אשר גרוניס

פירוש נוסף ערך זה עוסק במשפטן ושופט ישראל. אם התכוונתם לסבו שהיה רב פולני-בריטי, ראו אשר גרוניס (רב).
אשר דן גרוניס
לידה 17 בינואר 1945 (בן 79)
תל אביב, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה
נשיא בית המשפט העליון ה־10
28 בפברואר 2012 – 17 בינואר 2015
(שנתיים)
שופט בית המשפט העליון
16 ביוני 2003 – 17 בינואר 2015
(11 שנים)
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אשר דן גְרוּניס (נולד ב-17 בינואר 1945) הוא משפטן ישראלי, שכיהן כנשיא העשירי של בית המשפט העליון בשנים 2012–2015. החל מ-2020 מכהן כפרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. יושב ראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה החל מ-2024.

תולדות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשר גרוניס נולד בשנת 1945 בתל אביב ליונה גרוניס ובלהה לבית מרגלית. הוא נכדו של הרב אשר גרוניס שהיה רב בפולין ובבריטניה (ואשר הוא קרוי על שמו) וצאצא למשפחת רבנים נודעים, דוד סבו היה הרב יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור, ואמו מתייחסת למשפחת הרב פנחס שפירא מקוריץ. הוא למד בבית הספר התיכון "גאולה". בכיתה י' התייתם מאביו[דרוש מקור] ולאחר מכן הוריד מראשו את הכיפה. לאחר תום שירותו הצבאי למד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה[1]. ב-1968 החל את התמחותו בבית משפט המחוזי אצל שלמה לוין ובהמשך במשרד ש. הורוביץ ושות', אצל אמנון גולדנברג. בשנת 1969 קיבל רישיון לעריכת דין[2]. עבד במשך שנתיים בשוק הפרטי ואז המשיך בלימודיו ולמד לתואר שני באוניברסיטת וירג'יניה ולתואר דוקטור באוניברסיטת יורק בטורונטו. הוא שב לישראל בשנת 1976 והחל ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עבד כעורך דין בשוק הפרטי.

קריירה שיפוטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש ספטמבר 1988 מונה השופט גרוניס לכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע[3]. בהמשך, בחודש אוקטובר 1996, עבר לכהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב. תחילת דרכו בבית המשפט העליון הייתה בחודש אפריל 2002, עת מונה לכהונה בפועל לתקופה של שנה. ב-16 ביוני 2003 מונה לכהן כשופט של בית המשפט העליון[4], וב-28 בפברואר 2012 התמנה לכהונת נשיא בית המשפט העליון[5].

מינויו לנשיא בית המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת פרישתה של השופטת דורית ביניש מנשיאות בית המשפט העליון, היה השופט גרוניס הוותיק שבשופטי הבית, ועל כן, על פי שיטת הסניוריטי, היה צפוי למלא את מקומה (אמנם אליעזר ריבלין ותיק יותר, אך נותר לו זמן כהונה קצר ומינויו לנשיא נראה חסר טעם). אף על פי כן, חוק שעבר ביוזמתו של דניאל פרידמן, בתקופה שבה כיהן כשר משפטים, קבע כי לתפקיד הנשיא יתמנו רק שופטים שנותרו להם לפחות שלוש שנים עד סיום כהונתם. על כן, השופט גרוניס, שנותרו לו שלוש שנים פחות 41 יום של כהונה, מרגע פרישתה של ביניש ועד הגיעו לגיל שבעים, לא יכול היה להתמנות[6] ביוזמתו של חבר הכנסת יעקב כ"ץ מהאיחוד הלאומי שונה החוק, בתיקון שלימים כונה "חוק גרוניס", כך שהמגבלה הוסרה והתאפשר מינויו לנשיא בית המשפט העליון. על החוק נמתחה ביקורת מצד גורמים באופוזיציה[7] ובאקדמיה[8] שהעלו את הטענה שמדובר בחוק שנחקק לקדם מועמדותו של אדם אחד ושגרוניס זוכה להעדפה בשל פסיקותיו השמרניות.

לאחר שינוי החוק בחרה הוועדה לבחירת שופטים בשופט גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, בפברואר 2012. בחירתו הייתה מובטחת שכן לא הוצגו מועמדים אחרים, אולם חבר הוועדה חבר הכנסת דוד רותם נמנע מלתמוך בגרוניס, כמחאה נגד שיטת הסניוריטי.

גרוניס התמנה והושבע ביום שלישי ה-28 בפברואר 2012 כנשיא בית המשפט העליון[5], וכיהן בתפקיד זה עד הגיעו לגיל פרישה, ב-17 בינואר 2015.

