארגן פחות מחודש לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ויצא לפועל כתהלוכה שקטה בשדרה החמישית, כאשר הסמל המלווה אותה הוא כרזה לבנה שעליה יונה מול קהל קודר ואפל הממלא את הרחובות.[1]

יושבת ראש ועדת מצעד נשים לשלום הייתה פאני גאריסון וילארד בת ה-70, פעילת שלום ותיקה.[7] בנה, אוסוולד גאריסון וילארד, נזכר מאוחר יותר בדבריה:

"לא היו להקות והופעות; הייתה דממת מוות והקהל הרחב התבונן במצעד באהדה, הערכה והזדהות עם רוח הצועדים. גם הנשיא הביע את תמיכתו ואהדתו המוחלטת עבור המארגנים, עם הצהרותיו הפומביות כבר בימי המלחמה הראשונים. הוא היה מרוצה במיוחד מהחלטה של המפגינים שלא לשאת דגלים מלבד דגל השלום ולא לשאת נאומים בסיום המצעד, אך כן לחלק עלוני מידע קצרים לכל המבקש(...) הדממה, הכבוד, השמלות השחורות של הצועדים (אלה שלא היו להן שמלות שחורות עטו רצועות זרוע שחורות), רצינות ההמונים - כל אלו יצרו השפעה עמוקה על המתבונן."[8]

מצעד נשים לשלום סימן את השינוי של שיטות הפעולה של תנועות השלום. ארגוני שלום אמריקאים ותיקים יותר הגבילו עצמם לעבודה מאחורי הקלעים, וניסו להשפיע על המדיניות באמצעות הערוצים הפוליטיים שהיו מקובלים.[9] מהצד השני, מצעד השלום עשה שימוש בפעולה ישירה (הפגנה פומבית) בניסיון להשיג תמיכה עממית בשלום, זאת בדומה לארגוני העבודה שנלחמו למען מדיניות ויישובים שחשובים להם.[9] על ידי השינוי הטקטי הזה, מצעד נשים לשלום והארגון שצמח ממנו - מפלגת נשים לשלום - סימן למעשה את תחילתן של תנועות השלום המודרניות.[10]

בעקבות הצעדה, פאני גאריסון וילארד שאפה להפוך את הארגון הזמני שהוקם לקבוצה קבועה שתקיים את המצעד באופן תדיר. וילארד קראה לאחת מיריבותיה הוותיקות בתנועות הנשים, קארי צ'פמן קאט - נשיאת המועצה הבין-לאומית של זכות ההצבעה לנשים, כדי לסייע לה בעניין זה.[7] קאט, שותפה לשעבר של סוזן ב. אנתוני, הייתה מקובעת על המאבק לזכותה של האישה להצביע ולא ראתה בצעדת הנשים לשלום כלי בעל סיכויים סבירים לשינוי בתחושות הציבור או המדיניות הלאומית.[11] מצד שני, קאט החזיקה ברעיון שתנועת זכות ההצבעה לנשים תוכל לזכות בתמיכה ולחזק את מעמדה אם תקבל על עצמה תפקיד משמעותי במאבק החשוב של סיום מרחץ הדמים האירופי.[12]

באמצע דצמבר 1914 קאט שוכנעה לבסוף להירתם לפרויקט ולהשקיע את מלוא מאמציה בהקמת ארגון השלום הנשי הלאומי.[13] היא כתבה לאחת החלוצות שעבדה בהתיישבות האמריקאית - ג'יין אדמס, מביתה בשיקגו, וניסתה לשכנע אותה להגיע ולעמוד בראש הארגון שמתחיל לקרום עור וגידים.[13] אדמס האמינה זה מכבר ביחסי גומלין הדוקים בין שלום בין-לאומי ורפורמות לקידום ערך חיי-אדם, לבין זכותן של הנשים להצביע, והביע תמיכתה ברעיון של תנועה לאומית של נשים שמטרתה קידום השלום.[13] זהו השלב שבוא נקבע באופן רשמי שמו של הארגון החדש - מפלגת נשים לשלום.

