רשות מקומית בישראל

  עיריות ומועצות מקומיות
  מועצות אזורית
  יהודה ושומרון וחבל עזה

רשות מקומית בישראל היא היחידה הגאוגרפית-מנהלית הקטנה ביותר הנהוגה בישראל. נכון ל-2023 קיימות בישראל 258 רשויות מקומיות[1][2][3]: 82 מהן עיריות, 120 מועצות מקומיות, 54 מועצות אזוריות ושתי מועצות מקומיות תעשייתיות[4].

יצחק הרצוג, נשיא מדינת ישראל בפגישה עם ראשי רשויות מקומיות ואזוריות חדשות, יולי 2024
יצחק הרצוג, נשיא מדינת ישראל בפגישה עם ראשי רשויות מקומיות ואזוריות חדשות, יולי 2024

הבסיס החוקי למבנה הרשויות המקומיות הוא פקודת העיריות, שנחקקה (בנוסחה המקורי) בשנת 1934, ופקודת המועצות המקומיות שחוקקה ב-1941, אך עשרות חוקים נוספים מסדירים את פעולותיהן.

הרשויות המקומיות בישראל נחלקות לארבעה סוגים:

  • עירייה: רשות מקומית של עיר, שמספר תושביה עולה על 20,000 בדרך כלל. עירייה יכולה גם לכלול מספר יישובים שכנים במסגרת איחוד רשויות מקומיות.
  • מועצה מקומית: רשות מקומית של יישוב בעל אופי עירוני, כפרי או קהילתי, שמספר תושביו בין 2,000 ל-20,000. גם מועצה מקומית יכולה לכלול מספר יישובים.
  • מועצה אזורית: מועצה המאגדת מספר יישובים כפריים וקהילתיים באזור גאוגרפי מסוים.
  • מועצה מקומית תעשייתית: רשות מוניציפלית המנהלת אזור תעשייה בין-יישובי. מועצה מקומית תעשייתית היא מקרה ייחודי לישראל בלבד. זוהי מועצה ללא תושבים וללא דמוקרטיה מקומית. מתמנים למועצה שלושה נציגים של משרדי ממשלה, שלושה נציגים מהתעשייה המקומית ושלושה נציגים מרשויות מקומיות הגובלות בשטח המועצה.

כ-5% משטח ישראל אינו משויך לשום רשות מקומית. שטח כזה מכונה שטח גלילי.

ראש הרשות המקומית (ראש העירייה, ראש המועצה המקומית או ראש המועצה האזורית, בהתאם לאופי הרשות המקומית) נבחר לתפקידו בבחירות דמוקרטיות, ולצדו נבחרים חברי מועצת הרשות. כאשר רשות מקומית נקלעת למצב כספי קשה מאוד, הפוגע ביכולתה לתפקד, רשאי שר הפנים לפזר את מועצת הרשות, להדיח את ראש הרשות מתפקידו ולמנות ועדה קרואה לניהול הרשות המקומית עד להבראתה.

העיריות והמועצות המקומיות בישראל מאוגדות במסגרת "מרכז השלטון המקומי בישראל", שנוסד בשנת 1938. המועצות האזוריות מאוגדות בנפרד, במרכז המועצות האזוריות.

לצורכי חוק מס ערך מוסף רשות מקומית היא מלכ"ר.

חובות וסמכויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למועצת הרשות המקומית נתונה סמכות להתקין חוקי עזר ותקנות לשם הסדרת החיים בתחומי הרשות, ולגבות מסים לשם מימון פעולות הרשות. בנוסף למיסים שהרשות גובה ישירות מתושביה, היא מסתייעת בתקציב ממשלתי המועבר אליה באמצעות משרד הפנים. סמכויות הרשות המקומית מוגבלות על ידי חוקי המדינה ונתונות לפיקוח הממונה על המחוז במשרד הפנים. על פי הפסיקה, בעקבות המשפט העברי, הרשות המקומית אינה רשאית להאציל את סמכויותיה אלא לבצע בעצמה, אלא במקומות שבהם בפירוש מותר לה לעשות כן[5]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה השלטון המקומי בארץ ישראל החל ברפורמות התנזימאט של האימפריה העות'מאנית. ב־1875 חוק חוק המג'ילס בלדיאת (מועצה מקומית), שנבחרה לתקופת כהונה של שנה על ידי כלל הנתנינים העות'מאנים מעל גיל 25 ומשלמי מיסים. ב־1877 נחקק חוק העיריות, שהבדיל בין שני סוגים של רשויות מקומיות: השהיר (sehir), מ־40,000 תושבים ומעלה, והקסבה, מסגרת לעיירות או רבעים גדולים. מ־1877 עד תום התקופה העות'מאנית בארץ ישראל הוקמו עיריות ב־22 יישובים[6].