לאחר פרישתו מכס השיפוט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2020 מונה לפרופסור בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה[9].

ב-20 בפברואר 2022 מונה ליושב ראש ועדת החקירה הממלכתית לרכש הצוללות וכלי השיט.

הנשיא גרוניס מעביר גם פרוסמינריון בנושא תמורות במשפט בפקולטה למשפטים של המסלול האקדמי המכללה למנהל.

ב- 2023 יצא לאור הספר "ספר אשר גרוניס", על ידי נבו הוצאה לאור, ובעריכת קרן אזולאי, אהרן ברק, רון גולדשטיין, גלעד לובינסקי זיו, שלמה לוין, אליעזר ריבלין[10].

ב-30 באפריל 2024 אישרה ממשלת ישראל את מינויו של גרוניס לתפקיד ראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה[11].

פסיקה עיקרית וגישה משפטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת השנים נתן השופט גרוניס אלפי פסקי דין והחלטות. בפסיקותיו עסק בכל ענפי המשפט, וקבע הלכות חשובות בתחומי המשפט האזרחי, הפלילי, המינהלי והחוקתי.

משפט פלילי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשופט גרוניס עמדה ייחודית ביחס לכללי הפרשנות בפלילים.

דעתי היא, שבתחום הפלילי חלים כללי פרשנות שונים מאשר בכל ענף משפטי אחר. הדרך הפרשנית השונה מתחייבת לאור מהותו ותכליתו של ענף משפטי זה ולאור הפגיעה הקשה שהפעלתו עלולה לגרום. פוטנציאל הפגיעה בחירותו של אדם הטבוע במשפט הפלילי חייב להוביל להתייחסות שונה בעת שבית המשפט נדרש להפעיל את דיני העונשין, להחילם ולפרשם. אין זה מקרה שהסעיף הראשון בחוק העונשין, תשל"ז-1977, משמיע לנו את העיקרון הגדול לפיו "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו". סעיף זה, יחד עם סעיף 3 לחוק, האוסר ענישה למפרע, מבטאים את עקרון החוקיות. ... אכן, בחירה זו קשה משום שעלולה היא להוביל במקרים מסוימים לזיכויו של אדם שביצע מעשים מכוערים ובלתי מוסריים. ברם, אין להימלט מכך, על פי שיטתי, אם רוצים אנו לקיים את העקרונות הבסיסיים ביותר של המשפט הפלילי.

— דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' ברק כהן, ניתן ב־2 במרץ 2009, פסקאות 2–3 לפסק דינו של השופט גרוניס

גרוניס הוביל מהלך לצמצום תחולת עבירת ההריגה, כאשר בדיון נוסף הוביל את רוב השופטים לקביעה שנאשם בהשתתפות במרוץ מכוניות פיראטי בה נהרג אדם בתאונה בה הנאשם לא היה שותף, לא יורשע בהריגה. כחלק מנימוקיו כתב[12]:

עבירת ההריגה התפתחה בישראל במשך השנים לממדים כאלה שפרוסה היא כיום על מגוון עצום של מצבים. דומה שהגיעה העת להציב תמרור עצור, ואולי תמרור המחייב, ולא רק מתיר, עשייתו של סיבוב פרסה לעניין זה.

השופט גרוניס גם קבע כי בהליך פלילי יש לאפשר לערכאת הערעור מרחב גדול יותר, בהשוואה להליך האזרחי, להתערבות בקביעת מהימנות, לשם הגנת הנאשם[13]. בנוסף, בפסיקתו, התבטא השופט גרוניס נגד קביעת עונשי חובה בחוק, באופן השולל מבית המשפט כל מרחב תמרון[14].

בפסיקתו בתחום הפלילי נדרש השופט גרוניס לא אחת לפער הכוחות המוּבְנה שבין התביעה לבין הנאשם. נוכח פער זה, הוא צידד במספר מקרים במתן פרשנות העשויה להקל עם הנאשם, בין בהיבט הדיוני, בין בהיבט המהותי. כך, למשל, קבע השופט גרוניס, בניגוד לעמדת יתר חבריו להרכב, כי יש לאפשר לתביעה לחזור בה מהסכמתה להסדר טיעון רק במקרים חריגים ביותר, ובמקרים אלה, יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם יראה לנכון לעשות כן[15]. בנוסף, לשיטתו, יש להגמיש את המבחנים למתן רשות ערעור בעתירות שמגישים אסירים נגד החלטה של נציב בתי הסוהר בעניין הנוגע למאסר או למעצר[16].

