Ms. ("מיז", בתעתיק לעברית) הוא כתב עת פמיניסטי ליברלי אשר החל לצאת לאור בשנת 1972. דורותי פיטמן יוז וגלוריה סטיינם ייסדו את המגזין. מיז התחיל כמהדורה מיוחדת של מגזין ניו יורק, וקליי פלקר, העורך ועיתונאי של המגזין מימן את הגיליון הראשון. מהדורת הניסיון הראשונה, שכללה 300,000 עותקים נמכרה בתוך שמונה ימים.[1] צוות העריכה המייסד כלל נשים המזוהות עם הגל השני של הפמיניזם: לטי קוטין פוגרבין (אנ'), מרי טום (אנ'), פטרישיה קרביין, ג'ואן אדגר, נינה פינקלשטיין ומרי פיקוק. מטרתן המוצהרת הייתה ליצור כתב עת לכל הנשים, אשר יהווה במה לשיח פוליטי פמיניסטי. בפועל, שימש המגזין כאמצעי להפצת בשורת הפמיניזם בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 לכלל האוכלוסייה וכלל הנשים.[2]
בעקבות פרסום כתב העת, נשים נחשפו לראשונה למאמרים אשר הביעו עמדה נוקבת ובוטה בנוגע לסוגיות מרכזיות כגון: הטרדה מינית, אלימות נגד נשים, דימוי גוף ועוד. זאת לאחר שבמשך עשרות שנים, עניינם של המגזינים הפופולריים לנשים תאם את תפקידי המגדר המקובלים אשר כללו מתן עצות בכל הקשור למטלות הבית, מתכונים, טיפוח הגוף וכדומה. כמו כן, המאמרים נכתבו בשפה קולחת ונהירה והיו יוצאי דופן מול הכתיבה הפמיניסטית הרווחת שהייתה תאורטית ברובה ובלשון אקדמית.[3]
הכותבות היו ברובן עיתונאיות, נשות ציבור ואקדמיה אשר יצאו כנגד המדיה התקשורתית וכנגד האופן הסטריאוטיפי בו מוצגות נשים כאמהות, עקרות בית וצרכניות שמטרתן היחידה היא לרצות את הגברים בחייהן. גם בשנת 2015, המגזין נתפס כשלוחה של התנועה לשחרור הנשים ושם נרדף לפמיניזם.[4]
בשנות ה-70 של המאה ה-20 היה כתב העת בשיא הפופולריות שלו,[5] ובעשור הראשון לקיומו הוא נהנה מתפוצה מרשימה הדומה למגזין מסחרי. המייסדות ביקשו להביא לתודעת הציבור הנשי סוגיות "מושתקות" במטרה לעורר דיון ענייני וחשיבה מקורית. הגיליון הראשון עסק בהפלה מלאכותית וזכות הנשים על גופן. נשים אמריקאיות בולטות ומוכרות הצהירו מעל דפי המגזין שהן ביצעו הפלה, על אף היות המעשה בלתי חוקי באותה התקופה. שנה לאחר מכן, בשנת 1973 הפך בית המשפט העליון של ארצות הברית את הפסיקה וקבע בפסק דין רו נגד וייד שהפלה בשליש הראשון של ההיריון היא לגיטימית וחוק האוסר הפלה פוגע בערך דמוקרטי בסיסי - הזכות לפרטיות. התנועה הפמיניסטית זקפה את המהלך הזה לזכות ההד הציבורי הרחב שנוצר בעקבות חשיפת סיפורן של הנשים ב"מיז".[6] במהלך שנות השבעים "מיז" היה למגזין האמריקני הראשון שדן בסוגיות טעונות כדוגמת אלימות במשפחה, דימוי גוף של נשים, שכר נשים ואונס. חלק מהמאמרים המפורסמים ביותר משמשים כחומר לימוד במחלקות ללימודי נשים וכאמצעי רב ערך לפעילות של פמיניסטיות, מנהיגים פוליטיים ומורים.[6]
את שער המגזין הראשון ציירה האמנית היהודייה מרים ווסק (Miriam Wosk). על השער הוצגה האלה ההינדית קאלי, המאופיינת בדרך כלל באנרגיה אינסופית כאישה אומללה, העוסקת בשלל משימות ביתיות, הרבה מעבר ליכולותיה הפיזיות ובנוסף, עובר גדל ברחמה. האיור על רקע אדום בולט היה פורץ דרך. על שערי העיתונים לנשים שהופיעו עד אותה עת, הוצגו בדרך כלל פנים של אשה לבנה, סקסית, יפה ומסופקת.[7] הגיליון עורר עניין רב מאוד ו-300,000 עותקים נמכרו תוך שמונה ימים.
