אמנת בריסל

פרסום של חתימת הסכם בריסל בעיתון הארץ, 1948

אמנת בריסל (הידועה בשם 'אמנת המיזוג') היא האמנה המייסדת של האיחוד המערבי (WU) שנחתמה ב-1948 והמשיכה להיות האמנה המייסדת של האיחוד המערב-אירופי (WEU) עד לפירוקו ב-2010. ההסכם נחתם ב-1948 על ידי בריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג למען יצירת ברית הגנה קולקטיבית בין היתר, והוביל בהמשך ולהקמת האיחוד המערבי האירופי ולהקמת נאט"ו. האמנה קבעה ארגון של שיתוף פעולה צבאי, כלכלי, חברתי ותרבותי בין המדינות החברות וכן סעיף הגנה הדדי, לאחר שמלחמת העולם השנייה החלישה הרבה מהכוחות הצבאיים של מדינות אלה. ^[1]

רקע לאמנה

בעקבות השלכותיה של המלחמה הקרה ובניסיון לסיים אלפיים שנות לוחמה פנים-אירופית, אמנת בריסל נחתמה מתוך כוונה מפורשת לאחד את 3 הקהילות האירופיות הקיימות אז (EC) - קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC), הקהילה הכלכלית האירופית (EEC) והקהילה האירופית לאנרגיה אטומית (EAEC או הידועה יותר בשם "Euratom"). ^[2]
תוך שמירה על 3 הקהילות עצמאיות מבחינה משפטית, אמנת המיזוג ביצעה רציונליזציה של מוסדותיהן על ידי מיזוג הגופים המבצעים שלהן שהיו אז עדיין עצמאיים. מטרת האמנה הייתה להראות שמדינות מערב אירופה יכולות לשתף פעולה, יצליחו להישמר מפני התוקפנות האפשרית של גרמניה והגוש הסובייטי לאחר מלחמת העולם הראשונה ובכך יעודדו את ארצות הברית למלא תפקיד בביטחון מערב אירופה. היסוד המרכזי שלה היה הנכונות של מדינות אירופה אלה להעניק זו לזו ערבות ביטחון הדדית חזקה ולהתקרב לביטחונן על בסיס רב לאומי.

גורמים לאמנה

שלושה גורמים הובילו לאמנת בריסל מ-17 במרץ 1948. האחד היה הדחף לקדם שיתוף פעולה כלכלי, חברתי ותרבותי והגנה עצמית קולקטיבית ככל שהמתח המזרח-מערבי גובר, כאשר ברית המועצות נתפסה עד מהרה ככאיום באמצעותה. נחישות להטיל שליטה על מדינות מרכז אירופה. בנוסף, האמנה שיקפה את נחישותן של המדינות המתקשרות לנקוט באמצעי זהירות מפני התחדשות פוטנציאלית של כל איום מגרמניה; סימן לסולידריות זו כבר היה באמנה הצרפתית-בריטית של דנקרק מ-4 במרץ 1947. ^[3] שלישית, הסכם בריסל היה אישור לרצונן של מדינות אירופיות מסוימות להתארגן במשותף. התנאי הבסיסי לתמיכה האמריקנית בהגנ ה על אירופה היה בעיקר אינטגרציה כלכלית אירופית (כמו גם שיתוף פעולה צבאי), מה שיביא להסרת הסתייגויות רבות וליריבות היסטורית רבה בין מדינות אירופה. מטרת האמריקנים הייתה להביא משאבי הגנה ומדיניות תחת ראש אחד.^[4]

הצדדים החתומים

חתימתה של אמנת בריסל, 1948

הצדדים החתומים באמנה כללו את:

וינסנט אוריול, נשיא צרפת דאז

שרלוט, הדוכסית הגדולה מלוקסמבורג

וילהלמינה, מלכת הולנד

הנסיך צ'ארלס מבלגיה בתור הנסיך השולט של בלגיה

ג'ורג' השישי, מלך בריטניה

פול-אנרי ספאק, ראש ממשלת בלגיה

ז'ורז' בידו, שר החוץ הצרפתי

יוסף בק, שר החוץ של לוקסמבורג

גסטון אייסקנס, שר האוצר הבלגי

קארל גודפריד וילם הנדריק ברון ואן בוצלאר ואן אוסטרהוט, שר החוץ ההולנדי

ארנסט בווין, שר החוץ לענייני חוץ של הממלכה המאוחדת

ז'אן דה הוטקלוק, השגריר יוצא הדופן והבכיר של הרפובליקה הצרפתית בבריסל

רוברט אלס, שליח יוצא דופן ונציג השר של לוקסמבורג בבריסל

הברון בינרט פיליפ ואן הארינקסמה טהו סלוטן, השגריר הבכיר של הולנד בבריסל

ג'ורג' וויליאם רנדל, השגריר יוצא הדופן והבכיר של הוד מלכותו הבריטית בבריסל

השתלשלות האירועים

22 בינואר 1948: שר החוץ הבריטי ארנסט בווין מכריז כי בריטניה תציע, בהסכמה עם עמיתיהם הצרפתים, ניסוח הסכם המרחיב את חוזה דנקרק מ-1947 כך שיכלול גם את מדינות בנלוקס.
31 בינואר 1948: שרי החוץ של בנלוקס מכריזים שמדינותיהם מסכימות להתחיל בשיחות אלה.
19 בפברואר 1948: צרפת ובריטניה מגישות טיוטת הסכם למדינות בנלוקס.
4 במרץ 1948: ועידה מתקיימת בבריסל בין חמשת שרי החוץ, שממנה נבנתה ההצעה, וב-12 במרץ מועברת לממשלות המתאימות.

נוסח האמנה

אמנת בריסל - הפתיח
"בשם הוד מלכותו הנסיך יורש העצר של בלגיה, נשיא הרפובליקה הצרפתית, נשיא האיחוד הצרפתי, הוד מלכותה הדוכסית הגדולה של לוקסמבורג, הוד מלכותה מלכת הולנד והוד מלכותו מלך בריטניה, אירלנד והוד דומיניונים בריטים מעבר לים, הוחלט: לאשר מחדש את אמונתם בזכויות האדם הבסיסיות, בכבודו ובערכו של האדם ובאידיאלים האחרים המוכרזים באמנת האומות המאוחדות; לבצר ולשמר את עקרונות הדמוקרטיה, החירות האישית והחירות המדינית, המסורות החוקתיות ושלטון החוק, שהם מורשתם המשותפת; לחזק, מתוך ראיה של מטרות אלה, את הקשרים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים שבאמצעותם הם כבר מאוחדים; לשתף פעולה בנאמנות ולתאם את מאמציהם ליצור במערב אירופה בסיס איתן להתאוששות כלכלית אירופית; להעניק סיוע זה לזה, בהתאם לאמנת האומות המאוחדות, בשמירה על שלום וביטחון בינלאומיים ובהתנגדות לכל מדיניות תוקפנות; לנקוט בצעדים ככל שייחשב נחוצים במקרה של חידוש על ידי גרמניה של מדיניות תוקפנות; להתחבר בהדרגה במימוש מטרות אלו מדינות אחרות בהשראת אותם אידיאלים ומלאות חיים בנחישות דומה; הרצון למטרות אלו לכרות אמנה לשיתוף פעולה בעניינים כלכליים, חברתיים ותרבותיים ולהגנה עצמית קולקטיבית"

האמנה פתחה בהצהרת המטרות והאידאולוגיות שהיא עומדת מאחוריהן, ולאחר מכן חולקה לסעיפים ספציפיים המפרטים את הפעילות הישירה בין המדינות שתיעשה בהשראת עקרונות האמנה.

פירוט סעיפי האמנה ותוכנם

• הסעיף הראשון דיבר על העובדה שאותן מדינות הסכימו להתאחד למען שיקומה הכלכלי של אירופה.
• הסעיף השני דיבר על קידום רמת החיים שהמדינות שואפות שתהיה לאזרחיה, ברמה החברתית.
• הסעיף השלישי דיבר על שיתוף הפעולה הנדרש מהאזרחים ברמה התרבותית.
• הסעיף הרביעי מדבר על מתקפה צבאית משותפת וסיוע במקרה שאחת מהמדינות החברות מותקפת.
• הסעיף החמישי ממשיך את הסעיף הקודם וטוען כי במקרה של מתקפה מזוינת באירופה, אותם פעולות ידווחו מייד למועצת הביטחון וזו תוכל להחליט להפסיק את אותן פעולות מטעמי ביטחון בינלאומיים.
• הסעיף השישי אוסר על התקשרות כלשהי בין המדינות החברות שסותרת את עקרונות האמנה.
• הסעיף השביעי מדבר על הקמת מועצה מייעצת שתדון ותחליט במקרים של איום על השלום, מדיניות אגרסיבית מצד אויביה של אירופה או סכנה של היציבות הכלכלית.
• הסעיף השמיני אומר שלנוכח העובדה שכל המדינות החברות באמנה הסכימו ליישב סכסוכים בדרכי שלום בלבד, הן ישאירו את המחלוקות מחוץ לתחום ויפתרו אותן בדרכי שלום בלבד.
• הסעיף התשיעי טוען כי המדינות החברות יוכלו לצרף כל מדינה שתרצה להצטרף לאמנה, בתנאי שהתנאים להצטרפות יוסכמו בינה לבין המדינות החברות. כל מדינה שמוזמנת להצטרף תצטרך להפקיד מסמך הצטרפות לממשלת בלגיה.
• הסעיף העשירי והאחרון: מסמך האשרור של האמנה יופקדו בהקדם האפשרי בממשלת בלגיה. לאחר מכן יישאר המסמך בתוקף למשך 50 שנה ולאחר 50 שנה תוכל כל מדינה לחדול מלהיות צד באמנה, בתנאי שתודיע לממשלת בלגיה על כך שנה מראש.^[5]