בפרשת יששכרוב, העיר השופט גרוניס (שנשאר במיעוט לעניין התוצאה באותו מקרה) כי אין זה ברור האם ראוי לאמץ דוקטרינה רחבה של פסילת ראיות שהושגו שלא כדין בדרך של "חקיקה שיפוטית", או שמא ראוי כי מהלך משמעותי שכזה ייעשה על ידי המחוקק. בנוסף, הוא התריע כי המעבר מקבילות הראיות למשקלן, עלול להגדיל את הסיכון לחפים מפשע. בעיניו, עדיפה הסכנה של זיכוי נאשם בעקבות הצבת מחסומים של קבילות, על פני הרשעת חפים כתוצאה מחשיפת בית המשפט לכל הראיות[17].

בערעור בו זיכה גרוניס אדם מחמת הספק, כנגד דעתה החולקת של השופטת עדנה ארבל, כתב[13]:

אסכם ואומר, כי איני יודע, במידת הוודאות הנדרשת בפלילים, אם המערער ביצע את המעשים שיוחסו לו. תחושות בטן לחוד ותשתית ראייתית לחוד. דיני העונשין דיני נפשות הם. "בדיני נפשות מוטב לזכות אשם מלהרשיע זכאי" ... אכן, "אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים... גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע" ... החשש מפני הרשעת חף מפשע מחייב, איפוא, את זיכויו של המערער מחמת הספק."

משפט חוקתי ומינהלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מפועלו השיפוטי של השופט גרוניס הוקדש למשפט החוקתי והמינהלי, תחום בו עסק עוד מימיו כשופט בבית המשפט המחוזי.

אחד הדגשים החשובים בפסיקתו בנושאים אלה הוא חובתה של המדינה לקיים את התחייבויותיה בפני בית המשפט והצורך לציית לפסקי דין ולשמור על עיקרון סופיות הדיון[18]. באחת הפרשות הוא הדגיש כי "במקרים בהם המדינה מקבלת על עצמה התחייבות לבצע פעולה כלשהי או להימנע מפעולה, נמנע בית המשפט, לעיתים, מהוצאת צו אופרטיבי מתוך כיבוד הדדי בין הרשויות. אולם, מרגע שההתחייבות כלולה בפסק דין, מדובר בחובה לקיים את פסק הדין לכל דבר ועניין"[19].

בכל הנוגע לבחינה חוקתית של חוקי הכנסת, מתאפיינת גישתו של השופט גרוניס בריסון שיפוטי, והוא נחשב למתנגד בולט לאקטיביזם שיפוטי. גרוניס הדגיש לא פעם כי יש לנהוג איפוק, מתוך כבוד למרחב התמרון הנתון למחוקק והערכה לעיקרון הפרדת הרשויות, כמו גם מתוך מודעות למגבלות כוחו של בית המשפט. לדוגמה, גרוניס התנגד לפסילת חוק טל בנמקו שהצידוק העיקרי לביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית הוא הצורך להגן על מיעוט ועל יחידים מפני עריצות הרוב, וכן, לפקח על התקיימות כללי המשחק הדמוקרטיים, כך שתישמר האפשרות העומדת למיעוט להפוך לרוב. לדבריו, כשהרוב פועל באופן דמוקרטי ומקבל חוק הנותן עדיפות למיעוט על בסיס פשרה חברתית ודיון ציבורי מקיף, אין מקום שבית המשפט יהפוך לפטרונו של הרוב[20]. בפרשה אחרת, הוא הדגיש את "מרחב התמרון החקיקתי" וציין כי כמעט תמיד ניתן יהיה לחשוב על אמצעים שונים מאלה שבהם בחר המחוקק, שיהיה בהם כדי לפגוע פחות בזכות היסוד הנדונה. אולם, בית המשפט לא יתערב באמצעי שנבחר על ידי המחוקק כל עוד אין הוא חורג מהמתחם הנתון לו ואינו בלתי מידתי[21]. במקרה אחר, הזהיר השופט גרוניס כי מקום שמחירה של הטעות השיפוטית בהחלטה לבטל חוק הוא פגיעה בלתי הפיכה בחיי אדם ובשלמות הגוף, חובה להותיר את החוק על כנו[22][23].