תחת השלטון הבריטי נקבעה ב־1921 פקודת המועצות המקומיות, שקבעה מסגרת ניהולית לשלטון המקומי הכפרי[6].

מבנה הרשויות המקומיות במדינת ישראל החל על בסיס המבנה הקיים בתקופת המנדט. בסוף שנות ה-70 החלו ראשי הרשויות המקומיות להיבחר בבחירות ישירות, דבר שחיזק את מעמדם. בשנות ה-80 השלטון המרכזי החל לבצע הליכי ביזור כלפי השלטון המקומי, גם כחלק מתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985. כך תקציב הארנונה של הרשויות גדל משמעותית, הרשויות הוסמכו לגבות מהתושבים ארנונה ותשלום על המים. בעקבות שינויים אלו זינקו ההכנסות העצמיות של הרשויות המקומיות ל-60%-65% לעומת 34.5% בלבד בתחילת שנות ה-80. עם זאת, בשנות ה-90 הכנסת הטילה פיקוח על תעריפי הארנונה ושיעור ההכנסות העצמיות של הרשויות המקומיות צנח לכ-40%[7].

מיסוי מוניציפלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיסוי מוניציפלי הוא מס המוטל על ידי הרשות המקומית ונגבה ישירות מתושביה, לשם מימון פעילות הרשות. המיסוי חל על בעלים פרטיים כפי שחלה על המדינה ככל והיא מחזיקה בבעלות על שטחים באזור הרשות המקומית, וכפי שעולה מדיוני הכנסת החוק מתאים לכלל שבמשפט העברי "דין המדינה כדין האזרח" שעולה מתוך התלמוד הירושלמי[8]. מיסים אלו כוללים בין השאר את הארנונה - מס האמור לשמש את הרשות למימון פעילותה השוטפת, כגון תשלום משכורות עובדי הרשות, פינוי אשפה, פיקוח מקומי, תחזוקה שוטפת של כבישים וגינות, חינוך, תרבות, ועוד. סוג מס נוסף הוא היטל פיתוח, המשמש להקמת תשתיות מקומיות כגון תשתית מים, צנרת ביוב, סלילת כבישים ומדרכות, ותשתית תיעול מי גשמים. עם זאת, גובה תשלומי הארנונה נקבע בעיקרו בידי משרד הפנים והאוצר, וגם ההנחות והפטורים מארנונה נקבעים בעיקר בידי השלטון המרכזי[7].

אגרות נוספות הן אגרות שילוט, פינוי אשפה, שמירה, אגרת סלילת כבישים ומדרכות, ואגרת פינוי פסולת ממגרשים.

בניגוד לעבר, אגרות מים וביוב כבר אינן מוטלות כיום ישירות על ידי העירייה או המועצה, אלא על ידי תאגיד מים וביוב.

בישראל אופן השימוש במיסוי נקבע על ידי הרשות המקומית. יש מקומות בעולם בהן התושבים משתתפים בהחלטות באמצעות הצבעה (אנ')[9].

"הוועדה הממלכתית לענייני השלטון המקומי" (ועדת זנבר)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 הוקמה, מכוח החלטת ממשלת ישראל[10], "הוועדה הממלכתית לענייני השלטון המקומי". בראש הוועדה עמד משה זנבר ותפקידה הוגדר: ”לבחון את חלוקת התפקידים הקיימת בין הממשלה והרשויות המקומיות, להגדירהּ מחדש ולהציע תפיסת יסוד לחלוקת התפקידים הרצויה, לבחון את מערכת המימון לתקציבי הרשויות המקומיות ולהציע תחומי הכנסה ומיסוי שיבטיחו איזונם ולהמליץ על הסדרי פיקוח ובקרה של הממשלה על הרשויות המקומיות”[11].

הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 1981, וקבעה כי תפקידם הראוי של הרשויות המקומיות הוא: ”ייצוגם של תושביהן והשקידה על רווחתם הפיסית, התרבותית והרוחנית על גווניהם השונים, תוך שילובם ביעדים של המדינה.”

מסקנותיה המרכזיות של הוועדה היו:

  • "לא ייעשו דברים בעניין הנוגע לשלטון המקומי ללא שיתוף או תיאום מוקדם עם נציגיו".
  • "יוגדר תחום רחב של סמכויות הרשות המקומית והיא תהיה מוסמכת לבצע כל פעולה הנכללת בתחומים אלה".
  • "בחלוקת התפקידים ותחומי הפעולה בין השלטון המקומי והשלטון המרכזי תהיה התחשבות מרבית בתועלת האזרח הבוחר – משלם המס, ולכן היא תיקבע על פי עקרונות המבטיחים את מעורבות הציבור תוך דחיפה מתמדת לשיפור השירות מחד גיסא ולהפחתת עלותו מאידך גיסא".
  • "לרשויות המקומיות יובטחו מקורות מימון הדרושים למילוי תפקידיהן"[11].

בנוסף המליצה הוועדה להעניק מעמד שווה לרשויות המקומיות ולממשלה בתחומי פעילות שמשותפים לשתיהן, להעביר תפקידים מסוימים בתחומי החינוך, הרווחה, התחבורה והתרבות לרשויות המקומיות (ובמקביל להדק את הפיקוח הממשלתי עליהן) מבחינה תקציבית, ולהגדיל את ההכנסות העצמאיות של הרשויות המקומיות[11].

הממשלה אישרה עקרונית את המלצות הוועדה, אך בפועל רובן לא בוצעו[11].

דירוג הרשויות המקומיות בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דירוג רשויות מקומיות בישראל

בחירות לרשויות המקומיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לרשויות המקומיות בישראל

הבחירות לרשויות המקומיות בישראל מתקיימות מדי חמש שנים. עם זאת, לפרקים נערכות בחירות מיוחדות, כבמקרה של התפטרות ראש המועצה. בבחירות רשאים להצביע כל הרשומים במשרד הפנים כתושבי העיר, בין אם הם אזרחי ישראל ובין אם לאו, שמלאו להם 17 שנים. הבחירות לראשות הרשות הן בחירות אישיות, בהן נדרש המועמד לקבל תמיכתם של לפחות 40% מן המצביעים ואילו הבחירות למועצת הרשות הן בחירות יחסיות.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רשות מקומית בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אתר משרד הפנים
  2. ^ אתר משרד הפנים
  3. ^ אתר משרד הפנים
  4. ^ הרשויות המקומיות בישראל 2018, באתר Data Gov, ‏11 בנובמבר 2020
  5. ^ נחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 200–201: האצלת סמכותו של תפקיד ניהולי ברשות מוניציפלית. אתר דעת
  6. ^ 1 2 , השלטון המקומי בארץ ישראל 1516–1948: בין שלטון אימפריאלי מסורתי (העות'מני) למודרני (הבריטי), אופקים בגאוגרפיה 76, 2010, עמ' 47–67‏, JSTOR 23716370
  7. ^ 1 2 אלעד מלכא, ‏לקראת משילות מקומית, השילוח, 23 בדצמבר 2018
  8. ^ נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 241–243: חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (חיוב המדינה בסלילת רחובות), באתר דעת.
  9. ^ הומברטו קוסטה, Zócalo, ‏העם רוצה חדר כושר, באתר "אלכסון", 21 באוגוסט 2023
  10. ^ החלטה מספר 273
  11. ^ 1 2 3 4 תום זיו, ‏"על דעת המקומי: הדרך לחירות מתחילה בביזור", השילוח, 16, אוקטובר 2019