כנס היווסדותו של הארגון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת נשים לשלום הוקמה בכנס מאורגן שנערך בוושינגטון בתשעה בינואר, 1915.[14] בכנס השתתפו מעל ל-100 נשים נבחרות המייצגות ארגוני נשים מכל רחבי ארצות הברית. במהלך הכנס נבחרה ג'יין אדמס לנשיאת הארגון החדש, וניתן לה הכוח לבחור את המזכירה ואת הגזברית עבור הארגון, אשר בסיסו יהיה בעיר שיקגו – עיר מגוריה של אדמס. החברות בארגון החדש הייתה פתוחה לכל הקבוצות שמוכנות להגדיר את עצמן כחלק מ"מעגל השלום", ובנוסף לכל אישה המשלמת דולר אחד כדמי חברות שנתיים. בתפקידים הבכירים הוצבו לוסייה איימס מיד כמזכירה ראשית, הארייט פ. תומאס בתור מזכירה בכירה, סופיה פ. ברקינריג' כגזברית ואליזבת גלנדאור אוונס כמתאמת פעולות ראשית.[15]

בכנס אושרה תוכנית פעולה הקוראת לכינוס מיידי של כל המדינות הנייטרליות המעוניינות בשלום באופן מיידי, בהגבלת החימוש, בהתנגדות מאורגנת נגד המיליטריזם באמריקה, בתהליכי דמוקרטיזציה של מדיניות החוץ, בהסרת המניע הכלכלי במלחמה והרחבת זכות הבחירה עבור נשים. הזכות של נשים להצביע נתפסה על ידי נשי הארגון כגורם בלתי נפרד שיביא לקידום השלום, טיעון זה מבוסס על ההנחה כי נשים מטבען נטו יותר (לעומת גברים) לקידוש הערך חיי אדם.[16] המועצה המייסדת גם אישרה את "תוכנית בונה שלום", אשר עיקרה מתמקד בדרישה מהממשל האמריקאי לכנס ועידה של מדינות נייטרליות ובנוסף להכריז כי גם הארגון עצמו יכנס וועידה לא רשמית של שוחרי שלום מכל העולם כדי לקבוע דרכי פעולה. על מנת להבטיח כי המלחמה הנוכחית אינה רק הקדמה לאחת נוספת, התוכנית קוראת לשלום מלא שאינו מבוסס על העברות שטחים ללא רצון משותף של שני הצדדים, נגד פיצויים שאינם עולים בקנה אחד עם החוק הבינלאומי ולא להסכמים בין מדינות ללא אישורם על ידי רוב בפרלמנט.

מפגש הסיכום של הכנס נערך באולם האירועים החדש של מלון ווילארד ביום ראשון, 10 בינואר, והיה מלא עד אפס מקום. כ-500 נשים שהיו מעוניינות להשתתף נאלצו להישאר בחוץ בשל חוסר מקום. הנואמת המרכזית במפגש הייתה ג'יין אדמס. בנוסף נאמו פמיניסטיות אקטיביסטיות ממדינות נוספות בעולם, כגון אמליין פת'יק-לוורנס מאנגליה, רוזיקה שווימר מהונגריה ועוד נוספות.

קונגרס הנשים הבינלאומי ב-1915

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נציגות של קונגרס הנשים הבינלאומי למען השלום והחופש באפריל 1915. צולם על סיפונה של ספינת "גב' נורדם" (MS Noordam) עם השלט "שלום" בכחול-לבן.

המלחמה המתמשכת באירופה אילצה לבטל את הוועידה המתוכננת של "הכנס הבינלאומי לזכות ההצבעה של הנשים", שהייתה אמורה להתכנס בברלין בשנת 1915.[17] ביטול הכנס בגרמניה נתן הזדמנות לתנועת נשים לשלום לקיים כנס בינלאומי משלהן, וקראה לכל ארגוני הנשים להשתתף בוועידה שתתקיים בהולנד הנייטרלית.[17] ג'יין אדמס, נשיאת מפלגת נשים לשלום, והטוענת לכתר "האישה החשובה והמשפיעה ביותר באמריקה", הוזמנה לעמוד בראש הוועידה.[17]

באפריל 1915, עלו 47 נשים, רבות מתוכן חברות מפלגת נשים לשלום, יחד עם נציגות של ארגונים אחרים, על ספינת ההפלגה ההולנדית "גב' נורדאם" (MS Noordam) למסע המסוכן להאג.[18] בין אלו שעברו את המסע במים הסוערים היו העובדת הסוציאלית גרייס אבוט, חוקרת המגפות אליס המילטון וזוכת פרס נובל לשלום - אמילי גרין באלץ'.[17]

המסע לא היה נטול מחלוקות. למרות המעמד הנייטרלי הרשמי של ארצות הברית, בחר הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט להכריז על שליחות הנשים כ"מטופשת וחסרת בסיס", וכינה את הנשים המשתתפות כ"פחדניות המבקשות שלום בלי להתחשב בצדק".[17] הנשים האמריקניות לא נרתעו, והפליגו חרף הסכנה עם כרזה בצבעי כחול-לבן שהכינו בעצמן ונשאה עליה את המילה היחידה: "שלום".[17] המסע נעצר במשך ארבעה ימים בתעלה האנגלית על ידי הצי המלכותי, אבל בסופו של דבר הורשה להמשיך להאג. הספינה הגיעה בקושי רב במועד המתוכנן לתחילת הוועידה (בת שלושת הימים) בערב 28 באפריל 1915.[19] על אף ניסיונותיה של בריטניה לשלול את דרכוניהן של הנשים שהיו על הספינה - פעולה שהייתה מונעת מהן להשתתף בוועידה, האירוע היה גדוש במשתתפים. 1,366 נציגות רשמיות השתתפו בוועידה ובנוסף היו מעל ל-2,000 מבקרים.[19]

