אטיין באליבר
 | |
| לידה |
23 באפריל 1942 (בן 82) אוואלון, צרפת  |
|---|---|
| מקום לימודים |
אקול נורמל סופרייר |
| מוסדות |
|
| מונחה לדוקטורט |
Marie Gaille, Toshihito Kayano, Diogo Sardinha, Petar Bojanić |
| זרם |
מרקסיזם |
| תחומי עניין |
פילוסופיה, היסטוריה של הפילוסופיה, מחשבה מדינית |
| עיסוק |
פילוסוף |
| מדינה |
צרפת |
| יצירות ידועות |
Reading Capital (work level) |
| פרסים והוקרה |
פרס חנה ארדנט (2017) |
| בן או בת זוג |
Françoise Balibar |
| צאצאים |
ז'אן בליבר |
  | |
אטיין באליבר (בצרפתית: Étienne Balibar, נולד ב-23 באפריל 1942) הוא פילוסוף צרפתי. שימש כמרצה באוניברסיטת פריז־נאנטר, באוניברסיטת אירווין בקליפורניה ומאז 2016 הוא פרופסור במרכז למחקר בפילוסופיה אירופית מודרנית (CRMEP) באוניברסיטת קינגסטון בלונדון ופרופסור אורח בחוג לצרפתית ופילולוגיה באוניברסיטת קולומביה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באליבר נולד בעיירה אולון במחוז יון שבחבל בורגון בצרפת.
החל מ-1960 למד באקול נורמל סופרייר שבפריז, שם היה תלמידו של לואי אלתוסר. ב-1961 הצטרף למפלגה הקומוניסטית של צרפת. הוא סולק מהמפלגה ב-1981 בגלל ביקורת שכתב על מדיניות ההגירה של המפלגה במאמר.
בשנת 1965 השתתף בסמינר של לואי אלתוסר בנושא הספר הקפיטל של קארל מרקס. סמינר זה הביא לחיבור הספר Reading Capital, שחיבר יחד עם אלתוסר ותלמידיו. הפרק של באליבר בספר, "על מושגי היסוד של המטריאליזם ההיסטורי", פורסם מחדש יחד עם אלו של אלתוסר בגרסה המקוצרת של הספר ב-1970.
בשנת 1987 קיבל את תואר הדוקטורט שלו בפילוסופיה מאוניברסיטת ניימיכן בהולנד. הוא קיבל את ההביליטציה שלו מאוניברסיטת פריז 1 פנתיאון-סורבון בשנת 1993. באליבר הצטרף לאוניברסיטת פריז־נאנטר כפרופסור בשנת 1994, ולאוניברסיטת קליפורניה באירוויין בשנת 2000.
הגותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרו "צורת האומה: היסטוריה ואידאולוגיה" (The Nation Form: History and Ideology), באליבר מבקר את התפיסות המודרניות של מדינת הלאום. הוא כתב כי הוא מבצע מחקר על הסתירות של מדינת הלאום משום ש"חשיבה על גזענות הובילה אותנו חזרה ללאומיות, ומלאומיות לאי ודאות לגבי המציאות ההיסטורית וסיווג האומה".
באליבר טוען כי אי אפשר להצביע על תחילתה של אומה או לטעון כי האנשים המודרניים המאכלסים מדינת לאום הם צאצאי האומה שקדמה לה. באליבר טוען כי מכיוון שלשום מדינת לאום אין בסיס אתני, כל מדינת לאום חייבת ליצור אתניות בדיוניות כדי להקרין יציבות על האוכלוסייה. ושהבדלים בין קבוצות עדיין נתפסים כמאפיינים מהותיים, בעוד שהם תוצרים של תהליכים היסטוריים ופוליטיים[1].
על מנת למזער עימותים אזוריים, מעמדיים וגזעיים, מדינות לאום מפברקות מיתוסים של מוצא המייצרים אשליה של מוצא אתני משותף בקרב כל תושביהן. על מנת ליצור מיתוסים אלה של מקורות, מדינות הלאום סורקות את התקופה ההיסטורית בה הם "נוצרו" כדי למצוא הצדקה לקיומן. הם גם יוצרים אשליה של מוצא אתני משותף דרך קהילות לשוניות: כאשר לכולם יש גישה לאותה שפה, הם מרגישים כאילו הם חולקים מוצא אתני. באליבר טוען כי "הלימוד הוא המוסד העיקרי המייצר מוצא אתני כקהילה לשונית". בנוסף, מוצא אתני זה נוצר באמצעות "הלאמת המשפחה", כלומר המדינה באה לבצע תפקידים מסוימים שעלולים לבצע באופן מסורתי על ידי המשפחה, כגון הסדרת נישואים וניהול ביטוח לאומי.
