רפי לביא
 | |
| רפי לביא בביתו (צילום: אלכס ליבק, 2003) | |
| לידה |
23 בפברואר 1937 רמת גן, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
7 במאי 2007 (בגיל 70) תל אביב-יפו, ישראל |
| מקום קבורה |
בית העלמין ירקון |
| תקופת הפעילות | 1955–2007 (כ־52 שנים) |
| תחום יצירה | ציור, צילום |
| הושפע על ידי | אריה ארוך, אביבה אורי |
| פרסים והוקרה |
פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול |
| צאצאים |
אביב לביא |
  | |
רפי לביא (23 בפברואר 1937 – 7 במאי 2007) היה אמן, צייר, צלם, מורה לאמנות, מבקר תקליטורים של מוזיקה קלאסית ומבקר אמנות במקומון "העיר".
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רפי לביא נולד ברמת גן למשפחת לוי בעלת רשת בתי-הקפה "עטרה". הוא היה חניך בתנועת הנוער העובד והלומד.
הוא החל להציג בראשית שנות השישים את יצירותיו, שסגנונן מעיד על זיקתו לאמנותם של אריה ארוך ואביבה אורי. ב-1961 וב-1965 הציג תערוכות יחיד בגלריה לאמנות כ"ץ בתל אביב[1]. לציוריו אופייניים שרבוטים בעיפרון, בדרך כלל על פני רקע ורוד. הוא התבלט כמורה וכמחנך של דור אמנים צעירים במסגרת עבודתו במדרשה למורים לאמנות[2] ב-1966 ייסד את קבוצת +10 ("עשר פלוס").
רפי לביא יצר בראשית שנות השישים ציורים המבוססים על שרבוט ספונטני, בהשפעת אביבה אורי. באמצע העשור הופיעו בציוריו דימויים שסגנונם שאול הן מעולם ציורי הילדים, הן מן הגראפיטי והן מן הקומיקס.
אף על פי שהוזמן להציג בתערוכות "אופקים חדשים", הייתה ביצירתו כבר מראשית שנות השישים קריאת תיגר על הליריות המעודנת והמפויטת של ציורי אמני הקבוצה. בשנים האחרונות של העשור החל רפי לביא להדביק לציוריו צילומים, רפרודוקציות וכרזות. הוא העמיד ביצירה אחת רמות אסתטיקה שונות (קיטש, גרפיקה שימושית, רישום ילדותי, רטוריקה חזותית פוליטית). הוא הפך את הבנאלי לאמנות וטיפח את האסתטיקה של הסתמי.
לביא הקים את קבוצת +10, שארגנה תערוכות שונות ששיקפו את מגוון ההשפעות האמנותיות בשנות השישים והשבעים. באותה התקופה התנסה לביא ביצירת סרטים ניסיוניים במסרטת 8 מ"מ בסגנון אותו כינה "אבסטרקט לירי-קינטי"[3]. בעבודות אלו חקר את היחס בין הדימוי לבין קליטת המשמעות באופן דומה לאמנות המושגית. בסרט "גרניום" (1974), הציג לביא שיטוט מתועד בעיר תל אביב. הסרט עבר מניפולציות טכניות שונות כגון מריחת האמולסיה באקונומיקה, חשיפת יתר של סרט הצילום ועוד. גם הפסקול של הסרט משופע מניפולציות קולאז'יסטיות. לביא בוחר "להצמיד קטע של כינור של פגניני לתמונה דהויה עד כדי הפשטה של רחוב יונה הנביא (שבו התגורר). תנועת ההליכה של המצלמה, הנעשית יותר ויותר נמרצת, וטשטוש הפרטים גורמים למטמורפוזה של הרחוב"[4]. בהמשך מתחלפת המוזיקה בשיחה שבה מספר המוזיקאי ג'ון קייג' שלושה סיפורים. בהמשך הסרט צירף לביא הקלטה מן הרדיו ובה הוא מתאר את אנדרטת השואה של יגאל תומרקין אשר מוצבת בכיכר רבין, פסל של אילנה גור, ופסל רחוב נוסף[5].
בתערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", שנערכה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1986, באצירתה של שרה בריטברג-סמל, ניסחה ברייטברג-סמל את סגנון "דלות החומר" הישראלי, כשלביא משמש כמודל העיקרי של סגנון זה. בשנת 1989 עבד במשותף עם העיתונאי ומבקר האמנות אדם ברוך על ספר שאמור היה לשמש מפתח לאמן ולמקומו בשדה האמנות, אך על אף שהתחקיר לספר הושלם, והשיחות אף תועדו על ידי הצלמת מיכל היימן. הספר מעולם לא ראה אור.
במשך השנים הפך לביא לאחד המשפיעים העיקריים על הציור הישראלי בן זמנו; במשך 35 שנים היה מורה סמכותי במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון, וחנך דורות של אמנים. בין תלמידיו הנודעים האמנים יאיר גרבוז, דגנית ברסט, מיכל נאמן, תמר גטר, אהוד פקר ואחרים.
