סיברי פורד

סיברי פורד
Seabury Ford

סיברי פורד
לידה	15 באוקטובר 1801 צ'שייר, קונטיקט, ארצות הברית
פטירה	8 במאי 1855 (בגיל 53) ברטון, אוהיו, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות ולטון, ברטון, אוהיו, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת ייל
מפלגה	המפלגה הוויגית
מושל אוהיו ה־20 22 בינואר 1849 – 12 בדצמבר 1850 (שנה) → ויליאם בב רובן ווד ←

סיברי פורד (באנגלית: Seabury Ford;‏ 15 באוקטובר 1801 – 8 במאי 1855) היה פוליטיקאי אמריקאי מאוהיו, איש המפלגה הוויגית, שכיהן כמושל אוהיו ה-20, אחרון מושלי אוהיו ממפלגתו.

ראשית חייו

סיברי פורד נולד בצ'שייר, קונטיקט כילדם החמישי משבעת ילדיהם של ג'ון פורד ואסתר קוק פורד. הוא היה צאצא מדור שישי של טימותי פורד, שהיגר ב-1637 מדבון שבאנגליה לצ'ארלסטאון, מסצ'וסטס, ולאחר מכן היה אחד המייסדים הראשונים של מושבת ניו הייבן.^[1] ב-1804 עברה המשפחה לברטון שבאוהיו. פורד התחנך באקדמיית ברטון, ולאחר מכן למד באוניברסיטת ייל.

ב-1825 סיים פורד את לימודיו בייל, שב לאוהיו, ולמד משפטים בהדרכתו של דודו, השופט פיטר היצ'קוק. ב-1827 הוא החל לעסוק בעריכת דין.^[2][3] בעת שעסק בעריכת דין היה פורד מעורב במיליציה המדינתית וקודם לדרגת מייג'ור גנרל. ב-1828 נשא פורד לאישה את דודניתו הארייט קוק.^[2] לשניים נולדו חמישה בנים.

מחוקק באוהיו

ב-1835 נבחר פורד לבית הנבחרים של אוהיו. הוא נבחר לתפקיד שלוש פעמים וכיהן כיושב ראש הבית פעם אחת. בשנים 1841- 1848 הוא כיהן בסנאט של אוהיו.^[3] פורד גילה סלידה לנאומים ציבוריים, ופעם הוא התוודה בפני אחד מידידיו ש"דבר מלבד כורח הנסיבות לא יניע אותי לעשות כן". בבית הנבחרים של אוהיו הוא נודע כממומחה לחקיקה בתחומי המיסוי והבנקאות. הישגו הבולט ביותר כמחוקק היה ככל הנראה ביטול חוק ההלוואות של 1837. חוק זה נודע בכינוי "חוק הבזיזה", על שם האפשרות שהוא נתן לנצל את משאבי אוצר המדינה. החוק התיר למדינת אוהיו להעניק הלוואות לחברות רכבת, ולתמוך בסלילת כבישים ובכריית תעלות. ב-1840 דחף פורד לביטול חוק זה. חוקר מודרני ציין שביטול החוק ציין את תחילת הנטייה הכללית לבטל את בעלות המדינה על מיזמי עבודות ציבוריות, או השתתפותה בהן, וכן את תחילתה של גישת לסה פר במערכת היחסים בין מדינת אוהיו לבין המגזר העסקי.^[1]

כמו רבים מהוויגים באזור המערב, פורד התנגד נחרצות לעבדות, אך החשש ממלחמת אזרחים מנע ממנו מלהפוך למתנגד פעיל לעבדות. ב-1838 הוא הובס על ידי ג'ושוע גידינגס בהתמודדות צמודה על מועמדות המפלגה הוויגית לבית הנבחרים של ארצות הברית. פורד היה ממעריציו של הנרי קליי, והיה פעיל במסע הבחירות שלו בבחירות לנשיאות של 1844.^[1]

מושל אוהיו

בינואר 1848 זכה פורד במועמדות המפלגה הוויגית למשרת מושל אוהיו. מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, שאליה התנגדו הוויגים, עדיין לא הסתיימה, והדמוקרטים הציבו כמועמד את ג'ון ב. ולר, ששירת כלוטננט קולונל במקסיקו. כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית, הצביע ולר בעד הנהגתו של הכלל שאסר על דיונים בסוגיית העבדות, ונחשב כאוהד הדרום. הוויגים באוהיו דרשו שהמלחמה תגיע לסיומה, התנגדו לכל סיפוח כפוי של טריטוריה מקסיקנית, ודרשו שבכל טריטוריה שכן תסופח לארצות הברית לא תורשה בה העבדות. סיסמתם של הוויגים במערכת בחירות זו הייתה " ג'ון ב. ולר והמלחמה, סיברי פורד והשלום".^[1]