לא אחת נותר השופט גרוניס בדעת מיעוט בעניינים אלה. דוגמה בולטת היא פסק הדין בעניין חוקתיות תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות, שם הוא נותר במיעוט בדעה כי אין לבטל את התיקון לחוק שמכוחו הוקם מתקן חולות והתאפשר להחזיק מסתננים במשמורת לתקופה של עד שנה. עמדתו באותו עניין הייתה כי על בית המשפט לנהוג זהירות כפולה ומכופלת בעת בחינת חוקתיות החוק, בהתחשב בכך שאך שנה קודם לכן הוא ביטל את ה"גלגול" הקודם של החוק ולאור השינויים שנערכו בחוק לאחר מכן[24].

לעומת זאת, מקום שמדובר בפגיעה בזכויות יסוד, בזכויות המיעוט ובעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי, סבור השופט גרוניס כי קיימת הצדקה מיוחדת להתערבות של בית המשפט. בהתאם, הוא נמנה עם דעת הרוב במספר לא מבוטל של פסקי דין בהם הורה בית המשפט על ביטול חקיקה ראשית, ובהם: פסק הדין בו בוטלו סעיפי חוק מחוק יישום תוכנית ההתנתקות, שהגבילו את זכות המפונים לקבל פיצוי;[25] פסק הדין שביטל את החוק המאפשר את הפרטת בתי הסוהר[26]; פסק הדין המבטל סעיפי חוק שמנעו מתושבי האזור לתבוע את המדינה אם נפגעו על ידי כוחות הביטחון אף במסגרת פעולה שאינה מלחמתית[27]; פסק הדין המבטל הוראות בפקודת מס הכנסה שהעניקו הטבות מס ליישובים ללא קריטריונים שוויוניים[28]; פסק הדין בעניין תיקון מספר 3 לחוק למניעת הסתננות[29]; ופסק הדין המבטל הוראה שאיפשרה לדון בהארכת מעצר של חשוד בעבירת ביטחון שלא בנוכחותו[30].

דגש בולט נוסף בפסיקת השופט גרוניס הוא הצורך להקפיד, במסגרת הבחינה החוקתית, על כל שלבי הביקורת השיפוטית, בדגש על השלב הראשון, שעניינו בחינת עצם קיומה של פגיעה בזכות חוקתית, שהוא השלב הקודם לבדיקת השאלה האם הפגיעה עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה[31]. גישתו הזהירה בעניין זה, באה לידי ביטוי גם בעמדתו לפיה יש להישמר מפני הרחבת יתר של היקף הזכויות החוקתיות בדרך של פרשנות, מתוך חשש שהדבר יוביל לזילות הזכויות החוקתיות ולרידוד השיח החוקתי[32].

בפסקי דינו של השופט גרוניס בכל התחומים מודגשת חשיבותה של הוודאות המשפטית. עמדה זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בעמדתו הביקורתית כלפי עילת הסבירות במשפט המינהלי. במספר פסקי דין עמד השופט גרוניס על הבעייתיות הכרוכה בעילה זו, המתאפיינת ברמת הפשטה גבוהה אשר מעצימה את שיקול הדעת השיפוטי, מה שמוביל להגדלת חוסר הוודאות המשפטי. באחת הפרשות הוא ציין כי עילת הסבירות בלעה לתוכה, "כאדם שאינו יודע שובע", עילות פרטיקולריות שהוכרו בעבר בפסיקה, ולדעתו, יש להעדיף שימוש בעילות קונקרטיות יותר, כגון שיקולים זרים, מטרה זרה, או הפליה בעת הפעלה של ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות[33]. היבט מרכזי נוסף בתפישתו של השופט גרוניס הוא ההכרח לנצל ביעילות את משאביה המוגבלים של מערכת בתי המשפט. אמצעי אחד להגשמת מטרה זו הוא ההקפדה על עילות הסף הנהוגות בבג"ץ. כך, למשל, הוא קבע כי יש מקום לבחון האם עתירות לבג"ץ "בשלות" להכרעה[34] וציין כי ראוי לחשוב מחדש על השינויים שחלו בהלכה לגבי זכות עמידה, שהובילו להסרתו, למעשה, של תנאי סף זה[35].

משפט אזרחי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט גרוניס נתן פסקי דין רבים בתחומי המשפט האזרחי המהותי, על ענפיו השונים. בפסיקתו, פיתח את הדין בתחומים של דיני חוזים, קניין, קניין רוחני, לשון הרע, פשיטות רגל ופירוק חברות. בפרשת ארגון מגדלי הירקות, שם נדונה השאלה האם יש לשנות מ"הלכת אפרופים" שעניינה דרך הפרשנות של חוזים, העיר השופט גרוניס כי מעורבות היתר של בתי המשפט בפרשנות חוזים טומנת בחובה פגיעה בוודאות המשפטית. לדעתו, הבעיה אינה בהלכת אפרופים עצמה, אלא באווירה שיצרה. לדבריו, "האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין 'צד' לחוזה, ומפני שכתוב החוזה על ידי בית המשפט, ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקריית שמונה ועד לזה שבאילת"[36].