הקונגרס גיבש שורה של החלטות ובנו תוכניות מפורטות לשלום ולצדק עולמי, הקוראות לפירוק כללי מנשק ולסילוק מניע הרווח הכלכלי באמצעות ייצור נשק, והדגשת היתרונות של הסחר החופשי וחופש ניווט בים הפתוח.[20] בנוסף, התקבלה החלטה הקוראת לתהליך גישור מתמשך בין מדינות מסוכסכות על ידי ועידה של מדינות נייטרליות, אך בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל.[20] מאוחר יותר, משלחת בראשות ג'יין אדמס נשלחה לבירות של המעצמות הלוחמות, אך גם היא הוכיחה את עצמה כבלתי יעילה.[20]

לפני סיום הוועידה, הקונגרס הקים ארגון בינלאומי חדש בשם "הוועידה הבינלאומית של נשים למען שלום קבוע". מפלגת נשים לשלום ראתה את עצמה בתור השלוחה האמריקאית של ארגון זה.[15] בשנת 1921 השם שונה ל"ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות" ונשאר כך עד לסיום הפעילות של הארגון.

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיון הרשומות של מפלגת נשים לשלום משנת 1915 עד 1920 נמצא במכללת סווארת'מור, פנסילבניה, ארצות הברית, כחלק מאוסף מיוחד תחת הנושא שלום.[21]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Year Book of the Woman's Peace Party, 1916
  • Lucia Ames Mead (1916). What young people ought to know about war and peace. Boston: New England Pub. Co.
  • מרי לואיז Degen, ההיסטוריה של האישה מפלגת נשים לשלום. בולטימור: ג'ון הופקינס, לחץ על, 1939.
  • הארייט היימן אלונסו, שלום כ"בעיה של נשים": תנועת שלום עולמי, זכויות נשים. סירקיוז, ניו יורק: סירקיוז University Press, 1993.
  • Barbara J. Steinson (1995). "Woman's Peace Party". In Anne Cipriano Venzon (ed.). United States in the First World War: An Encyclopedia. Taylor & Francis.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מפלגת נשים לשלום בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 C. Roland Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918. Princeton, NJ: Princeton University Press, 1972; pg. 182.
  2. ^ 1 2 Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pg. 5.
  3. ^ 1 2 Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pg. 101.
  4. ^ 1 2 Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pg. 102.
  5. ^ 1 2 Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pp. 100-101.
  6. ^ The words are those of Frederick Lynch, 1911, cited in Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pg. 99.
  7. ^ 1 2 Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pg. 189.
  8. ^ Oswald Garrison Villard, Fighting Years: A Memoir. New York: Harcourt, Brace and Co., 1939; pg. 247.
  9. ^ 1 2 Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pg. 183.
  10. ^ Harriet Hyman Alonso (1993). "Partial Chronology of the Metropolitan New York Branch of WILPF". Peace As a Women's Issue: A History of the U.S. Movement for World Peace and Women's Rights. Syracuse University Press. ISBN 978-0-8156-0269-9.
  11. ^ Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pp. 189-190.
  12. ^ Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pg. 191.
  13. ^ 1 2 3 Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pg. 193.
  14. ^ "A Woman's Peace Party Full Fledged for Action," The Survey, vol. 33, no. 17 (January 23, 1915), pp. 433-434.
  15. ^ 1 2 Eleanor Barr, "Woman's Peace Party, 1915-20 Finding Aid: Historical Introduction," Women's International League for Peace and Freedom Collection DG043, Swarthmore College Library, Swarthmore, PA.
  16. ^ Marchand, The American Peace Movement and Social Reform, 1898-1918, pg. 186.
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 Dee Garrison, Mary Heaton Vorse: The Life of an American Insurgent. Philadelphia: Temple University Press, 1989; pg. 88.
  18. ^ Harriet Hyman Alonso, Peace as a Women's Issue: A History of the US Movement for World Peace and Women's Rights. Syracuse, NY: Syracuse University Press, 1993; pg. 66.
  19. ^ 1 2 Garrison, Mary Heaton Vorse, pg. 91.
  20. ^ 1 2 3 Garrison, Mary Heaton Vorse, pg. 92.
  21. ^ Finding Aid for the Woman's Peace Party Collection, 1915-1920, Swarthmore College Peace Collection DG043, Swarthmore, PA.