בימוי | ונסה לאפא |
---|---|
הופק בידי | ריאלוורקס |
תסריט | ונסה לאפא |
עריכה | נועם עמית, שרון ברוק |
שחקנים ראשיים |
טוביאס מורטי סופי רויס לוטי לדל |
מוזיקה | גיל פלדמן, דניאל סלומון |
צילום | Hermann Poelking-Eiken |
מדינה | ישראל, גרמניה, אוסטריה |
חברה מפיצה | נטפליקס |
שיטת הפצה | וידאו על פי דרישה |
הקרנת בכורה | 9 פברואר 2014 בפסטיבל ברלין |
משך הקרנה | 96 דקות |
שפת הסרט | גרמנית |
סוגה | תיעודי |
תקציב | 1.2 מיליון יורו |
הכנסות באתר מוג'ו | decentone |
פרסים | הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, פסטיבל ירושלים 2014, מועמד לפרס אופיר (אחד מתוך 5), 2015. |
דף הסרט ב־IMDb | |
אדם הגון (בגרמנית: Der Anständige ובאנגלית The Decent One) הוא סרט תיעודי ישראלי-גרמני-אוסטרי משנת 2014 שביימה ונסה לאפה על היינריך הימלר. הסרט התבסס על מטמון של מכתבים ויומנים שנרכשו על ידי אביה של לאפה. הוא הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, וזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים, והיה מועמד אחד מתוך חמישה לפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
הסרט בוחן את חייו של היינריך הימלר באמצעות קריאת יומניו, מכתבים ומסמכים אחרים. בתחילת חייו, הימלר רושם ביומנו כי הוא רוצה להילחם במלחמת העולם הראשונה ומצר על כך שהוא צעיר מכדי להיות שותף בפעילות המלחמתית. מאוחר יותר, כשהוא לומד במכללה, הוא מביע דעות אנטישמיות ומתלונן שאף אחד לא אוהב אותו. בשנות העשרים לחייו הוא מצטרף ל-אס אס. בסופו של דבר הוא מתאהב במרגרט הימלר (אנ'), והחלפת המכתבים ביניהם ממוספרים ברצף. כמו כן מוצגים חילופי דברים עם בתו גודרון, וכן רשומות מיומנה.
כאשר מתחילה מלחמת העולם השנייה, הימלר כותב לאשתו ומתייחס במעורפל לחובותיו, והשניים מתלוננים על כך שאין להם כמעט זמן להיפגש. מכתבים מאוחרים יותר דנים ברומן של הימלר עם הדוויג פוטת'סט (אנ'), מזכירתו. מסמכים פנימיים של הנאצים חושפים חלקים מהפילוסופיה של הימלר, כולל כותרת הסרט התיעודי עצמו - התייחסות לאמונתו של הימלר כי האס -אס מורכב מ"גברים הגונים". הימלר קובע כי ההתלבטויות המוסריות שחשים קציני האס אס בנוגע לחובותיהם, מוכיחים שהם מוסריים יותר מהיהודים, והם ייזכרו בשל הגינותם[1].
חיילי צבא ארצות הברית תפסו את המסמכים, ששימשו את הסרט, בבית הימלר ב-6 מאי, 1945. בניגוד להוראות אז, הם לא מסרו את החומר לממונים עליהם וחילקו אותו לשתי קבוצות: חיים מוקדמים ומסמכים עכשוויים. מסמכי החיים המוקדמים נמכרו בסופו של דבר למכון הובר שבקליפורניה (אנ'), אך למסמכים האחרים אין עקבות רשומים עד שחיים רוזנטל, אספן אומנות ודיפלומט ישראלי, רכש אותם[2][3]. בשנת 2006 אביה של התסריטאית והבמאית ונסה לאפא רכש את המסמכים הללו מבנו של רוזנטל. היא עבדה במשך 7 שנים על היומנים והמסמכים האלה, ותרה בארכיונים בכל רחבי העולם אחרי סרטונים אותנטיים שבהם הימלר מופיע, תוך הפעלת טכניקות וטכנולוגיות שנועדו לנקות את הלכלוך שדבק בסרטי הצילום, ולשחזר את פס הקול המקורי שלהם[4] כדי ליצור את הסרט[5]. הממשלה הפדרלית הגרמנית אישרה, לאחר בחינה מדוקדקת, שכל החומר המדובר הוא אותנטי, והוא הוצג במשך 8 ימים באחד מעיתוניה החשובים של גרמניה[6]. כמעט כל השחקנים שמגלמים את הדמויות בסרט הם אוסטרים.
הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין[7][8]. להקרנת הבכורה הופיעה קטרין הימלר, סופרת גרמנייה שהיא נכדתו של אחיו הצעיר של היינריך הימלר, וסיפרה עליו. עם צאת הסרט, פרסם העיתון הגרמני די וולט במשך מספר ימים כמה מהמסמכים שנחשפו[9][6]. בעקבות החשיפה, כתבה קתרין הימלר, באותה שנה, ספר בשם "הימלר - פרטי"[10]. קינו לורבר (אנ') הפיקו והפיצו בארצות הברית סרט על בסיס הספר הזה ב-1 באוקטובר 2014.
Rotten Tomatoes, אתר האינטרנט האמריקאי שמתרכז באיסוף וסטטיסטיקה על ביקורות סרטים ועוד (אנ'), דיווח כי 67% מתוך 18 המבקרים שנבדקו העניקו לסרט ביקורת חיובית; הדירוג הממוצע היה 6.8[11]. Metacritic, אתר אמריקאי דומה, דירג את הסרט 55/100 בהתבסס על 11 ביקורות[12]. בכתבה בכתב העת וריאטי, ג'ו ליידון, כינה את הסרט "דיוקן מרתק" המבדיל את עצמו בזכות ערך החידוש שלו. ליידון הוסיף כי הבחירה להוסיף אפקטים קוליים לצילומי הארכיון הופכת את השימוש בהם לכבד[13]. ג'ורדן מינצר, סופר ומפיק סרטים מ"הוליווד ריפורטר "כתב כי הסרט יעניין היסטוריונים וחובבי התקופה, אם כי "האנקדוטות הביתיות עלולות להיות מעייפות", וכינה את השימוש באפקטים קוליים "הגזמה קולנועית"[14]. ניקולאס רפולד, מבקר הקולנוע של ה-"ניו יורק טיימס" כתב גם הוא ביקורת שלילית על האפקטים הקוליים שצורפו לסרט[15]. רוברט אַבֶּל מה"לוס אנג'לס טיימס" מתח גם הוא ביקורת על השימוש באפקטים קוליים לצילומי הארכיון, אך כתב שהסרט חושף דיוקן פסיכולוגי של אדם המסור ביותר למשפחתו אך עדיין מופעל על ידי נשמה שחורה, ומהווה גורם הרסני להחריד[16]. אנדרו אוה'יר, שכתב ב-Salon.com, כינה אותו כ-סרט התיעודי הרודף ביותר שראה[17]. ליסה ברנרד (אנ') מ"הכוכב טורונטו" (אנ') דירגה את הסרט כ-2.5/4 כוכבים וכתבה שלאפה משאירה לנו לקבוע כיצד אדם יכול להיות כל כך לא מודע לכישלונות המוסריים שלו, אבל נקודת מבט מסוימת של יוצרת הסרט הייתה מועילה[18]. בראד וילר מ"גלובוס ומייל" (אנ') גם דירג אותו כ-2.5/4 כוכבים, וכתב שהבמאית מייפה לפעמים את קריאות המכתבים שכתבו הימלר, אשתו, פילגשו ובתו במוזיקה ואפקטים קוליים, אבל הסרט עובד הכי טוב כשהוא הכי מצומצם[19]. חנה בראון מה"ג'רוזלם פוסט כתבה שמדובר בהישג וירטואוזי של יצירת סרטים דוקומנטריים, אך מטריד ותובעני כאחד[20]. אורי קליין ב"הארץ" מוצא גם בעייתיות באפקטים הקוליים של הסרט, אך מציין שבעייתיות זו לא הפחיתה את התעניינותו בסרט ושהיומיומיות הסנטימנטלית המשפחתית המתוארת בסרט "מייצגת טוב יותר את מפלצתיותו של הימלר מכל דיוקן תיעודי שעוסק אך ורק בפועלו"[21]. ביקורות נוספות בעברית בעיקר משבחות את הסרט ואת עבודת הבמאית, כמו למשל נחום מוכיח ב"הבמה" ועוד[22].