בשנת 1999, עם יציאתו של לביא לגמלאות מהוראה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, יצא לאור גיליון של כתב העת "המדרשה", שהוקדש לכבודו של לביא. בין המשתתפים בגיליון: העיתונאי אדם ברוך, הקריקטוריסט דודו גבע, הציירים תמר גטר, מיכל נאמן, דוד גינתון, יאיר גרבוז, משה גרשוני ונורית דוד, הצלמת מיכל היימן, המשורר מאיר ויזלטיר והאוצר יונה פישר.
בשנת 2002 נערכה במוזיאון ישראל בירושלים רטרוספקטיבה ליצירתו של לביא, באצירתה של שרית שפירא.
בשנת 2005 הציג לביא תערוכת יחיד בגלריה גבעון שנקראה: "ערבי - שפם סגול", ושסיכמה את עבודתו של האמן בשנתיים מאז התערוכה הגדולה במוזיאון ישראל. באותה שנה עבר האמן דירה, ובצעד מפתיע תרם את אוסף האמנות הישראלית העשיר שלו למשכן לאמנות על שם חיים אתר שבקיבוץ עין חרוד מאוחד.
ב-7 במאי 2007 נפטר לביא בביתו בתל אביב עקב מחלת סרטן הלבלב. גופתו נתרמה לאוניברסיטת תל אביב. את טורו האחרון ב"עכבר העיר", שהופיע ימים מעטים לאחר פטירתו, חתם במילים "זה הטור האחרון שלי. אהבתי לכתוב אותו."
ביוני 2012, הוצגה תערוכת יחיד של לביא בגלריית מונטיפיורי בתל אביב אשר כללה עבודות נייר מוקדמות משנת 1956 ועד שנות ה-60 המאוחרות.
בנו הוא העיתונאי אביב לביא.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
-
ללא כותר, 1977
אקריליק, עפרונות צבעוניים וקולאז' על עץ לבוד, גובה 122 ס"מ, רוחב 83 ס"מ
אוסף מוזיאון ישראל -
תערוכות יחיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1961 - גלריה לאמנות כ"ץ, תל אביב.
- 1965 - גלריה לאמנות כ"ץ, תל אביב.
- 1973 - "רפי לביא: 21 ציורים, 1972-1962",מוזיאון ישראל, ירושלים.
- 1974 - "עבודות על ניר 1969-1961", גלריה דבל, עין כרם.
- 1978 - "עבודות מוקדמות 1961-1960", גלריה דבל, עין כרם.
- 1979 - "רפי לביא - מבחר תמונות", מוזיאון תל אביב לאמנות.
- 1982 - גלריה גורדון, תל אביב.
- 1988 - "רפי לביא - רטרוספקטיבה", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן.
- 1991 - גלריה גבעון, גלריה שרה אספרגר, ברלין.
- 1993 - " רפי: הציורים המוקדמים 1957-1961", מוזיאון תל אביב לאמנות.
- 2003 - "זה לא צבר, זה גרניום. עבודות מ-1950 עד 2003", מוזיאון ישראל, ירושלים.
- 2009 - הביתן הישראלי, הביאנלה של ונציה, ונציה.
- 2010 - "להתבונן בעצים ולא לראות את היער", גלריה גבעון, תל אביב.
- 2010 - גלריה שרה אספרגר, ברלין.
- 2012 - "עבודות נייר מוקדמות", מונטיפיורי מכירות פומביות, תל אביב.
- 2016 - "רפיזם [עכשיו]", גלריה גבעון, תל אביב-יפו.
- 2019 - "בעקבות השנה האבודה של רפי לביא 1961", גלריה גורדון, תל אביב.
השכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בי"ס למורי אמנות, תל אביב.
הוראה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1966 - מכללה להדרכה למורי אמנות, רמת השרון.
פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1978 - פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב יפו, תל אביב.
ספרים וקטלוגים אודות יצירתו האמנותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יונה פישר, רפי לביא, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1973.
- שרה ברייטברג-סמל (אוצרת), חנוך רון, רפי לביא - מבחר תמונות, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1979.
- מאיר אהרונסון, רפי לביא, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1988.
- אדם ברוך, איתמר לוי, רפי לביא, גלריה גבעון, תל אביב, גלריה שרה אספרגר, ברלין, 1991 (קטלוג רב לשוני).
- דוד גינתון, רפי: הציורים המוקדמים, 1961-1957, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1993.
- נעמי סימן טוב (עורכת), אדם ברוך ואחרים, בקשר לרפי - מבטים על רפי לביא, המדרשה, כתב העת של בית הספר לאמנות, מכללת בית-ברל, גיליון מס' 2, 1999.
- שרית שפירא, זה לא צבר, זה גרניום - רפי לביא: עבודות מ-1950 עד 2003, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003.
- אפרת ביברמן ודגנית ברסט (עורכות), רפי לביא: נא לקרוא מה שמצויר כאן, המדרשה לאמנות, מכללת בית ברל, 2009.
