ג'ון איטון

ג'ון איטון
John Eaton
ג'ון איטון
ג'ון איטון
לידה 18 ביוני 1790
סקוטלנד נק, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית
פטירה 17 בנובמבר 1856 (בגיל 66)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית
שם מלא ג'ון הנרי איטון
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות אוק היל, וושינגטון די. סי., ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג מרגרט אוניל איטון (1829–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
מזכיר המלחמה של ארצות הברית ה־13
9 במרץ 1829 – 18 ביוני 1831
(שנתיים)
תחת נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון
מושל טריטוריית פלורידה
24 באפריל 1834 – 16 במרץ 1836
(שנה)
תחת נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון
→ ויליאם פופ דובאל
ריצ'רד ק. קול ←
שגריר ארצות הברית בספרד
16 במרץ 1836 – 1 במאי 1840
(4 שנים)
תחת נשיאי ארצות הברית אנדרו ג'קסון
מרטין ואן ביורן
ארון וייל ←
חבר הסנאט של ארצות הברית מטעם טנסי
5 בספטמבר 1818 – 9 במרץ 1829
(10 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון הנרי איטון (באנגלית: John Henry Eaton;‏ 18 ביוני 1790 – 17 בנובמבר 1856) היה פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי מטנסי, שכיהן כחבר בסנאט ארצות הברית וכמזכיר המלחמה של ארצות הברית בממשלו של נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון. בעת כניסתו לסנאט היה איטון בן 28 ובכך היה לסנאטור הצעיר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית.

איטון היה עורך דין בטנסי שהיה לחלק מרשת של תומכים במערכות הפוליטיות של אנדרו ג'קסון. הא גם שירת במיליציה המדינתית כקצין בדרגת מייג'ור ומהלך מלחמת 1812 הוא היה שלישו של ג'קסון והשניים שירתו יחדיו במשך כל המלחמה, כולל קרב ניו אורלינס. לאחר שכיהן כחבר בית הנבחרים של מדינת טנסי ב-1815 וב-1816, נבחר איטון ב-1818 כחבר בסנאט ארצות הברית, אף על פי שהוא טרם הגיע לגיל 30 שנקבע בחוקה כגיל מינימלי לבחירה.

לאחר בחירתו של ג'קסון לנשיאות בשנת 1828, התפטר איטון מחברותו בסנאט והצטרף לקבינט של ג'קסון כמזכיר המלחמה. איטון ורעייתו פגי, היו במוקד של פרשייה שארעה במהלך תקופת כהונתו הראשונה של ג'קסון. במה שנקרא פרשיית התחתונית, סירבו נשות החברה של וושינגטון להתחבר עם בני הזוג איטון. נשותיהם של סגן הנשיא, חברי הקבינט וחברי הקונגרס התייחסו בהתנשאות כלפי פגי איטון בשל נסיבות נישואיה. ג'ון ופגי איטון נישאו זמן קצר לאחר מות בעלה הראשון. כחלק מאסטרטגיה לפתרון המשבר, התפטר איטון מתפקידו כמזכיר המלחמה. מאוחר יותר הוא מונה כמושל טריטוריית פלורידה וכשגריר ארצות הברית בספרד.

לאחר שובו לארצות הברית ב-1840 סירב איטון לתמוך בנשיא המכהן מרטין ואן ביורן במרוץ לבחירתו מחדש. ואן ביורן היה סגנו של ג'קסון בתקופת כהונתו השנייה וסירובו של איטון לתמוך בוואן ביורן נבע מכעסו על הנשיא לשעבר על התנהלותו בפרשיית התחתונית. עם פרישתו התגורר איטון בוושינגטון, שם הוא מת ב-1856 ונטמן בבית הקברות אוק היל שבעיר.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון איטון נולד ליד העיירה סקוטלנד נק (Scotland Neck) שבמחוז הליפקס שבקרוליינה הצפונית לג'ון ואליזבט איטון.[1] ג'ון איטון האב היה יצרן רהיטים ששימש גם כחוקר מקרי המוות של המחוז והיה חבר בבית הנבחרים של צפון קרוליינה.[2] דודו של איטון, מייג'ור פינקרטאם איטון, היה קצין בצבא הקונטיננטלי שנהרג בקרב במלחמת העצמאות של ארצות הברית. ג'ון איטון האב החזיק בבעלותו שטח אדמה גדול במרכז טנסי ובמפקד האוכלוסין של 1790 נרשם שהיו בבעלותו 12 עבדים. ג'ון איטון הצעיר למד באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל בין השנים 1802 – 1804.[1][3] לאחר מכן הוא למד משפטים, התקבל ללשכת עורכי הדין ועבר לעיר פרנקלין שבטנסי, שם החל לעבוד כעורך דין.[4]

