![]() | |||||||||||||||||
T-6 טקסאן II "עפרוני" של בית הספר לטיסה בחיל האוויר הישראלי, ממריא מבסיס חצרים | |||||||||||||||||
מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
סוג | מטוס אימון | ||||||||||||||||
ארץ ייצור |
![]() | ||||||||||||||||
יצרן |
חברת ריית'יאון איירקרפט קומפני הוקר ביצ'קראפט | ||||||||||||||||
טיסת בכורה | 2000 | ||||||||||||||||
צוות | 2 (מדריך וחניך) | ||||||||||||||||
יחידות שיוצרו | יותר מ-850 | ||||||||||||||||
משתמש ראשי | |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
![]() ![]() |
T-6 טקסאן II (באנגלית: T-6 Texan II) הוא מטוס אימון בעל מנוע טורבו פרופ יחיד, מתוצרת ריית'יאון (שהפכה ב-2006 לחברת הוקר ביצ'קראפט, וב-2013 לתאגיד ביצ'קראפט), המבוסס על מטוס האימון השווייצרי פילאטוס PC-9. המטוס משמש את חיל האוויר של ארצות הברית ואת צי ארצות הברית כמטוס אימון בסיסי, כמחליפם של מטוסי האימון ססנה T-37 טוויט שהיה בשירות בחיל האוויר וביצ'קראפט T-34 מנטור שהיה בשירות הצי. בשורות חיל האוויר משמש המטוס בשלב האימון הבסיסי לטייסים ולקציני מערכות נשק (Combat Systems Officer, CSO). בצי ובחיל הנחתים של ארצות הברית משמש המטוס לאימון קציני תעופה ימית (Naval Flight Officer, NFO) בשלב הבסיסי ובשלב הביניים. המטוס משרת כמטוס אימון בסיסי גם בחיל האוויר המלכותי הקנדי, בו נקרא המטוס CT-156 הרווארד II, וכן בחיל האוויר היווני, חיל האוויר העיראקי ובחיל האוויר הישראלי, בו מכונה המטוס "עפרוני". דגם T-6B משמש להכשרת טייסים בשלב הבסיסי בצי ארצות הברית, ודגם T-6C משמש כמטוס אימון בחיל האוויר המלכותי של מרוקו, חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד וחיל האוויר המקסיקני.
ה- T-6 הוא פיתוח של המטוס השווייצרי פילאטוס PC-9, שהותאם ושופר על ידי ביצ'קראפט. המטוס המחודש היה הצעתן של ביצ'קראפט ופילאטוס בהתמודדות על הזכייה במכרז לפיתוח מטוס אימון בסיסי, מכרז שהיה משותף לחיל האוויר ולצי ארצות הברית (Joint Primary Aircraft Training System, JPATS) בשנות ה-90 של המאה ה-20. ב-1995 הוכרז על זכייתה של חברת ביצ'קראפט בתחרות. פילאטוס ניגשה גם למכרז דומה של חיל האוויר המלכותי הבריטי בשיתוף פעולה עם חברת בריטיש אירוספייס הבריטית, אך במכרז זה זכה המטוס שורט טוקאנו, גרסה של המטוס הברזילאי אמבראר EMB-312 טוקאנו המיוצרת ברישיון בבריטניה.
על פי חברת ביצ'קראפט, המטוס השווייצרי היווה את הבסיס לתכנון המטוס המחודש, T-6. טייסים של הצי ושל חיל האוויר ערכו יותר מ-500 טיסות מבחן והערכה, שנועדו לקבוע מהם השינויים שנדרשו במטוס כדי לעמוד בדרישות המכרז, ועל פי המסקנות שעלו מתחקור הטיסות נקבעו השינויים הנדרשים. שינויים אלה כללו, בין השאר, את שינוי חלקו האחורי של גוף המטוס, כדי לשפר את תכונות הטיסה; שינוי מבנה חופת תא הטייס; שיפור החיפויים האווירודינמיים, כדי לקצר את משך זמני האחזקה של המטוס; החלפת המנוע למנוע מדגם PT-6A-68 מתוצרת פראט אנד ויטני קנדה, בעל הספק מוגדל ובקרת מנוע דיגיטלית המדמה פעילות של מנוע סילון; ועוד. השינויים הוטמעו בהדרגה במטוס PC-9, ובכל שלב נבחנה השפעת השינוי שהוטמע על תכונות הטיסה של המטוס.
לאחר ההטמעה המדורגת של השינויים נבנה אב טיפוס חדש, בו שולבו כל השינויים שיעילותם הוכחה באב טיפוס הראשון. לאחר 200 שעות של מבחני טיסה שנערכו כדי לוודא שהשינויים אכן תורמים לתכונות הטיסה של המטוס ואינם פוגעים בהן, שולבו שינויים נוספים, ובהם: הוספת מושב מפלט "אפס-אפס" (שבו ניתן לבצע הפלטה יעילה גם בגובה אפס ובמהירות אפס) עבור החניך והמדריך; חופה מוגנת מפני פגיעות ציפורים, לטיסות אימון בגובה נמוך; תכנון מחודש של תא הטייס, כדי להתאים אותו לטייסים בכל המידות; דיחוס בתא הטייס ושיפור המיזוג; תאי אוויוניקה מוגדלים בחלקו האחורי של המטוס לצמצום שעות האחזקה הנדרשות ועוד.
