לידה |
27 באפריל 1915 ממפיס, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
28 ביוני 2007 (בגיל 92) סנטה פה, ארצות הברית |
מדינה | ארצות הברית |
השכלה |
|
השקפה דתית | יהדות |
הרב אברהם יהודה קלאוזנר (27 באפריל 1915 – 28 ביוני 2007) היה רב רפורמי וקפטן ורב צבאי בצבא ארצות הברית, שהיה "דמות אב" עבור למעלה מ-30,000 ניצולי השואה, ששהו במחנה הריכוז דכאו זמן קצר לאחר שחרורו ב-29 באפריל 1945. הוא טיפל באלפי אנשים שנותרו חסרי בית במחנות, בעת שכוחות בעלות הברית שניצחו במלחמת העולם השנייה, קבעו את יעדי הפינוי שלהם.[1]
קלאוזנר נולד בממפיס, טנסי, אחד מחמשת ילדיו של יוסף קלאוזנר, מהגר הונגרי, שהיה בעל חנות כלבו, וטילי בינסטאלק קלאוזנר, מהגרת מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא גדל בדנבר, קולורדו. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת דנבר בשנת 1938, והוסמך בהיברו יוניון קולג' בשנת 1941.
לאחר ההסמכה לרבנות הצטרף קלאוזנר לצבא ארצות הברית, ושירת כרב צבאי בבית החולים הכללי לוסון באטלנטה, ג'ורג'יה. הוא יצא לגרמניה והוטל עליו להצטרף לבית חולים צבאי מס' 116, שנכנס לדכאו במאי 1945, שלושה שבועות לאחר שחרור המחנה. הרב אלי בוהנן (Eli Bohnen) היה הרב הראשון בצבא ארצות הברית שהגיע לדכאו לאחר שחרורו, אך היחידה של בוהנן נותרה זמן קצר בלבד. הרב קלאוזנר הגיע זמן קצר לאחר מכן.
בימיו הראשונים של קלאוזנר בדכאו, ניצולים שאלו אותו שוב ושוב אם הוא מכיר את בני משפחתם ויכול לסייע במציאתם. חוויות אלה שכנעו את קלאוזנר בחשיבות העבודה לאיחוד משפחות שהופרדו במלחמה. בשבועות קיומו של בית החולים 116 בדכאו, פעל קלאוזנר למציאת מצעים ואוכל, כולל מוצרי כשרות, ל-32,000 הניצולים.[2]
הוא פעל להרכיב רשימות ניצולים ודאג שרשימות אלה, אותן כינה "שארית הפליטה", יפורסמו במחנות אחרים. קלאוזנר פרסם שישה כרכים מרשימות "שארית הפליטה" והפיץ אותם. הוא עבר ברחבי בוואריה וחיפש ניצולים, עזר לאיחוד משפחות והקים מרכז לניצולים במוזיאון הגרמני במינכן. מי שלא מצא את שמות קרובי משפחתו ברשימות "שארית הפליטה", כתב הערות והדביק אותן על הקירות במקום, בתקווה שקרובי משפחתו יבקרו במקום וימצאו אותן.[2][3]
כאשר הצטווה בית החולים 116 לעבור למחנה אחר, הצטרף קלאוזנר לבית החולים אך שב באופן חשאי לדכאו בניגוד לפקודות הצבא ואמר למפקד יחידת בית החולים 127 בדכאו שהוא הוקצה מחדש לשם. יחידה 127 יצאה מדכאו, ביום בו קלאוזנר נסע ברחבי בוואריה, ובכך אפשרה לקלאוזנר להישאר בדכאו.