איטון היה פעיל במיליציה של טנסי, שם הוא קיבל דרגת מייג'ור.[5] הוא פיתח ידידות קרובה עם אנדרו ג'קסון, שירת כשלישו האישי במהלך מלחמת 1812 ולקח חלק במערכות העיקריות שהוביל ג'קסון.[6] הוא תמך בהחלטתו השנויה במחלוקת של ג'קסון לתקוף את פנסקולה שבפלורידה הספרדית, על בסיס הטענה שספרד הציבה את עצמה כאחד הצדדים במלחמה כאשר אפשרה לכוחות בריטים לכבוש את הטריטוריה.[7] איטון השתתף בקרב ניו אורלינס.[6] לאחר המלחמה קיבל ג'קסון את הפיקוד על המחוז הצבאי של צבא ארצות הברית ומיקם את מפקדתו בביתו, ההרמיטאז' שבנאשוויל, טנסי, ואיטון שירת במטה שלו. מאוחר יותר היה איטון לאחד התומכים הראשיים במועמדותו של ג'קסון לנשיאות.[6]

ג'ון ריד, שהיה גם הוא שלישו של ג'קסון, החל ב-1816 לכתוב את הביוגרפיה של ג'קסון, אך מת לאחר שהספיק לכתוב רק ארבעה פרקים. איטון השלים את כתיבת הספר, שיצא לאור ב-1817 בשם "חייו של אנדרו ג'קסון". ספר זה עבר הגהה ופורסם מחדש ב-1824 וב-1828. זה המקור העיקרי לעבודת הביוגרפים העתידיים של ג'קסון.

סנאטור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1815 – 1816 כיהן איטון כחבר בית הנבחרים של טנסי. ב-1818 הוא נבחר לסנאט ארצות הברית מטעם טנסי וכיהן בתפקיד זה עד 1829. כניסתו לסנאט בגיל 28 הייתה יוצאת דופן. היא סתרה את דרישות חוקת ארצות הברית שכל הסנאטורים חייבים להיות לפחות בגיל 30. בשנים הראשונות הללו לקיומה של ארצות הברית, פרטים אישיים, כולל תאריך הלידה, לא תועדו תמיד באופן מלא. איטון, הנרי קליי, ארמסטד תומסון מייסון וככל הנראה גם אחרים, החלו את כהונתם בסנאט לפני שהגיעו לגיל הנדרש.[1] כניסתו של איטון לסנאט בגיל 28 הפכה אותו לאדם הצעיר ביותר שידוע שכיהן כחבר הסנאט.[8]

שלא כמו רבים מאנשי הדרום, תמך איטון בפשרת מיזורי ב-1820. ב-11 במרץ אותה שנה, במכתב ששלח לג'קסון, הוא טעם ש"זה יצר פילוגים ועורר רגשות כעס, יצר תופעות שנראו חשוכות ואיומות ואיימו על האינטרסים ועל ההרמוניה של האומה".[9] הוא המשיך להיות ידיד קרוב של ג'קסון ובעת כהונתו בסנאט הוא תמך בתנועת "הדמוקרטיה הג'קסונאית". ב-1821 הוא האיץ בג'קסון לקבל את המינוי כמושל הטריטוריה החדשה של פלורידה שארצות הברית החלה לשלוט בה אז, והוא אכן קיבל את הצעתו. בין השנים 1827 – 1829 כיהן איטון כיושב ראש ועדת הסנאט למחוז קולומביה.[4]

ב-1822 ניסו איטון וויליאם ברקלי לואיס להציב מועמד שיתמודד מול הסנאטור השני מטנסי, ג'ון ויליאמס, שהתנגד בגלוי למועמדתו של ג'קסון לנשיאות בבחירות לנשיאות של 1824. לאחר שלא עלה בידם לאתר מועמד בעל סיכויים להיבחר, הם הציבו את מועמדותו של ג'קסון עצמו. האסטרטגיה הזאת הוכחה כמוצלחת וג'קסון ניצח. איטון גם סייע לקדם את מערכת הבחירות של ג'קסון לנשיאות באמצעות "מכתבי ויומינג", שפורסמו בעיתונות. במכתבים אלו שיבח איטון את עברו של ג'קסון. הוא גם הילל אפילו את הצעדים הכי שנויים במחלוקת של ג'קסון, כמו השעיית צו הביאס קורפוס בניו אורלינס ב-1815. "וושינגטון היה נוהג בדיוק כך", הוא טען. ב-1825 הוענק לו תור כבוד מאוניברסיטת צפון קרוליינה. ב-1828 הוא תמך במכסי המגן שהוטלו על ידי הקונגרס ושהגנו על תעשייתן של מדינות הצפון ובשל כך כונו על ידי מדינות הדרום "מכסי התועבה" (Tariff of Abominations).[10]

נישואין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פגי, רעייתו של איטון

ב-1813 נשא איטון לאישה את רעייתו הראשונה, מיירה לואיס (1815-1788), בתו של ויליאם טרל לואיס, איש עסקים ובעל קרקעות בולט מטנסי.[11] לאחר מות אביהן, היו ג'ון ומיירה איטון לאפוטרופוסים של מרי, אחותה של מיירה. נישואיו אלו חיזקו את קשריו של איטון עם ג'קסון.