בפרשת מליבו עמד השופט גרוניס על חשיבותה של זכות הגישה לערכאות וציין כי בהיעדר אפשרות לפנות לבית המשפט, לא יוכל אדם לזכות בסעד בגין פגיעה בזכויותיו וממילא לא תהא משמעות אפקטיבית לזכויותיו. לשיטתו, לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, קמה חזקה פרשנית לפיה תכליתו של חוזה אינה למנוע אפשרות של מי מהצדדים לפנות לערכאות שיפוטיות[37].

בפרשת מלול, בחן הרכב מורחב של בית המשפט העליון האם ניתן לפסוק פיצוי בדיני הנזיקין על פי הסתברות ("אחריות יחסית") כאשר לא ברור האם הנזק שנגרם לתבוע מקורו בהתרשלות או בגורם אחר שאינו עוולתי ("סיבתיות עמומה"). השופט גרוניס הצטרף לדעת הרוב שהשיבה לכך בשלילה. הוא הדגיש כי אין הצדקה להביא למהפכה בעקרונות יסוד של דיני הנזיקין, ובראשן עקרון הצדק המתקן, ובדיני הראיות, והדגיש כי אימוץ הכלל בדבר אחריות יחסית היה מעצים באופן בלתי ראוי את שיקול הדעת השיפוטי ובמקביל היה מגביר את אי-הוודאות המובנית במשפט. בנוסף, לדבריו, אחריות יחסית דומה לפסיקה על דרך הפשרה, אף שבעלי הדין לא הסכימו לכך. לבסוף, ציין השופט גרוניס כי המקרה שנדון באותה פרשה, רשלנות רפואית שגרמה נזקים חמורים לילדה, הוא מקרה קשה, אך על בית המשפט לכוון את דרכו על יסוד אזהרתו של השופט הולמס לפיה "Hard cases make bad law"[38].

בפרשת סרן ר', שעסקה בתביעת לשון הרע בגין פרסומים בתוכנית "עובדה", כתב השופט גרוניס את חוות הדעת המרכזית של שופטי הרוב. הוא קבע כי הפרסומים הנדונים נהנים מהגנת "העיתונאות האחראית", הפוטרת מאחריות לפי חוק איסור לשון הרע ופירט את התנאים לתחולת הגנה זו, בדגש על עשיית הפרסום בתום לב תוך עמידה באמת מידה מחמירה של "עיתונאות אחראית". בנוסף, קבע השופט גרוניס כי הגנת "אמת הפרסום" הקבועה בחוק תחול רק על פרסומים נכונים, להבדיל מפרסומים שנדמה היה בעת פרסומם כי הם נכונים, אך בדיעבד התברר כי לא כך הוא[39].

לשופט גרוניס יש מומחיות מיוחדת בתחום של פשיטות רגל ופירוק חברות. ביחד עם המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימ') שלמה לוין, חיבר ספר בנושא פשיטת רגל, המהווה מורה דרך לשופטים ולעורכי הדין העוסקים בתחום. תפישתו היסודית ביחס להליכי פשיטת רגל מבקשת לאזן בין זכויות הנושים, בעלי החוב, לבין האינטרס החברתי הרחב שיש במתן "הפטר" (שחרור מחובות) לחייבים בפשיטת רגל. זאת, על מנת לאפשר לפושטי הרגל לפתוח דף חדש. אולם, בפסיקתו ארוכת השנים צידד בעמידה בלתי מתפשרת על כך שפושטי רגל יצייתו לצווים שיפוטיים שניתנו בעניינם, ולא ינסו להתחמק מחובותיהם לנושים[40]. בפסיקתו בנושאים אלה נדרש השופט גרוניס, בין היתר, לשאלות המתייחסות לאיסור על העדפת נושים ולעקרון השוויון בין הנושים ולאינטרסים הציבוריים בהליכי חדלות פרעון[41].

סדרי הדין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הנושאים המרכזיים בהם התמקד השופט גרוניס הוא תחום סדרי הדין. השקפתו הבסיסית היא שסדרי הדין אינם אסופה של כללים טכניים בלבד, אלא כלי מהותי החיוני להגשמת זכויותיו של בעל הדין, להגעה לחקר האמת ולהכרעה נכונה בסכסוך. בהקשר זה, הוא עמד לא פעם על הקשר שבין סדרי הדין לבין זכות הגישה לערכאות, המהווה, לגישתו, זכות בסיסית ויסודית, הנגזרת מהצורך להבטיח כי מי שסבור כי הוא זכאי לסעד משפטי יוכל להביא את עניינו לפני ערכאות שיפוטיות[42].