בשנת 1988, כתב מאמר שבו הוא דן בשאלה האם קיימת "ניאו־גזענות", גזענות חדשה, הנבדלת מזו שהייתה מוכרת עד אז. נקודת המוצא של באליבר היא, שהגזענות היא "תופעה חברתית כוללת" במלוא מובנה. היא נטמעת בפרקטיקות (צורות של אלימות, בוז, חוסר סובלנות, השפלה וניצול) בשיח, ובייצוגים שכולם מבטאים את התפתחותה של פנטזיית ההפרדה או ההימנעות מערבוב בין קבוצות (הצורך לטהר את הגוף החברתי, לשמר את הזהות האישית "שלי" או "שלנו" מכל צורה של ערבוב, רבייה או פלישה), ומאורגנים סביב סטיגמה של אחרוּת (מוצא, צבע עור, דתיות, מגדר וכו'). הוא הדגים כיצד קטגוריות חדשות (למשל, הגירה, שונות תרבותית) משמשות כתחליפים של המושג "גזע", ובכך יוצרות ניאו־גזענות שמשתלבת בתוך "המסגרת של גזענות ללא גזעים". הנושא הדומיננטי של גזענות זו אינו תורשה ביולוגית, "אלא מצב בלתי עביר של הבדלים תרבותיים, גזענות שבמבט ראשון אינה מציבה את עליונותן של קבוצות או עמים מסוימים ביחס לאחרים, אלא 'רק' את הפגיעה שבביטול הגבולות, חוסר התאמה בין סגנון חיים ומסורות". בניגוד לגזענות הישנה, הניאו־גזענות מכריזה מראש כי גזעים הם לא יחידות ביולוגיות הניתנות לבידוד, וכי למעשה במציאות אין גזעים אנושיים. הניאו־גזענים יכולים אפילו להודות כי לא ניתן להסביר את ההתנהגות של אנשים בהתייחס לדם או לגנים שלהם, אך טוענים שהתנהגותם היא תוצאה של שייכות תרבותית היסטורית. אצל הניאו־גזענים התרבות מחליפה את הביולוגיה, מקבלת את תפקיד ה"טבע" ומתפקדת, לדברי באליבר, "כדרך לנעול ולקבע יחידים וקבוצות אפריורית בסיווג גנאלוגי, קביעה שהיא בלתי ניתנת לשינוי ובלתי מושגת"[2].
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]באנגלית
- 1970: Reading Capital (London: NLB). With Louis Althusser. Trans. Ben Brewster.
- 1977: On the Dictatorship of the Proletariat (London: NLB). Trans. Grahame Lock.
- 1991: Race, Nation, Class: Ambiguous Identities (London & New York: Verso). With Immanuel Wallerstein. Trans. Chris Turner.
- 1994: Masses, Classes, Ideas: Studies on Politics and Philosophy Before and After Marx (New York & London: Routledge). Trans. James Swenson.
- 1995: The Philosophy of Marx (London & New York: Verso). Trans. Chris Turner.
- 1998: Spinoza and Politics (London & New York: Verso). Trans. Peter Snowdon.
- 2002: Politics and the Other Scene (London & New York: Verso). Trans. Christine Jones, James Swenson & Chris Turner.
- 2004: We, the People of Europe? Reflections on Transnational Citizenship (Princeton & Oxford: Princeton University Press). Trans. James Swenson.
- 2013: Identity and Difference: John Locke and the Invention of Consciousness (London & New York: Verso).
- 2014: Equaliberty: Political Essays (Durham, NC: Duke University Press). Trans. James Ingram.
- 2015: Violence and Civility: On the Limits of Political Philosophy (New York: Columbia University Press). Trans. G.M. Goshgarian.
- 2015: Citizenship (Cambridge: Polity). Trans. Thomas Scott-Railton.
- 2017: Citizen Subject: Foundations for Philosophical Anthropology (New York: Fordham University Press). Trans. Steven Miller.
- 2018: Secularism and Cosmopolitanism: Critical Hypotheses on Religion and Politics (New York: Columbia University Press). Trans. G. M. Goshgarian.
- 2020: Spinoza, the Transindividual (Edinburgh: Edingburgh University Press). Trans. M.G.E. Kelly.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אטיין באליבר, "צורת האומה: היסטוריה ואידאולוגיה", בתוך: להמציא אומה - אנתולוגיה, עורכים יוסי דהאן, הנרי וסרמן. האוניברסיטה הפתוחה, 2006, עמודים 29–52.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רנה ורבין, מיהו סובייקט? אזרח. אטיין באליבר: היכרות, 1 ביולי 2013
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אינה מיכאלי, לפעמים התבוללות היא דרך לשמור על הזהות היהודית, באתר "שיחה מקומית", 23 באפריל 2014
- ^
פקדה אבבה, הניאו־גזענות של ארדן: גזענות ללא גזעים, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2019