ב-1829 נשא איטון לאישה את רעייתו השנייה, פגי אוניל טיברלייק (1879–1899), בעודו מכהן בסנאט. פגי הייתה אם לשלושה ילדים: בן בשם ויליאם שמת בינקותו ושתי בנות בשם וירג'יניה ומרגרט.[12] איטון היה ידיד משכבר הימים של פגי ושל בעלה הראשון, ג'ון ב. טימברלייק שמת כמה חודשים לפני שאיטון נשא את אלמנתו לאישה. אנדרו ג'קסון הכיר את פגי וחיבב אותה, ואף על פי שהיה מקובל להמתין תקופת אבלות ארוכה יותר, עודד ג'קסון את איטון לשאת את פגי לאישה, באומרו, "מדוע כן, מייג'ור. אם אתה אוהב את האישה, והיא אוהבת אותך, בהחלט שא אותה לאישה".[13] לג'ון ולפגי איטון לא נולדו ילדים.[14]

מזכיר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשיית התחתונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרשיית התחתונית

ג'קסון, שהנהיג את המפלגה הדמוקרטית שהוקמה בינואר 1828, ניצח בבחירות לנשיאות שהתקיימו באותה שנה ובמרץ 1829 התפטר איטון מתפקידו כסנאטור כדי לקבל את המינוי של ג'קסון כמזכיר המלחמה של ארצות הברית. הצבתו של איטון בתפקיד מזכיר המלחמה נעשתה ככל הנראה על רקע רצונו של ג'קסון שיהיה איתו ידיד אישי בקבינט שבו הוא יוכל לבטוח.[15]

נשות המעגלים החברתיים של וושינגטון, בהובלתה של פלוריד קלהון, רעייתו של סגן הנשיא ג'ון קלהון, התנהגו בזלזול כלפי בני הזוג איטון בשל העובדה שהם נישאו זמן קצר מדי לאחר מותו של ג'ון טימברלייק, במקום להמתין את משך תקופת האבלות המקובלת. התהלכו שמועות שג'ון ופגי ניהלו רומן עוד לפני מותו של בעלה הראשון. על פי שמועות אלו, פגי, כמלצרית בבית המרזח של אביה, התנהגה התנהגות מינית מופקרת, או אף עסקה בזנות.[16] "פוליטיקת התחתונית" החלה לצוץ כאשר נשות חברי הקבינט, בהובלתה של פלוריד קלהון, סירבו להתחבר עם בני הזוג איטון. הן סירבו להשתתף באירועים חברתיים בהם היא הייתה עשויה להיות נוכחת.[17] לדבריה של אמילי דונלסון (אחייניתו של הנשיא ג'קסון ששימשה כגברת הראשונה במקום רעייתו המנוחה) שקל איטון להתפטר כבר בחודשים הראשונים לכהונתו כמזכיר המלחמה.[18]

הנשיא ג'קסון סירב להאמין לשמועות על התנהלותה בעבר של פגי איטון, באומרו לחברי הקבינט שלו, "היא צנועה כבתולה!".[19] מנקודת מבטו האנשים הבלתי מהוגנים היו מפיצי השמועות בעצמם, בין השאר בשל העובדה ששמועות אלו הזכירו לו את המתקפות שנעשו, במיוחד בבחירות 1828, כנגד רעייתו המנוחה רייצ'ל, על רקע נסיבות נישואיהם.[20] ג'קסון גם האמין שג'ון קלהון ליבה את האש בפרשייה כדרך להשגת השפעה פוליטית לצמיחתה של קואליציה נגד הנשיא.[21] מנגד, האשים דאף גרין, בן חסותו של קלהון, ועורך העיתון United States Telegraph, את איטון על כך שהוא ניהל פעולה חשאית להדחתם של חברי הקבינט סמואל אינגהם (מזכיר האוצר) וג'ון בראנץ' (מזכיר הצי).[22]

