אמיליו דה קאוואליירי
 | |
| לידה |
1550 רומא, מדינת האפיפיור  |
|---|---|
| פטירה |
11 במרץ 1602 (בגיל 52 בערך) רומא, מדינת האפיפיור |
| זרם |
המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק |
| סוגה |
אופרה |
| שפה מועדפת |
איטלקית |
| כלי נגינה |
עוגב |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אמיליו דה' קאוואליירי (באיטלקית: Emilio de' Cavalieri; סביבות 1550 – 11 במרץ 1602) היה מלחין, מפיק, נגן עוגב, דיפלומט, כוריאוגרף ורקדן בשלהי תקופת הרנסאנס. המוזיקה שיצר, יחד עם עוד מלחינים שפעלו ברומא, בפירנצה ובוונציה, מילאה תפקיד חיוני בהגדרת ראשיתה של תקופת הבארוק במוזיקה. כחבר באסכולה הרומאית, הייתה לו השפעה כמלחין מוקדם של מונודיה וכן כתב מה שנחשב בדרך כלל לאורטוריה הראשונה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאוואליירי נולד ברומא למשפחת אצולה מוזיקלית. הוא היה בנו של תומאזו דיי קאוואליירי (1509 בקירוב - 1587), ידיד קרוב של מיכלאנג'לו. סביר להניח ששם קיבל קאוואליירי את ראשית השכלתו. בשנים 1578 - 1584 עבד כנגן עוגב ומנהל מוזיקלי. חלק גדול מימיו עשה ברומא כמארגן אורטוריות לתקופת התענית (לנט) שלפני חג הפסחא. כששהה ברומא התרועע עם החשמן פרדיננדו דה מדיצ'י.
ב-1587 תפס פרדיננדו דה מדיצ'י את מקום אחיו כדוכס הגדול של טוסקנה וב-1588 הביא את קאוואליירי לפירנצה כממונה על ציירים, בעלי מלאכה ומוזיקאים.
קאוואליירי היה שר הטקס לאינטרמדי, מופעי המוזיקה המפוארים מאין כמותם, שמשפחת מדיצ'י נהגה לערוך באירועים מיוחדים כמו חתונות, למשל. הרוזן ג'ובאני דה בארדי, מייסד ופטרון של הקמראטה הפלורנטינית, היה גם הוא שותף להפקות אלה. חגיגות הכלולות של הדוכס הגדול פרדיננדו וכריסטינה מלורן, במאי 1589, כללו הצגה של "לה פלגרינה" מאת ג'ירולאמו ברגאלי, עם שישה אינטרמדי מורכבים ומשוכללים במיוחד של מוזיקה בין המערכות. הקטע הראשון של האינטרמדיו האחרון היה בתחילה פרי עטו של בארדי, אבל הוחלף באינטרמדיו ממש בקטע וירטואוזי של קאוואליירי, מבוסס על האריה "דל גראן דוקה", שנעשה פופולרי ברחבי אירופה ומופיע במספר רב של עיבודים ווריאציות, למשל אצל פטר פיליפס באנטוורפן. ייתכן, שקאבליירי לקח כמה מן הרעיונות שלו למונודיה ישירות מבארדי, כיוון שקאוואליירי לא היה חבר בקמראטה בתקופת פעילותה שנים אחדות קודם לכן. ייתכן שיריבותו עם ג'וליו קאצ'יני, גם הוא מחבר מונודיות מוקדם, חשוב ובעל השפעה רבה, התפתחה באותה תקופה.
בשנות ה-90' של המאה ה-16, כששהה עדיין בפירנצה, הפיק קאוואליירי כמה פסטורלות (קודמותיה הדרמטיות-למחצה של האופרה, המתרחשות בכפר ורועים ורועות מופיעים כדמויות המקובלות בהן). נוסף לפעילותו המוזיקליות, התמנה אותו זמן לדיפלומט וסייע לפוליטיקה של האפיפיור, בין השאר בקניית קולות של חשמנים בתפקידי מפתח לבחירות האפיפיורים אינוקנטי התשיעי וקלמנס השמיני, שהיו צפויים לנטות חסד לבני מדיצ'י.