בחלק ניכר מהחלטותיו הדיוניות שם השופט גרוניס דגש רב על היעילות הדיונית, כמכשיר חיוני למימוש זכויות מהותיות ולשיפור השירות שניתן על ידי מערכת המשפט לכלל המתדיינים. ידועה אמירתו, עליה חזר בהקשרים שונים, לפיה משאב הזמן הוא המשאב היקר ביותר מבין המשאבים שמקדישה הרשות השופטת למילוי תפקידיה. עיקרון זה היה נר לרגליו של השופט גרוניס ברבות מפסיקותיו בתחום סדרי הדין[43]. ואכן, בהחלטות רבות שלו בתחום סדרי הדין ואף בתחום הפלילי ניתן משקל לשיקולים בדבר יעילות הדיון והצורך לנצל באופן מיטבי את משאביה של מערכת המשפט[44]. בהחלטותיו, הוא שם דגש לא רק על היעילות שבבירור ההליך הפרטני, אלא גם על היעילות הכלל מערכתית של הרשות השופטת ועל האינטרס של כל המתדיינים בבירור תביעותיהם[45].

באותה הרוח, ביקש השופט גרוניס בהחלטותיו לפשט את הכללים הדיוניים, על מנת שיהיו ידידותיים למשתמשים בהם: ציבור בעלי הדין ועורכי הדין. כך, באחד המקרים, הוא מתח ביקורת על קביעתם בדין של מועדים בלתי אחידים להגשת ערעורים בתחומים שונים, וציין כי קביעת מועד אחיד להגשת ערעור תמנע "מצב בו מועדי התקיפה השונים של החלטות שיפוטיות יכולים לשמש כחומר בבחינות הכניסה ללשכת עורכי הדין או אולי כשאלות בחידוני טריוויה לעורכי דין"[46].

כן ראוי להזכיר את החלטתו של השופט גרוניס בשאלה האם ניתן לקיים דיון נוסף על פסק דין שניתן על ידי הרכב מורחב של בית המשפט העליון. בעניין זה הוא קבע, בניגוד לדעת הרוב בפרשת נחמני, כי משמעותה של ההוראה בחוק לפיה ניתן לקיים דיון נוסף ב"עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה", היא כי לא ניתן לעתור לדיון נוסף בפסק דין שניתן בידי הרכב העולה על שלושה שופטים[47].

תובענות ייצוגיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום נוסף בו מתמחה השופט גרוניס הוא תובענות ייצוגיות, והוא טיפל אישית ברוב הערעורים שהגיעו לבית המשפט העליון בעניין זה. במסגרת פסיקותיו איזן בין הצורך במתן תמריצים להגשת תובענות ראויות, לבין החשש מפני הצפת בתי המשפט בתובענות סרק[48] ובמסגרת זאת מתח ביקורת על התופעה של הגשת תובענות ייצוגיות בחופזה, ימים ספורים בלבד אחרי האירוע נשוא ההליך[49]. בנוסף, הכיר השופט גרוניס בהשלכות הקשות שעלולות להיות לאישור הגשת תובענה ייצוגית על הנתבע. לפיכך, לטעמו, יש להיכנס לעובי הקורה בבחינת עילות התביעה בעת אישור התובענה הייצוגית[50].

בהחלטות עקרוניות, התווה השופט גרוניס את הכללים למתן רשות ערעור על החלטה המאשרת הגשת תובענה ייצוגית[51] ואת אמות המידה לפסיקת שכר טרחת עורך דין בתובענה ייצוגית, כולל הקביעה שהבסיס לחישוב שכר טרחת עורך הדין תהיה באחוזים מהגמול שקיבלה קבוצה המיוצגת בפועל, ולא על פי שעות העבודה שלו[52].