הביוגרפים של ג'קסון, ריצ'רד ב. לטנר ורוברט ו. רמיני מאמינים ששורשי העוינות כלפי בני הזוג איטון קשורים פחות בשאלות של מוסר והתנהגות ראויה וקשורים יותר למאבקים פוליטיים. איטון היה כאמור תומך של "מכסי התועבה", שקלהון היה מתנגד חריף שלהם ועקב כך הוא רמז שזכותן של המדינות להשתמש בסעיף "זכות הביטול" בחוקת ארצות הברית המתיר להן לבטל כל חוק שנראה להן בלתי חוקתי. איטון גם היה מקורב למזכיר המדינה מרטין ואן ביורן, תומך נוסף של המכסים ויריבו העיקרי של קלהון בשאלה מי יירש את ג'קסון לאחר תום כהונתו כנשיא. ייתכן גם שקלהון רצה לסלק את איטון מהקבינט כאמצעי לקידום סדר היום שלו בנוגע למכסים והגברת כוחו הפוליטי במפלגה הדמוקרטית. חברים רבים אחרים בקבינט הגיעו ממדינות הדרום ותחושותיהם היו דומות, במיוחד אינגהם, שהיה בעל ברית קרוב של קלהון ותמך בשאיפותיו להגיע לכס הנשיאות.[23]

איטון נקם בקלהון. באביב 1830 התקבלו דיווחים שקלהון, בעת כהונתו כמזכיר המלחמה, תמך בגינוי ג'קסון על פלישתו ב-1818 לפלורידה (מלחמת הסמינול הראשונה). דיווח זה הרתיח את הנשיא.[24] הפיצוץ הגדול ביותר בפרשייה היה מכתב שנשלח ב-12 במאי לג'קסון על ידי ויליאם קרופורד, מזכיר האוצר של הנשיא ג'יימס מונרו, על פיו קרופורד ציין שבניגוד לחשדותיו הקודמים של ג'קסון, היה זה קלהון, לא קרופורד עצמו, שגינה בקול את ג'קסון בישיבת הקבינט של מונרו. מסיבות בלתי ברורות, קלהון ביקש מאיטון לפנות לג'קסון בנוגע לאפשרות שקלהון יפרסם את התכתובות שלו עם ג'קסון בימי מלחמת הסמינול הראשונה. איטון לא עשה דבר, וזה גרם לקלהון להאמין שג'קסון אישר את פרסום המכתבים והוא פרסם אותם בעיתון Telegraph.[25] צעד זה היווה לכאורה ניסיון של קלהון להצדיק את עצמו כנגד קנוניה שתזיק לו ובכך הוא עורר עוד יותר את זעמו של הנשיא.

בינתיים, ואן ביורן, שהיה גם הוא אלמן, צידד בנשיא ג'קסון והגן על בני הזוג איטון.[21] בשל עמדתו זו, שהעלתה את קרנו בעיני הנשיא ובשל חילוקי הדעות בין ג'קסון לבין קלהון על מספר נושאים, בעיקר משבר "זכות הביטול", סומן ואן ביורן כיורשו של קלהון כסגן הנשיא.[26] באביב 1831 סייע ואן ביורן להביא את פרשיית התחתונית לקיצה כאשר הציע להתפטר מתפקידו כמזכיר המדינה. הצעה זו נתנה לג'קסון הזדמנות לארגון מחדש של הקבינט שלו באמצעות בקשות מחברי קבינט נוספים להתפטר וכך התאפשר לו להחליף את מתנגדיו של איטון. מכל חברי הקבינט, היחידי שנותר בתפקידו היה האחראי על הדואר, ויליאם ט. ברי. איטון, שהיה הציר המרכזי בפרשה, הסכים גם הוא להתפטר.[27]

ב-17 ביוני 1831, יום לפני שאיטון התפטר באופן רשמי, הופיע מאמר בעיתון Telegraph שעל פיו "הוכח" שמשפחותיהם של אינגהם, בראנץ' ושל התובע הכללי ג'ון מקפרסון ברין סירבו להתרועע עם פגי איטון. איטון כתב לכל השלושה מכתבים בהם דרש את תגובתם על המאמר. אינגהם השיב במכתב מלא בוז וציין שעל אף שהוא לא היה המקור למאמר, המידע בו נכון. ב-18 ביוני קרא איטון לאינגהם להתמודד מולו בדו-קרב. את הדרישה הוא העביר באמצעות מי שייעד להיות עוזרו בדו-קרב, גיסו, דר' פיליפ ג. רנדולף, שהגיע לאינגהם פעמיים ואיים עליו בפעם השנייה שהוא ייפגע פיזית אם הוא לא יענה לדרישותיו של איטון. למחרת שלח אינגהם הודעה שהוא מסרב להתייצב לדו-קרב.[28] מצב זה שם את איטון כמי שראוי ל"רחמים ובוז". הוא כתב מכתב נוסף לאינגהם והאשים אותו בפחדנות.[29] אינגהם קיבל ידיעה שאיטון, רנדולף ואחרים מחפשים אחריו כדי לתקוף אותו. בכל אופן, הוא דיווח שבשני הלילות הבאים המשיכו איטון ואנשיו לארוב סביב לביתו ולאיים עליו. לאחר מכן הוא עזב את העיר ושב בבטחה לביתו.[28] הוא דיווח לג'קסון את גרסתו על מה שהתרחש וג'קסון ביקש מאיטון להשיב על ההאשמה. איטון הודה שהוא "עבר ליד" המקום בו אינגהם התאכסן, "אך בשום נקודת זמן לא ניסה להיכנס... או לכתר את המקום".

