אל-בריה
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חלקים רבים בערך נראים כאילו הועתקו מתיק הכפר של הש"י. זהו ערך אנציקלופדי ולא מסמך צבאי.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חלקים רבים בערך נראים כאילו הועתקו מתיק הכפר של הש"י. זהו ערך אנציקלופדי ולא מסמך צבאי. | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז לוד |
| נפה | נפת רמלה |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 2,700 ללא חלוקה לתת-חלקות דונם |
| גובה | 210 מטרים |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | 10 ביוני 1948 |
| יישובים יורשים | עזריה, בית חשמונאי |
| דת | אסלם |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 510 (1945) |
| קואורדינטות | 31°53′14″N 34°54′58″E / 31.88718056°N 34.916°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
 | |
  | |
אל-בריה (בערבית: البريّة) היה כפר ערבי בנפת רמלה, אשר שכן כ-5 קילומטר מדרום-מזרח לעיר רמלה, בסמוך לכפרים אל קובאב ואבו שושה, על הגדה המערבית של נחל גזר. הכפר נכבש בידי כוחות הפלמ"ח ב-10 ביוני 1948, לפני ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, לאחר שתושביו ברחו ממנו. הכפר נהרס לאחר מכן.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אל-בריה נוסד בעשור השני של המאה ה-19 (1820) לערך על ידי שתי חמולות שגורשו מן הכפר הסמוך, אבו שושה, על אדמת פלחה ריקה. שטחו כ-2,700 דונם שלא חולקים לתת-חולקו. אולם הייתה חלוקה פנימית בין החמולות. עיבוד האדמה היה לפלחה בלבד ללא מטעים או כרמים. כל משפחה ישבה על מכסת קרקע ממוצעת של 100 דונם בערך, ואחוז קטן מהתושבים היו מחוסרי אדמה וחיו ועבדו כאריסים אצל בעלי האדמות. מרבית בתי הכפר נבנו מלבני טיט, חלקם נבנו מאבן והגגות מעץ.
ויקטור גרן ביקר בכפר ב-1863. ברשימת כפרים עות'מאנית מ-1870 מנה הכפר 20 בתים.
לחלק מאנשי הכפר היו אדמות נוספות שקנו בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-20 בכפרים השכנים אל קובאב, ענאבה ורמלה.
דרך הכניסה הראשית לכפר הייתה מכביש יפו-ירושלים (דרך לטרון) אולם בכפר עברה גם דרך עתיקה שחיברה את הכפרים ענאבה ואבו שושה.
בכפר לא היה מסגד והתושבים התפללו בבית הספר.
הכפר היה ידוע ככפר שקט שתושביו אינם מעורבים ואינם מעורים בפעילות לאומית או לאומנית, לתושביו לא היו קשרים עם יהודים, לא עם אנשי הווקף ולא עם אנשי הצבא. בכפר הייתה רמת פשיעה נמוכה, בעיקר סבלו תושביו מחברי כנופיה ערבית שגבתה דמי חסות. כנופיה זו נתפסה על ידי הבריטים[1]
תושבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-510 תושבים. חמולת דאר איברהים מנתה 300 נפשות, בראשה עמד עמר חסן. חמולת דאר יוסף מנתה 200 נפשות, בראשה עמד חסן סלאמה.
מים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תושבי הכפר אגרו את מי הגשמים בבורות ושאבו אותם באמצעות דליים. איכותם הייתה בדרך כלל טובה. בנוסף, בשטח הכפר היו 2 בארות אבן.
חקלאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לחלק מאנשי הכפר היו אדמות נוספות שקנו בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-20 בכפרים השכנים אל קובאב, ענאבה ורמלה. קרקעות הכפר לא פותחו על ידי התושבים והם גם לא קיבלו הלוואות מממשלת המנדט לבצע פיתוח כלשהו. בכפר היו כ-40 ראש בקר, 20 פרידות ו-10 חמורים, לא היו מטעים בכפר (בשנת 1935 היו 17 דונם מטעים). ב-1943 כל הגידולים היו פלחה.
חינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשטח בכפר היה בית ספר קטן אחד שנבנה ב-1940 על ידי ממשלת המנדט ואנשי הכפר. הלימודים החלו בו ב-1941. עם מורה אחד, בשם האשם אל-חאטיב, בוגר מוסד של הווקף במצרים. בבית הספר 50 תלמידים. בכפר לא היו תלמידים במוסדות חינוך של הווקף.
במלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמת העצמאות היו תושבי הכפר בדרך כלל לא מעורבים בלחימה, אולם לאחר נפילת קיבוץ גזר השכן לידי הלגיון הירדני ב-10 ביוני 1948, פלשו רבים מתושבי אל-בריה לבתי הקיבוץ, בזזו מכל הבא ליד והציתו את הבתים. כעבור שעות אחדות נכבש הקיבוץ מחדש על ידי כח פלמ"ח שהגיע מקיבוץ חולדה. אולם עם כיבוש גזר, חששו תושבי אלבריה מנקמה, אספו מטלטליהם בחיפזון ונסו על נפשם. שעות לאחר מכן, בערב אותו יום עם כניסת כח עברי ראשון לכפר, הכפר היה נטוש וריק מתושביו ונתפס בלא שנורתה ירייה אחת.
בתי הכפר שופצו על מנת לשכן בהם באופן ארעי את חברי גרעין ההתיישבות ארגון יעזק שהקימו את מושב עזריה, לאחר מכן שימשו הבתים כחומר גלם לבניה וסלילה.
השרידים היחידים הקיימים במושב עזריה לכפר הערבי הם שני מבנים, האחד מבנה בטון המשמש כמחסן ועליו עדיין ניתן להבחין בפגיעות ירי, ומבנה עשוי אבן אשר ככל הנראה שימש כבית הספר של הכפר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ארכיון ההגנה, דף מודיעין כפר 1943