לטענת החברה אבות הטיפוס הבאים שנבנו, ובסופו של דבר המטוס הסדרתי, הם מטוס חדש לגמרי השונה מהותית מהמטוס השווייצרי המקורי. המטוס החדש משלב שיפורים ושינויים רבים, ובהם צגי LCD, אוויוניקה מתקדמת, שינוי בעיצוב הכנף והחרטום כדי לשפר את הראות מתא המדריך, ושינויים רבים נוספים.[1]
עם זכיית המטוס במכרז זכה לסימול T-6, על שם מטוס האימון מתקופת מלחמת העולם השנייה, T-6 טקסאן, ונקרא בהתאם טקסאן II.
כאמור, המטוס נבנה על בסיס המטוס השווייצרי פילאטוס PC-9, עם שינויים והתאמות שונים. דרישות נוספות שהועלו על ידי חיל האוויר והצי וויכוחים בין שני הגופים הביאו לדחיות בייצור המטוס, לגידול של 22% במשקלו, כ-500 ק"ג יותר מהPC-9, ולעלייה במחירו, שגדל מ-3.9 מיליון דולר למטוס על פי ההערכה המקורית לכ-6 מיליון דולר למטוס. רבע ממחירו של המטוס היווה את עלותם של כיסאות המפלט מתוצרת חברת מרטין בייקר.
ב-2005 הוצגה גרסת T-6B. אחד המאפיינים החשובים של גרסה זו הוא "תא (טייס) זכוכית" (Glass Cockpit) מתקדם במיוחד הכולל תצוגה עילית (HUD) המציגה את נתוני הטיסה של המטוס ונתונים ממערכות הניווט והמכ"ם, שישה מסכי תצוגה גדולים ורב תכליתיים (MFD) ומפסקים רב תכליתיים לשליטה על מערכות המטוס הממוקמים על הגאי המטוס (HOTAS).
גרסאות המטוס שסופקו לחיל האוויר היווני, T-6A ו-T-6B מותאמות לנשיאת חימוש, כולל פצצות, רקטות ותותחים בכנפיים. ה-T-6B כולל גם מערכת לאימון מבצעי. גרסה זו יכולה לשמש כמטוס לאימון עיקרי בנשק רב-גוני או אף לשמש כמטוס קל לתקיפה מבצעית, הודות למאפייני הטיסה הטובים ולעודף הדחף הזמין.
ה-T-6 נכנס לשירות בחיל האוויר של ארצות הברית בשנת 2000. בשלב הראשון הוכשרו מדריכי הטיסה להפעיל את המטוס, ובהמשך, באוקטובר 2001, הוחל בהכשרת פרחי הטיס, במסלול המשולב הנקרא JPPT (ראשי תיבות של Joint Primary Pilot Training, אימון טיס בסיסי משולב) שבו מוכשרים הטייסים ברמה הבסיסית לפני מיונם לארבעה מסלולי המשך: מסלול הכשרה כטייס קרב הפצצה בחיל האוויר או בצי; מסלול תובלה בחיל האוויר או בצי; מסלול טורבו-פרופ בחיל האוויר או בצי או מסלול מסוקים המשותף לצי ולחיל האוויר.[2] מטוסי ה-T-37 האחרונים של חיל האוויר וה-T-34 האחרונים של הצי הוצאו משירות בקיץ 2009.
בקנדה מופעלת גרסה קנדית של המטוס, CT-156 הרווארד II. המטוס מופעל מבית הספר לטיסה של נאט"ו בקנדה, הנמצא בססקצ'ואן. המטוסים שייכים לחברת CAE ומוחכרים לחיל האוויר המלכותי הקנדי, כאשר האחזקה מתבצעת על ידי חברת בומברדייה הקנדית. המטוסים הקנדיים זהים כמעט לגמרי למטוסים שבשירות ארצות הברית, ופרחי הטייס הקנדיים מתאמנים עליהם בשלבים 2 ו-3 של קורס הטיס, מתוך חמישה.
חיל האוויר העיראקי רכש 15 מטוסי T-6, שסופקו בין דצמבר 2009 ל-דצמבר 2010. שמונה מטוסים נרכשו על ידי ממשלת עיראק, ושבעה ניתנו כסיוע של ארצות הברית. ב-13 במאי 2014 אישרה מחלקת המדינה של ארצות הברית הזמנת 24 מטוסי T-6 מדגם C.
ב-9 ביוני 2008 הודיעה מחלקת ההגנה של ארצות הברית לקונגרס על תוכנית אפשרית למכירת מטוסי T-6 לישראל.[3][4] בינואר 2008 נקבע כי שמו של המטוס החדש בחיל האוויר יהיה "עפרוני".[5] ב-7 ביולי 2009 נחתו בישראל ארבעת המטוסים הראשונים, מתוך 25 שהוזמנו.[6][7][8] מטוסי העפרוני החליפו את מטוסי הצוקית, גם בתפקידם כמטוסי הצוות האווירובטי של חיל האוויר הישראלי.[9] מטוסי העפרוני מתוחזקים על ידי חברת אלביט מערכות, במסגרת חוזה שנחתם עם משרד הביטחון שהיקפו 10 מיליון דולר.[10] ב-2013 נמסר על הארכת חוזה האחזקה.[11] בסוף יוני שנת 2020 נמסר על הארכת חוזה האחזקה לחמש שנים הנוספות.
ביולי 2010 נטשה צוערת בקורס טיס את מטוס העפרוני אותו הטיסה, לאחר שסטה מן המסלול בעת הנחיתה. הצוערת, תמר אריאל, נפצעה.[12][13] מטוסי העפרוני קורקעו בעקבות התאונה לזמן קצר.[14] בספטמבר 2014 קיבל חיל האוויר מטוס חדש במקום המטוס שהתרסק.[15]