ב-1832 הציג ג'קסון את ואן ביורן כמועמד להיות שגריר בלונדון. קלהון חיסל את מועמדותו של ואן ביורן בהצבעה צמודה ואמר: "זה יהרוג אותו, אדוני, יהרוג אותו, הוא לעולם לא יבעט, אדוני, לעולם לא יבעט". למעשה המהלך של קלהון בעצם תרם לוואן ביורן על ידי כך שהציג אותו כקורבן של פוליטיקה קטנונית ששורשיה היו בעיקר בפרשיית התחתונית. בסופו של דבר הוצגה מועמדותו של ואן ביורן לתפקיד סגן הנשיא והוא נבחר כשותפו למרוץ של ג'קסון בבחירות לכהונה שנייה שנערכו באותה השנה. הפרשייה תרמה להחלפתו של העיתון Telegraph כשופר התעמולה העיקרי של הממשל. ג'קסון גייס את עזרתו של התומך הוותיק, פרנסיס פרסון בלייר, שבנובמבר 1830 הקים את העיתון שנודע בשם The Washington Globe, שמאותה עת והלאה שימש כביטאונה של המפלגה הדמוקרטית. הפרשייה תרמה גם ליצירתו של "קבינט המטבחון" (Kitchen Cabinet).[30]

ענייני האינדיאנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1830, לאחר קבלת "חוק העברת האינדיאנים" (Indian Removal Act), שאפשר את העברתם של חמשת השבטים המתורבתים מבתיהם בדרום לאדמות שנמסרו להם בטריטוריה האינדיאנית (שטחה הנוכחי של אוקלהומה), ניהלו ג'קסון, איטון, והגנרל ג'ון קופי, משא ומתן עם שבט הצ'יקאסו, שעד מהרה הסכימו לעבור מערבה במסגרת הסכם פרנקלין שנחתם באוגוסט.[31] את ניהול המשא ומתן עם שבט הצ'וקטו הפקיד ג'קסון בידיהם של איטון וקופי. בשל מיומנות ניהול המשא ומתן שלהם שהייתה נמוכה בהשוואה לזו של לג'קסון, הם שיחדו לעיתים את ראשי השבטים כדי להשיג את הסכמתם. בדרך כלל פעלה טקטיקה זו בהצלחה, וראשי השבטים חתמו על "הסכם ערוץ הארנב המרקד", בו הם הסכימו לעבור מערבה. העברת שבטי הצ'וקטו התבצעה בחורף 1831–1832 והייתה רצופה בסבל ובתלאות.

פעילויות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמזכיר המלחמה תמך איטון במתן פיצוי לחיילים ששירתו בכבוד עם שחרורם. הוא גם הקים את משרד המהנדסים הטופוגרפיים של צבא ארצות הברית כיחידה נפרדת במחלקת המלחמה.[32]

קריירה מאוחרת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפטרותו שב איטון לטנסי. לאחר הגעתם לשם סבלה פגי איטון מבריאות רופפת.[33] ג'קסון תכנן לאייש את משרתו של איטון במחלקת המלחמה בסנאטור מטנסי, יו לאוסון וייט, וכך היה אמור להתפנות מושב בסנאט שאיטון יכול היה לאייש. וייט סירב להצעה על אף שג'קסון דחק בו. איטון עצמו ניסה לשוב לסנאט בהתמודדות מול הסנאטור המכהן, פליקס גראנדי ב-1832. בבחירות אלו נותר ג'קסון נייטרלי באופן רשמי, שכן גראנדי היה גם הוא חבר המפלגה הדמוקרטית,[34] ובסופו של דבר הובס איטון. הוא שימש כנציג בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטים ב-1832. במכתב ששלח לג'קסון לפני הוועידה, הצהיר איטון על תמיכתו בבחירתו של ג'קסון בוואן ביורן לסגן הנשיא. הוא גם ביקש שכמה מידידיו יקבלו מינויים בממשל החדש.[33]

בהמשך מונה איטון לתפקידים שהרחיקוהו מוושינגטון. תחילה הוא כיהן כמושל טריטוריית פלורידה בין השנים 1834 – 1836.[4] ב-1835 החלה האלימות להסלים בין שבטי הסמינול לבין המתיישבים. בני השבט חתמו על הסכם בו הם הסכימו על העברתם מערבה, אך עם זאת רבים מהם התנגדו לכך. איטון הזהיר את ג'קסון מפני הפגנה מוגזמת של כוח צבאי, מתוך חשש שצעד כזה תהווה התגרות יתר בסמינול בהמשך. בתחילה שמע ג'קסון להצעה, אך המשך מדיניות זו הוכחה כבלתי אפשרית לנוכח המשך התקיפות של הסמינול. בסופו של דבר הובילו מעשי האלימות לפרוץ מלחמת הסמינול השנייה.[35]