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרוניס נשוי בשנית לרנה משל (שהם) שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס. הוא אב לשלוש בנות מאסתר, אשתו הראשונה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אשר גרוניס
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אשר גרוניס

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מקבלי התואר בוגר במשפטים, מעריב, 11 במרץ 1969
  2. ^ הוסמכו 146 עורכי דין חדשים, דבר, 2 בנובמבר 1969
  3. ^ ראומה שחור וסופר עתים, השר שריר בביהמ"ש לתעבורה: עומס כה רב אינו תורם לאיכות השיפוט, מעריב, 7 בספטמבר 1988
  4. ^ הודעה על מינוי שופטים, ילקוט הפרסומים 5205, התשס"ג, 22 ביוני 2003, עמ' 3410
  5. ^ 1 2 הודעה על מינוי שופט, ילקוט הפרסומים 6395, התשע"ב, 1 במרץ 2012, עמ' 3216
  6. ^ שמעון כהן, ריאיון עם חבר הכנסת יעקב כ"ץ בעקבות מעבר החוק, בתשובה לשאלה השלישית, באתר ערוץ 7, 06 בינואר 2012.
  7. ^ עמרי נחמיאס, חוק גרוניס אושר: "חלק ממזימה להפוך את ישראל ללא דמוקרטית", באתר nana10‏, 01:09 03 בינואר 2012
  8. ^ אתר למנויים בלבד גילוי דעת של 81 מרצים למשפטים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, בלוג המרצים למשפטים, 21 בנובמבר 2011
  9. ^ פרופ' אשר גרוניס, באתר של אוניברסיטת חיפה
  10. ^ אורנה רבינוביץ-עיני, אביטל מנטוביץ, זכות הגישה וגישה לצדק בבית המשפט של המאה ה-21, צפרירים: נבו הוצאה לאור, 2023, עמ' 411–439
  11. ^ אתר למנויים בלבד יהונתן ליס וחן מענית, הממשלה מינתה את נשיא העליון לשעבר אשר גרוניס לראש הוועדה למינוי בכירים, באתר הארץ, 30 באפריל 2024
  12. ^ דנ"פ 404/13 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־15 באפריל 2015, פסקה 50
  13. ^ 1 2 ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ב־12 בינואר 2012
  14. ^ ע"פ 7894/03 ג'האד ג'באר נ' מדינת ישראל, ניתן ב־18 בפברואר 2008
  15. ^ דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' אופיר פרץ ואחרים, ניתן ב־31 במרץ 2005
  16. ^ רע"ב 425/09 שרון פריניאן נ' פרקליטות המדינה, ניתן ב־11 במרץ 2009
  17. ^ ע"פ 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואחרים, ניתן ב־4 במאי 2006
  18. ^ בג"ץ 9949/08 מרים חסן עבד אלקרים חמאד ואחרים נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב־8 בספטמבר 2014; בג"ץ 9669/10 עבד אל רחמן אחמד עבד אל רחמן קאסם נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב־8 בספטמבר 2014
  19. ^ בג"ץ 9060/08 עבד-אלג'אני יאסין ח'אלד עבדאללה ואחרים נ' שר הביטחון, אהוד ברק ואחרים, ניתן ב־7 במאי 2012
  20. ^ בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־11 במאי 2006
  21. ^ עע"ם 4436/02 תשעים הכדורים – מסעדה, מועדון חברים נ' עיריית חיפה – המחלקה לרישוי עסקים ואחר, ניתן ב־4 במרץ 2004
  22. ^ בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואחרים נ' שר הפנים ואחרים, ניתן ב־14 במאי 2006
  23. ^ עדנה אדטו, בג"ץ דחה העתירות נגד חוק האזרחות, באתר ישראל היום
  24. ^ בג"ץ 7385/13 איתן – מדיניות הגירה ישראלית ואחרים נ' ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב־22 בספטמבר 2014
  25. ^ בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואחרים נ' כנסת ישראל ואחרים, ניתן ב־9 ביוני 2005
  26. ^ בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים (ע"ר 58-026630-2), חטיבת זכויות האדם ואחרים נ' שר האוצר ואחרים, ניתן ב־19 בנובמבר 2009
  27. ^ בג"ץ 8276/05 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואחרים נ' שר הביטחון ואחר, ניתן ב־12 בדצמבר 2006
  28. ^ בג"ץ 8300/02 גדבאן נסר ואחר נ' ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב־22 במאי 2012
  29. ^ בג"ץ 7146/12 נג'ט סרג' אדם ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־16 בספטמבר 2013
  30. ^ בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־11 בפברואר 2010
  31. ^ בג"ץ 2442/11 חיים שטנגר, עו"ד נ' יו"ר הכנסת ואחר, ניתן ב־26 ביוני 2013; בג"ץ 5998/12 גיא רונן ואחרים נ' כנסת ואחרים, ניתן ב־25 באוגוסט 2013
  32. ^ בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים ואחרים, ניתן ב־14 במאי 2006
  33. ^ בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, ניתן ב־6 בדצמבר 2007
  34. ^ בג"ץ 2311/11 אורי סבח ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־17 בספטמבר 2014
  35. ^ בג"ץ 2324/11 שי גיל ואחרים נ' שר החינוך ואחרים, ניתן ב־26 באפריל 2011
  36. ^ דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב־11 במאי 2006
  37. ^ ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, ניתן ב־17 בספטמבר 2006
  38. ^ דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל – חיפה ואחר נ' עדן מלול ואחרים, ניתן ב־29 באוגוסט 2010
  39. ^ דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך ואחר, ניתן ב־18 בספטמבר 2014
  40. ^ ע"א 1740/06 עו"ד נפתלי נשר, הנאמן לנכסי שמעון חדד נ' שמעון אטיאס ואחר, ניתן ב־26 ביוני 2008
  41. ^ ע"א 110/08 המוסד לביטוח לאומי נ' רו"ח גבי טרבלסי ועו"ד שלמה נס ואחר, ניתן ב־28 בינואר 2014; ע"א 8487/09 יהודה ניצני ואחרים נ' מדינת ישראל ואחרים, ניתן ב־27 באוקטובר 2013; ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' אבנר סינואני ואחר, ניתן ב־17 באפריל 2012
  42. ^ רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואחרים, ניתן ב־23 במאי 2004; רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ ואחרים נ' מרדכי (מוטי) זיסר ואחרים, ניתן ב־13 ביולי 2008
  43. ^ רע"א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס ואחר נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק הצפון אמריקה בע"מ, ניתן ב־26 באוקטובר 2005; רע"א 9489/09 חיים רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ ואחרים, ניתן ב־14 בפברואר 2010
  44. ^ רע"א 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) ואחרים נ' ANTON HÜBNER GmbH & Co. KG ואחר, ניתן ב־27 במרץ 2011; ע"פ 4865/09 עו"ד אביגדור פלדמן ואחרים נ' בית משפט המחוזי תל אביב – כב' השופטים אב"ד ג' קרא, מ' סוקולוב וי' שבח, ניתן ב־9 ביולי 2009
  45. ^ רע"א 5281/07 בניני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' גד ש. מהנדסים (1995) בע"מ ואחר, ניתן ב־5 ביולי 2007
  46. ^ בש"ם 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ, ניתן ב־2 במרץ 2009
  47. ^ בש"א 834/14 פלונית ואחר נ' פלוני, ניתן ב־22 באפריל 2014
  48. ^ רע"א 8562/06 לימור פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ ואחרים, ניתן ב־15 באפריל 2007
  49. ^ רע"א 4253/14 יוגב חלפון, עו"ד נ' שמן משאבי גז ונפט בע"מ ואחרים, ניתן ב־29 בדצמבר 2014
  50. ^ רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ ואחר, ניתן ב־26 באפריל 2010
  51. ^ רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' טל פתאל ואחר, ניתן ב־6 במאי 2010
  52. ^ ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט, ניתן ב־23 במאי 2012