- בנו כלב, בעקבות השנה האבודה של רפי לביא 1961,גלריה גורדון, תל אביב, 2019.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שרה ברייטברג-סמל, אמן-חברה-אמן: אמנות על חברה בישראל 1948-1978, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1978.
- בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980.
- שרה ברייטברג-סמל, "כי קרוב אליך הדבר מאד" - דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1986.
- יעקב אגמון, שאלות אישיות - מבחר ראיונות - ריאיון עם רפי לביא בתאריך 12 בספטמבר 1992, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 203–213
- גדעון עפרת, "תיבת-רפי", בתוך: ביקורי אמנות - פרקים על אמנים ישראלים, הוצאת הספרייה הציונית, ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, 2005.
- בנו כלב, +10 - קבוצת עשר פלוס - מיתוס ומציאות, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2008.
- יונה פישר, תמר מנור-פרידמן, לידת העכשיו, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, מוזיאון אשדוד לאמנות, מרכז מונארט, 2008.
- מרדכי עומר (אוצר), מיכל היימן, תמר הרמן, גופי-עצמי - אמנות בישראל 1968–1978, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2008.
- בנו כלב (אוצר), רותי אופק, סמוך ונראה - קשרים והקשרים, מבחר מאוסף בנו כלב, המוזיאון הפתוח תפן, 2008.
- דליה מנור, "יוסף זריצקי ורפי לביא: אמנים כמנהיגים", ישראל 15, אביב 2009, עמ' 33–66.
- אירית סגולי, "הציוץ של יוזפינה, השרבוט של רפי", יצחק לאור (עורך), מטעם 28, דצמבר 2011, עמ' 99–117.
- גליה בר אור, אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, המשכן לאמנות עין חרוד, 2009.
- יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רפי לביא באוספי מוזיאון ישראל
- רפי לביא, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- מידע לאספנים אודות רפי לביא, באתר עסקי אמנות
- פרטים על רפי לביא בארכיון ציונה שמשי ויכין הירש, בספרייה הלאומית
- מידע על רפי לביא בקטלוג הספרייה הלאומית
- רפי לביא באתר ארופיאנה (באנגלית)
- דליה קרפל, הייתי רשע אבל צודק, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2005
- אריאל קריל, "'אני, כאמן, בוחר בזכות השתיקה': ריאיון עם רפי לביא", גלובס, 27 ביוני 2006
- דנה גילרמן, כומר, עני ומר נפש, באתר הארץ, 6 באפריל 2007
- סמדר שפי, צייר בעברית, באתר הארץ, 9 במאי 2007
- דנה גילרמן, מת רפי לביא, מהאמנים החשובים בישראל, בגיל 70, באתר הארץ, 8 במאי 2007
- חן רוזנק, האמן רפי לביא מת בגיל 70, באתר וואלה, 8 במאי 2007
- האמן רפי לביא הלך לעולמו, באתר ynet, 7 במאי 2007
- טל היינריך, האמן רפי לביא מת, נענע 10, 8 במאי 2007
- המדרשה לאמנות נפרדת מרפי לביא
- טלי כהן גרבוז, רפי לביא המנוח ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה, באתר ynet, 15 באפריל 2008
- דנה גילרמן, משיחת יתר: פרויקט הלביא, באתר כלכליסט, 4 במאי 2009
- לא היה לו מחשב, באתר ynet, 7 בנובמבר 2007
- עוזי צור, סוף פתוח והתחלה, באתר הארץ, 16 במאי 2008
- דנה גילרמן, אנחנו נבוא, באתר הארץ, 26 במאי 2008
- אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, צבעים לדמותו של רפי לביא, באתר הארץ, 22 באפריל 2009
- רותי דירקטור, בגבו לעולם, באתר הארץ, 3 ביוני 2009
- דליה מנור, יוסף זריצקי ורפי לביא: אמנים כמנהיגים, ישראל אביב 2009, עמ' 33–66
- דנה גילרמן, הייתי פאטמה, מבחירה, באתר כלכליסט, 24 במאי 2012
- שיא מחיר חדש ליצירה של רפי לביא במכירה פומבית של תירוש בשנת 2014
- רפי לביא, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
רפי לביא, באתר MusicBrainz (באנגלית)- רפי לביא, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רון ברטוש, גלריה לאמנות כ"ץ: סיפורה של הגלריה הראשונה בישראל, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע; ברוש, תל אביב, 2015
- ^ לקסיקון הציור והפיסול, אנצ' לאמנות הציור והפיסול, ד', הוצאת כתר, 1989
- ^ ראו: טננבאום, אילנה, "חקירות קולנועיות באמנות הישראלית", וידאו Zero, בדרך לקולנוע, מוזיאון חיפה, 2004, עמ' 70
- ^ ברזל, גבי, "הקולנוע של רפי לביא", המדרשה, כתב העת של בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל, גיליון מס' 2 - בקשר לרפי, 1999, עמ' 228-236
- ^ ראו: טננבאום, אילנה, "חקירות קולנועיות באמנות הישראלית", וידאו Zero, בדרך לקולנוע, מוזיאון חיפה לאמנות, 2004, עמ' 70