ב-1836 הוחלף איטון בתפקיד המושל בריצ'רד ק. קול.[4] מאוחר יותר באותה שנה הוא מונה כשגריר בספרד, תפקיד בו הוא כיהן עד 1840. תקופת כהונתו הייתה חסרת ייחוד. קודמו בתפקיד, קורנליוס פ. ואן נס, נרתע מאיטון, ודיווח שממשלת ספרד לא העריכה את יכולותיו. הוא האמין שאיטון "לא רק שלא מסוגל לשלב שני רעיונות נפוצים, אלא גם לא יכול להבין אחד מהם", וטען שניתן לתאר את הרגלי העבודה של איטון בצורה הטובה ביותר כ"עצלים". הוא גם ציין שהגברת איטון הייתה מעורבת בהפצת רכילות אודות ואן ביורן ושהליכותיה היו נועזות דיין שממשלת ספרד החשיבה אותה כ"שגרירה האמיתית". לבסוף, ואן נס האשים את בני הזוג איטון בהרגלי שתייה מוגזמים וכתב ש"שהשניים צורכים שני בקבוקי רום מהסוג החזק ביותר במשך שלושה ימים, כלומר ארבע כוסות לכל אחד מהם בכל יום, בנוסף ליין, ובמקביל הוא לועס טבק והיא מעשנת סיגרים".

שנותיו האחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו מספרד הודיע איטון על אי רצונו לתמוך בואן ביורן במערכת הבחירות לבחירתו מחדש ב-1840. ככל הנראה שורשיו של צעד זה היו נעוצים באי שביעות רצונו מהדרך בה התייחס אליו ואן ביורן בעת שירותו בספרד. "ידידי מייג'ור איטון שב הביתה כשהוא נטול חוש הומור. לדבריו הוא פוטר", כתב ג'קסון. ועדיין, הכרזתו זו של איטון העציבה עמוקות את ג'קסון, שבמכתב לבלייר הרחיק לכת והאשים את איטון ב"התנשאות ובכך שהיה שותף למחנה האופוזיציוני הרבגוני של מתנגדי העבדות, מתנגדי הבונים החופשיים וחברי המפלגה הפדרליסטית 'הכחולים בהירים' (כאלה שנחשדו בשיתוף פעולה עם הבריטים במלחמת 1812)".[36] באופן רשמי הצטרף איטון למפלגה הוויגית,[37] אך עד יומו האחרון הוא לא היה פעיל פוליטית. באותה שנה הוא פגש בג'קסון כאשר זה האחרון עבר בטנסי במהלך מערכת הבחירות של ואן ביורן. על פי רמיני, "שני הגברים התנהגו כיאות". הביוגרף של ג'קסון, ג'יימס פרטון, כתב ב-1860 שהשניים לא התפייסו.[38] עם זאת, ההיסטוריון בן המאה ה-21, ג'ון פ. מרסלק, טוען שהשניים כן התפייסו איש עם רעהו זמן קצר לפני מותו של ג'קסון ב-1845.[39]

ג'ון ופגי איטון חיו בנוחות לאחר פרישתו בוושינגטון די. סי.. הוא חזר לעסוק בעריכת דין והשניים שבו לפרנקלין שבטנסי בחופשות הקיץ.[39] איטון בחר לא להיות חבר בשום כנסייה, אך היה דמות בולטת בחוגים החברתיים של וושינגטון.[40] הוא היה נשיא לשכת עורכי הדין של וושינגטון. באותה תקופה דווח שוב על הרגלי השתייה של בני הזוג איטון ונמתחה עליו ביקורת על כך שקיבל על עצמו ייצוג בתיק משפטי נגד איימוס קנדל, תומך אדוק של ג'קסון שהגן על האיטונים במהלך פרשיית התחתונית. ג'ון איטון מת בוושינגטון ב-17 בנובמבר 1856, בגיל 66. טקס ההלוויה שלו התנהל במעונו והוא נטמן בבית הקברות אוק היל שבוושינגטון.[41]

מורשתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר בן התקופה, ויליאם ג'וזף סנלינג, בביוגרפיה של ג'קסון שכתב ב-1831, מתח ביקורת קשה על איטון. בנוגע לביוגרפיה של ג'קסון שאיטון השלים, הוא כתב, "קשה לומר מה מבייש יותר, הגיבור (ג'קסון) או ההיסטוריון. הספר כולל בקושי קטע בו האנגלית היא טובה, אך מכפר על כך בשפע של הערצה מוגזמת, על ידי השמטת מעשים מחפירים רבים ומחילה על אחרים".[15] נכון ל-1831, אמר סנלינג, הפך איטון ל"מושא הלעג של האומה".[28] רמיני אמר ש"ניתן להגדיר את כל פרשיית איטון כידועה לשמצה. היא חיבלה במוניטין של אנשים רבים ושמה קצה ליחסי ידידות. והכל היה ללא צורך".[42]

על אף כל זאת, הספד שפורסם בעיתון Washington's Daily National Intelligencer דיבר בשבחו של איטון. צוין שלאחר מותו של איטון דחה רוג'ר טוני, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ישיבה של בית המשפט כדי שהנוכחים בדיון יוכלו להשתתף בהלוויה.