השפעות האמנה

הסכם בריסל סלל את הדרך להקמת ארגון האמנה הצפון אטלנטית (NATO) ב-1949. פרויקט להקמת קהילת הגנה אירופית בקווים על לאומיים היה על הפרק בתחילת שנות ה-50, אך אז הוחלט לשנות ולהרחיב את אמנת בריסל, מה שיצר את האיחוד האירופי המערבי (EWU) שכלל את המדינות המקוריות, ואת גרמניה ואיטליה בנוסף. יום השנה השלושים לאמנת בריסל ששונתה ב-1984 סימן את תחילתו של עידן חדש בהיסטוריה של האיחוד האירופי.

בקרב כל בעלות הברית של נאט"ו נרשמה מודעות גוברת שיש לחזק ולמקד את התרומה האירופית להגנה המשותפת במסגרת שיתוף הפעולה האטלנטי. בסוף שנות ה-80 האיחוד האירופי המערבי צבר חברים חדשים עם היצמדותן של ספרד ופורטוגל והפגין את רצונו לקבוע ולקחת על עצמו אחריות גלובלית על ידי תיאום פעולות ימיות במפרץ ב-1987, ושוב ב-1990. בהצהרה אנגלו-איטלקית משותפת ב-1991, סוכם כי יש להפקיד בידי האיחוד האירופי המערבי את המשימה של פיתוח הממד האירופי בתחום ההגנה. היא תפתח את תפקידה בשני כיוונים משלימים: כמרכיב ההגנה של האיחוד (האירופי) וכאמצעי לחיזוק העמוד האירופי של הברית.

בשנת 2009, סעיף 42.7 לאמנת ליסבון החליף למעשה את סעיף 5 באמנת בריסל המתוקנת כסעיף ההגנה ההדדית למדינות החברות באיחוד האירופי שהיו גם בעלות ברית של האיחוד המערבי אירופי. לאחר דיונים, עשר המדינות החברות באיחוד האירופי החליטו לסיים את חוזה בריסל ב-31 במרץ 2010.

הפעילות של WEU הופסקה רשמית ביוני 2011. מאז תום מלחמת העולם השנייה, מדינות אירופה הריבוניות חתמו על אמנות ובכך שיתפו פעולה והתאימו מדיניות (או ריבונות מאוחדת) במספר הולך וגדל של תחומים, בפרויקט האינטגרציה האירופי או בבניית אירופה (בצרפתית: la building אירופה). האיחוד האירופי ירש רבות מהאחריות הנוכחית שלו מהקהילות האירופיות (EC), אשר נוסדו בשנות ה-50 ברוח הצהרת שומאן.^[6]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אמנת בריסל בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אמנת בריסל
• אמנת בריסל-האתר הרשמי של נאט"ו
• אמנת בריסל-האתר הרשמי של הקונסוליה האירופית

הערות שוליים

1. The origins of Western European Union: Western Union
2. ניקולאי פטרסן, כוח מיקוח בין בעלות ברית פוטנציאליות: משא ומתן על האמנה הצפון-אטלנטית, 1948-49, סקירת מחקרים בינלאומיים
3. John Baylis, Britain and the Dunkirk Treaty: The origins of NATO
4. סי וויבס וברט זימן, משא ומתן הפנטגון מרץ 1948: השקת האמנה הצפון-אטלנטית, עניינים בינלאומיים (המכון המלכותי לעניינים בינלאומיים 1944-)
5. נוסח האמנה, האתר הרשמי של נאט"ו
6. Joel R. Hillison, THE RELEVANCE OF THE EUROPEAN UNION AND THE NORTH ATLANTIC TREATY ORGANIZATION FOR THE UNITED STATES IN THE 21ST CENTURY, Strategic Studies Institute, US Army War College