התנאים בדכאו, כמו בכל מחנות הריכוז לשעבר ובמחנות העקורים, היו לרוב גרועים למדי עם צפיפות ואוכל לא מספק, מחסה דל, וביגוד וציוד רפואי חסרים. ב-1 ביולי 1945, במחנה העקורים פלדאפינג ליד דכאו, הקימו קלאוזנר וזלמן גרינברג, ניצול דכאו, את הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה כגוף המייצג הרשמי של העקורים היהודים. מטרת הוועד הייתה לייצג את האינטרסים של העקורים היהודים ולהפנות את תשומת הלב למצוקתם. קלאוזנר נחרד מהעובדה שהניצולים עדיין גרו במחנות באותם תנאים כפי שהיו תחת הנאצים. הוא כתב מכתבי מחאה הכוללים דיווחים מפורטים על תנאים אלה ושלח אותם לשרשרת הפיקוד של הצבא. קלאוזנר כתב גם לארגונים יהודיים שונים בארצות הברית, שלדעתו לא עשו כל שביכולתם כדי לעזור לניצולים. קלאוזנר סייע בהקמת בתי חולים ליהודים וברכישת בגדים, מזון וציוד רפואי. מעשיו העמידוהו לעיתים קרובות בסכסוך עם הצבא, הצלב האדום, סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות וארגונים יהודיים שונים. יחסיו עם הג'וינט היו רעועים. הג'וינט הוציא אותו מגרמניה, אך קלאוזנר חזר, הפעם לקאסל שבגרמניה.[דרוש מקור]
ארל הריסון, דיקן בית הספר למשפטים מאוניברסיטת פנסילבניה ונציג ארצות הברית בוועדה הבין ממשלתית לפליטים, הגיע לגרמניה ביולי 1945 כדי לחקור את התנאים במחנות העקורים בתפקידו מטעם ממלא מקום מזכיר המדינה ג'וזף גרו, עם מכתב תמיכה של הנשיא טרומן.[4] קלאוזנר נפגש עמו בדכאו, הדריך ביקורים במחנות בלנדסברג, פלדאפינג, מנזר סנט אוטיליין ומקומות אחרים, ודאג כי הריסון יתוודע לנציגי העקורים היהודים ויתבונן ממקור ראשון במצב.[5][6] הקבוצה הקטנה עמה עבד האריסון, כולל ג'וזף ג'יי שוורץ, מנהל אזור אירופה של הג'וינט, סיירה בכשלושים מחנות עקורים.[7] דו"ח הריסון לנשיא טרומן טען כי תנאי החיים של העקורים בפיקוח צבא ארצות הברית אינם טובים בהרבה מכפי שהיו תחת הנאצים. הריסון המליץ על שליחת ניצולי השואה לארץ ישראל במקום לשלוח אותם לארצות מוצאם. קלאוזנר תמך בהצעה זו. בהוראת הגנרל אייזנהאואר, התנאים שופרו במהרה במחנות.
זיכרונותיו של קלאוזנר כוללים תיאור חוויות ייחודיות מתקופתו בגרמניה.
לאחר הקמת מדינת ישראל, קלאוזנר עזב את הצבא והחל לגייס טייסים ואחיות לצה"ל בארצות הברית. הוא הפך לפרובוסט של היברו יוניון קולג' בשנת 1948,[8] והיה הרב הבכיר בטמפל ישראל בבוסטון בין השנים 1949–1953. במהלך תקופה זו, קיבל תואר דוקטור בלימודי דת (Divinity) באוניברסיטת הרווארד. הוא היה הרב בבית המקדש עמנו-אל ביונקרס משנת 1954 ועד פרישתו בשנת 1989,[9] כשעבר לסנטה פה, ניו מקסיקו.
הרב קלאוזנר כתב 5 ספרים, כולל חתונות: מדריך מלא לכל שירותי הנישואין הדתיים והדתיים (1986), המספק טקסטים של שירותי חתונה פרוטסטנטים, קתולים, יהודים, רוסים אורתודוקסים ומוסלמים, והצעות לשילוב טקסטים בעלי אמונות שונות; ספר תפילה של ילד; וזיכרונותיו, מכתב לילדי: מקצה השואה. הוא הופיע גם בסרט התיעודי שזכה בפרס האוסקר לשנת 1997 "הדרך הארוכה הביתה" (The Long Way Home), על ניצולי שואה לאחר שחרור מחנות הריכוז.
בשנת 1966 התחתן קלאוזנר עם יהודית שטיינברג ואימץ שני ילדים מנישואיה הקודמים של שטיינברג (רובין ומיכאל). לו ולשטיינברג נולדו שני ילדים, ג'רמי ועמוס.
אברהם קלאוזנר נפטר ב-28 ביוני 2007 מסיבוכים ממחלת פרקינסון בגיל 92.[9]