על שמו של איטון קרוי מחוז במדינת מישיגן.[43]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון איטון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 McKellar, Kenneth (1942). Tennessee Senators as Seen by One of their Successors. Kingsport, TN: Southern Publishers, Inc. p.147.
  2. ^ Powell, William S. (1986). Dictionary of North Carolina Biography. 2. Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press, p. 130.
  3. ^ Copeland, J. Isaac (1986). "Eaton, John Henry". NCpedia. University of North Carolina Press.
  4. ^ 1 2 3 4 "EATON, John Henry, (1790–1856)". United States Congress.
  5. ^ Snelling, William Joseph (1831). A Brief and Impartial History of the Life and Actions of Andrew Jackson. Boston, MA: Stimpson & Clapp, 163–164.
  6. ^ 1 2 3 Bates, Christopher G. (2015). The Early Republic and Antebellum America: An Encyclopedia of Social, Political, Cultural, and Economic History. Routledge. Cheathem, Mark Renfred (2008). Jacksonian and Antebellum Age: People and Perspectives. Santa Barbara, CA: ABC-CLIO, p. 17.
  7. ^ Snelling, William Joseph (1831). A Brief and Impartial History of the Life and Actions of Andrew Jackson. Boston, MA: Stimpson & Clapp, p. 65.
  8. ^ Glass, Andrew (November 16, 2016). "Youngest senator ever takes his seat: Nov. 16, 1818". Politico.
  9. ^ "John Henry Eaton to Andrew Jackson, March 11, 1820". Jackson Papers, LOC.
  10. ^ Bolt, William K. Tariff Wars and the Politics of Jacksonian America (2017) covers 1816 to 1861. PhD dissertation version, p. 118.
  11. ^ מיירה לואיס, באתר Find a Grave
  12. ^ McKellar, Kenneth (1942). Tennessee Senators as Seen by One of their Successors. Kingsport, TN: Southern Publishers, Inc. p. 149.
  13. ^ Meacham, Jon (2008). American Lion: Andrew Jackson in the White House. New York: Random House Publishing Group, p. 68.
  14. ^ James, Edward T. (1971). Notable American Women, 1607–1950: A Biographical Dictionary. 1. Cambridge, MA: Belknap Press, pp. 546-548.
  15. ^ 1 2 Snelling, William Joseph (1831). A Brief and Impartial History of the Life and Actions of Andrew Jackson. Boston, MA: Stimpson & Clapp, p. 164.
  16. ^ Andrew M. Schocket, A Dirty–and Deadly–Trick, Origins: Current Events in Historical Perspective, Oct 14, 2003.
  17. ^ McKellar, Kenneth (1942). Tennessee Senators as Seen by One of their Successors. Kingsport, TN: Southern Publishers, Inc. pp. 149–152.
  18. ^ Meacham, Jon (2008). American Lion: Andrew Jackson in the White House. New York: Random House Publishing Group. Chapter 9.
  19. ^ Meacham, Jon (2008). American Lion: Andrew Jackson in the White House. New York: Random House Publishing Group. Chapter 10.
  20. ^ Bates, Christopher G. (2015). The Early Republic and Antebellum America: An Encyclopedia of Social, Political, Cultural, and Economic History. Routledge, p. 315.
  21. ^ 1 2 McKellar, Kenneth (1942). Tennessee Senators as Seen by One of their Successors. Kingsport, TN: Southern Publishers, Inc. p. 151.
  22. ^ Snelling, William Joseph (1831). A Brief and Impartial History of the Life and Actions of Andrew Jackson. Boston, MA: Stimpson & Clapp, p. 194.
  23. ^ Remini, Robert V. (1981). Andrew Jackson and the Course of American Freedom, 1822–1832. New York: Harper & Row Publishers, Inc. p. 243.
  24. ^ Cheathem, Mark Renfred (2008). Jacksonian and Antebellum Age: People and Perspectives. Santa Barbara, CA: ABC-CLIO, p. 29.
  25. ^ "John C. Calhoun, 7th Vice President (1825–1832)". United States Senate.
  26. ^ Howe, Daniel Walker (2007). What Hath God Wrought: the Transformation of America, 1815–1848. Oxford, New York: Oxford University Press, pp. 337-339.
  27. ^ McKellar, Kenneth (1942). Tennessee Senators as Seen by One of their Successors. Kingsport, TN: Southern Publishers, Inc. p. 152.
  28. ^ 1 2 3 Snelling, William Joseph (1831). A Brief and Impartial History of the Life and Actions of Andrew Jackson. Boston, MA: Stimpson & Clapp, pp. 199-200.
  29. ^ Parton, James (1860). Life of Andrew Jackson, Volume 3. New York, NY: Mason Brothers, p. 366.
  30. ^ Remini, Robert V. (September 1, 2001). The Life of Andrew Jackson (Perennial Classics ed.). Harper Perennial Modern Classics, pp. 206-207.
  31. ^ Remini, Robert V. (2001). Andrew Jackson and His Indian Wars. New York: Viking, pp. 243-244.
  32. ^ "John Henry Eaton". United States Army. March 1, 2001.
  33. ^ 1 2 "John Henry Eaton to Andrew Jackson, March 13, 1832".
  34. ^ Ratner, Lorman A. (1997). Andrew Jackson and His Tennessee Lieutenants: A Study in Political Culture. Westport, CT: Greenwood Press, p. 89.
  35. ^ Maps of North America showing the Second Seminole War (omniatlas.com)
  36. ^ "Andrew Jackson to Francis Preston Blair, September 26, 1840". Jackson Papers, LOC.
  37. ^ Stokes, Melvyn; Conway, Stephen (1996). The Market Revolution in America: Social, Political and Religious Expressions, 1800–1880. Charlottesville, VA: University Press of Virginia, p. 187.
  38. ^ Parton, James (1860). Life of Andrew Jackson, Volume 3. New York, NY: Mason Brothers, p. 368.
  39. ^ 1 2 Marszalek, John F. "John H. Eaton". The Tennessee Encyclopedia of History and Culture.
  40. ^ McKellar, Kenneth (1942). Tennessee Senators as Seen by One of their Successors. Kingsport, TN: Southern Publishers, Inc. p. 148.
  41. ^ ג'ון איטון, באתר Find a Grave
  42. ^ Remini, Robert V. (1981). Andrew Jackson and the Course of American Freedom, 1822–1832. New York: Harper & Row Publishers, Inc. p. 320.
  43. ^ Gannett, Henry (1905). The Origin of Certain Place Names in the United States. Washington, D.C.: Govt. Print. Off. p. 113.