במהלך שנות ה-90' יצא בשליחויות דיפלומטיות תדירות לרומא והמשיך בפעילותו בחיי המוזיקה שם. הוא הציג שם בהצגת בכורה את famous Rappresentatione di Anima, et di Corpo... ("תצוגות הנפש והגוף..." שלו בפברואר 1600; יצירה זו נחשבת לאורטוריה הראשונה. על פי רשומות רומאיות, היצירה הופקה פעמיים אותה שנה ב"אורטוריו דה פיליפיני" שליד "סנטה מריה אין ואליצ'לה", ו-35 חשמנים צפו בה.
בשנת 1600 הפיק קאוואליירי את "אאורידיצ'ה", אחת האופרות הראשונות, מאת יאקופו פרי, ללברית של אוטאביו רינוצ'יני; היה זה חלק מסדרת החגיגות המפוארות לכבוד כלולות אנרי הרביעי ומריה דה מדיצ'י. לדאבונו של קאוואליירי, לא ניתנה לו שליטה באירוע הראשי, הפקת Il rapimento di Cefalo - יריבו ג'וליו קאצ'יני לקח אותה לעצמו - והוא הסתלק מפירנצה בחרי אף ושוב לא חזר לשם.
יצירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאוואליירי טען להמצאת ה"סטיל רפרזנטאטיבו", המוכר כיום בשם מונודיה, וזאת ברוגז בלתי מבוטל: "כל אחד יודע שאני הוא ממציאו (של הסגנון הזה)," כתב במכתב משנת 1600, "ואמרתי זאת בעצמי בדפוס."[1] נראה שקאצ'יני נהנה יותר מן הקרדיט, ואולי בצדק, הודות לקשר המוקדם שלו עם בארדי ועם וינצ'נצו גליליי בשנות ה-70' של המאה ה-16 בפירנצה, שם נדון הסגנון לראשונה ומן הסתם גם הומצא. בהשוותו עצמו אל קאצ'יני, אמר על שני הסגנונות שלהם: "המוזיקה (שלי) מביאה את הבריות לידי עונג ועצב, בעוד שזו שלהם (כלומר, קאצ'יני ופרי) מביאה אותם לידי שיעמום וסלידה."
בין חיבוריו החילוניים של קאוואליירי היו מדריגלים, מונודיות וקטעים שכתב לאינטרמדי; יצירות הקודש שלו כוללת מוזיקה לקינות ירמיהו ואת ה-Rappresentatione di Anima, et di Corpo. יצירה זו, כנראה בעלת החשיבות ההיסטורית הרבה ביותר מבין חיבוריו של קאוואליירי ששרדו עד ימינו, מכילה לסירוגין דיבור, בתי שיר, פרקים דמויי-רצ'יטטיב וחלקים מדריגליים באופיים; אורטוריות שנכתבו אחריה השתמשו בה לא פעם כנקודת זינוק. זו היצירה הראשונה שיצאה לאור עם בס ממוספר. בכל אופן, הדבר החשוב ביותר הוא, שהיה זה ניסיון להוכיח, ברומא השמרנית מבחינה מוזיקלית, שהסגנון המונודי המודרני עולה בקנה אחד עם מטרות הקונטרה-רפורמציה ויכולה להתאים למטרות דתיות, בניגוד למטרות חילוניות. העובדה, שמלחינים אחרים ברומא מיהרו לאמץ להם את הסגנון המוזיקלי המודרני מעידה על הצלחתו במובן זה. מלחינים אחרים מן האסכולה הרומאית במאה ה-17 הלכו בעקבות קאבליירי, בהם דומניקו מאזוקי, ג'אקומו קריסימי ואלסנדרו סקרלטי.
רוב המוזיקה של קאוואליירי כתובה בסגנון המתקדם ביותר של זמנו. המוזיקה הווקאלית לארבעה קולות שלו מצטיינת בדרך כלל בקו מלודי עשיר בעיטורים ורב-ביטוי; הפרדת הקו המלודי משאר הקווים היא מן המאפיינים המגדירים את ראשית תקופת הבארוק. מדי פעם ערך ניסויים בכרומטיות אנהרמונית, שחייבה כוונונים מיקרוטונליים; נראה שבנה עוגב צינורות מיוחד בשנות ה-90' של המאה ה-16 לנגינת מוזיקה מסוג זה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמיליו דה קאוואליירי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אמיליו דה קאוואליירי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אמיליו דה קאוואליירי, באתר Discogs (באנגלית)- אמיליו דה קאוואליירי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Palisca, Grove (1980)