מסע הבחירות של הוויגים באוהיו ספג מבוכה כאשר ביוני, הציגה המפלגה את מועמדותו לנשיאות של זאכרי טיילור, איש הדרום שבבעלותו היו עבדים. באותה עת קרא סלמון צ'ייס לכינוס ועידת מפלגת הארץ החופשית (Free Soil Party). לפרישתם של חברי מפלגה זו מהמפלגה הוויגית הייתה השפעה הרת אסון על המצביעים מתנגדי העבדות במערב, שזה מכבר היה מעוז בלתי חדיר של הוויגים. פורד חרד נואשות לשמור על אחדות מפלגתו, והחליט שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה להתעלם ממועמדותו של טיילור. צעד זה חשף אותו באופן טבעי ללעג הדמוקרטים, אך בסופו של דבר נבחר פורד כמושל וטיילור נוצח באוהיו. במהלך מסע הבחירות דחק פורד בביטול החוקים שנגעו לאפרו-אמריקאים.^[1]

הבחירות הללו היו הצמודות ביותר בהיסטוריה של אוהיו, והיחידות שהוכרעו בסופו של דבר על ידי בית המחוקקים. האספה הכללית שנבחרה באותה שנה הייתה מפולגת בין הוויגים לבין הדמוקרטים, כשחברי סיעת הארץ החופשית היוו את לשון המאזניים. האספה התכנסה ב-4 בדצמבר וישיבותיה היו הסוערות ביותר שהתקיימו אי פעם. פורד היה אמור להישבע אמונים כמושל באותו חודש, אך טקס ההשבעה נדחה בשישה שבועות בשעה שבית המחוקקים נאבק כדי להתארגן. בסופו של דבר, ולאחר בחינה ממושכת של תוצאות הבחירות, קיבלה האספה ב-22 בינואר 1849 החלטה שפורד קיבל 148,756 קולות, מול 148,445 הקולות של ולר, הפרש של 311 קולות בלבד. כשהוא נסער מהאופי האלים של ישיבות בית המחוקקים, דיבר פורד נרגשות בנאום ההשבעה שלו על שמירת האיחוד ועל ההשלכות הגורליות שעלולות להגרם כתוצאה מפילוגו. במצב זה שבית המחוקקים היה כה מפולג, לא ניתן היה להגיע להשגים רבים. עם זאת, החוקים שהפלו את השחורים בוטלו. סוגיית ועידת החוקה הועברה לציבור הבוחרים, ואושרה על ידו בבחירות שהתקיימו בסתיו 1849. האספה הכללית חוקקה את החוק הנדרש, וועידת החוקה התכנסה בבית הנבחרים ב-6 במאי 1850. החוקה שהתקבלה בוועידה זו משמשת עד היום כבסיס לחוקי אוהיו.^[1]

ב-1849 השתוללה בקולומבוס מגפת כולרה. פורד נשאר בעיר הבירה והתמודד עם המשבר. הוא העניק חנינות לאלו שהיו ראויים להם, והשיב את הסדר בבית הכלא באמצעות פנייה אישית בה הוא הבטיח חנינות נוספות לאלו שיטו כתף בסיוע לחולים עד לסיום המגפה.^[1]

מותו

ביום ראשון הראשון שלאחר פרישתו, לקה פורד בשבץ מוחי, שגרם לו לשיתוק, שממנו הוא לא החלים.^[2] סיברי פורד נפטר בביתו שבברטון ב-8 במאי 1855, בגיל 53. הוא נטמן בבית הקברות ולטון שבעיר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סיברי פורד בוויקישיתוף

• סיברי פורד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

1. "Seabury Ford". The Ohio Historical Society. Archived from the original on May 13, 2012.
2. The History of Champaign county, Ohio, Chicago: W H Beers. 1881. p. 167.
3. Ryan, Daniel J (1888). A History of Ohio with Biographical Sketches of her Governors and the Ordinance of 1787. Columbus, Ohio: A H Smythe. pp. 181–182.