ישראלישראל נשיאי בית המשפט העליון
משה זמורה • יצחק אולשן • שמעון אגרנט • יואל זוסמן • משה לנדוי • יצחק כַּהן
מאיר שמגר • אהרן ברק • דורית ביניש • אשר גרוניס • מרים נאור • אסתר חיות 		סמל ישראל
שופטים לשעבר בבית המשפט העליון
נשיאים זמורה • אולשן • אגרנט • זוסמן • לנדוי • כַהן • שמגר • ברק • ביניש • גרוניס • נאור • חיות
שופטים דונקלבלום • חשין • אסף • זילברג • ברנזון • גויטיין • ויתקון • כהן • מני • הלוי • קיסטר • עציוני • שרשבסקי • בן-פורת • אשר • אלון • בכור • בייסקי • לוין • כהן • כהן • לוין • בך • נתניהו • חלימה • גולדברג • מלץ • אור • מצא • חשין • זמיר • דורנר • טל • שטרסברג-כהן • קדמי • טירקל • אנגלרד • ריבלין • פרוקצ'יה • לוי • ארבל • זילברטל • רובינשטיין • ג'ובראן • דנציגר • שהם • מלצר • מזוז • הנדל • קרא • ברון • פוגלמן
שופטים במינוי זמני בקר • זהר • לוין • צלטנר • כהן • בן-עתו • שילה • שינבוים • אבנור • וייס • בן דרור • וינוגרד • ולנשטיין • אריאל • אלוני • בן יאיר • גולדברג • אלון • אילן • זועבי • ברלינר • עדיאל • חשין • שוחט
ראו גם: שופטים מכהנים