".Ms", שמו של המגזין, היה בעל מטרה סמלית חינוכית. בעוד שלגברים פנו רק בתואר ".Mr" (קיצור של "Mister" - "מיסטר") לנשים היו שני תארים: הבחינו בין אשה נשואה (".Mrs", קיצור של "Misses" - "מיסיז") לאשה רווקה ("Miss" - "מיס"). הבחנה זו גרמה לאי נוחות רבה בקרב נשים רבות שלא רצו להיות מוגדרות על פי הסטטוס האישי שלהן. השימוש בשם Ms באמצעות המגזין היה למעשה פניה לכל הנשים ללא קשר לסטטוס האישי שלהן, כבן אנוש נקבי, ושימת דגש על המחלוקת בעניין.[6]
עיינו גם בפורטל: | |||
---|---|---|---|
פורטל פמיניזם |
כך התבטאה גלוריה סטיינם כשנשאלה על כוחן של פרסומות בכתבי עת לנשים:[8] ”כאשר המגזין יצא לאור רצינו שתהיינה בו מודעות פרסומת, על מנת שנשים תוכלנה לרכוש אותו במחיר סביר. אך בעיקר קיווינו ליצור פורום שנוכל להתדיין בו עם יצרנים ומשווקים על שיפור תעשיית הפרסום לנשים, כי אחרי הכול, הפרסומות הן כמו חדשות, טלוויזיה וסרטי קולנוע, הן מקור מידע עוצמתי”.
למעשה, במשך כל שנות פעילותו, המגזין ניצב בפני אי יציבות פיננסית כתוצאה מהחלטתן העקרונית של העורכות למנוע פרסום מִינָנִי ופרסום של מוצרים "מזיקים" או מעליבים, כדוגמת דיאודורנטים לנשים. המדיניות הייתה להתיר רק פרסום של מוצרים שאינם נתפסים כנשיים באופן בוטה, כגון: מכוניות, סיגריות, פוליסות ביטוח וכרטיסי אשראי.[9] בשנת 1989 המגזין נסגר משום שחברות הפרסום סירבו לפרסם בו מכיוון שהוא נתפס כ"פוליטי" ומסובך מדי. כאשר חזר לפעול שוב לאחר שנה לא היו בו פרסומות וקוראים רבים הפסיקו את המנוי משום שהמראה והכיוון של המגזין השתנו מאוד. עד שנת 2000 המגזין היה בבעלויות שונות וללא פרסומות. בשנת 2001 המגזין נרכש על ידי The Feminist Majority Foundation והוא יוצא לאור בדפוס כרבעון. למגזין אתר אינטרנט ובלוג.
בשנת 2008 ביקש ארגון הקונגרס היהודי האמריקאי לפרסם מודעת פרסומת ב"מיז". במודעה נראו דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון, ציפי לבני, שרת החוץ של ישראל ודליה איציק, יושבת ראש הכנסת, ומעל מופיע הטקסט "זוהי ישראל". עורכת המגזין, קאתי ספילר (Kathy Spillar) דחתה את הבקשה בתואנה שהמודעה "תצית סופת אש" בקרב הקוראים. הסירוב עורר ויכוח עז בין הארגון לעורכי המגזין. הארגון הדגיש שמטרת המודעה הייתה להבליט את העובדה שבישראל של שנת 2008 נשים מכהנות בתפקידים בכירים מאוד בשלוש הרשויות המרכזיות של המדינה, ואילו העורכת הראשית של המגזין הודיעה כי כתב העת אינו מעוניין להיות מעורב פוליטית בעוד שבמודעה מוצגות לפחות שתי נשים שההשתייכותן המפלגתית היא כזו. הקונגרס היהודי האמריקאי כינס מסיבת עיתונאים בהשתתפות פמיניסטיות יהודיות מובילות, כגון: בלו גרינברג (Blu Greenberg) ופיליס צ'סלר (Phyllis Chesler) אשר ביקרו בחריפות את ההחלטה. הן ראו במעשה הדחייה אקט נבזי של מגזין המחשיב את עצמו כעומד בחזית תנועת הנשים. לדעתן המגזין איבד את עצמאותו כאשר בחר לנקוט בעמדה שמאלנית ובכך לאפשר דה-לגיטימציה של ישראל.[10]