מזכירי ההגנה, הצי, המלחמה, הצבא וחיל האוויר של ארצות הברית
מזכירי ההגנה
(1947 ואילך) 		פורסטל • ג'ונסון • מרשל • לווט • וילסון • מקלרוי • תומאס גייטס • מקנמארה • קליפורד • ליירד • ריצ'רדסון • שלזינגר • רמספלד • בראון • ויינברגר • קרלוצ'י • צ'ייני • אספין • פרי • כהן • רמספלד • רוברט גייטס • פאנטה • הייגל • קרטר • מאטיס • שנהאן (בפועל) • אספר (בפועל) • ספנסר (בפועל) • אספר • מילר (בפועל) • נורקוויסט (בפועל) • אוסטין החותם של משרד ההגנה האמריקני
כפופים למזכיר ההגנה
מזכירי הצי
(1949 ואילך) 		מתיוס • קימבל • אנדרסון • תומאס • גייטס • פרנק • קונלי • קורת' • פיי (בפועל) • ניצה • ביירד (בפועל) • איגנשיוס • צ'ייפי • וורנר • מידנדרוף • קלייטור • הידלגו • ליהמן • וב • בול • גארט • הווארד (בפועל) • או'קיף • קלסו (בפועל) • דלטון • דנזיג • פירי (בפועל) • אינגלנד • ליווינגסטון (בפועל) • ג'ונסון (בפועל) • אינגלנד • וינטר • פן (בפועל) • מייבוס • סטקלי (בפועל) • ספנסר • מודלי (בפועל) • מק'פרסון (בפועל) • בריית'ווייט • הרקר (בפועל) • דל טורו
מזכירי הצבא
(1947 ואילך) 		רויאל • גריי • פייס • ג'ונסון (בפועל) • סטיבנס • ברוקר • שטר • ואנס • איילס • ריזור • פרולק • קאלווי • אוגוסטין (בפועל) • הופמן • אלכסנדר • מארש • סטון • שאנון • סאליבן (בפועל) • וסט • ווקר • קלדרה • דלברג (בפועל) • וסטפאל (בפועל) • וייט • בראונלי (בפועל) • הארווי • גרין • מקיו • פנינג (בפועל) • מרפי (בפועל) • פנינג • ספיר (בפועל) • מקארתי (בפועל) • אספר • מקארתי • ויטלי (בפועל) • וורמות'
מזכירי חיל האוויר
(1947 ואילך) 		סימינגטון • פינלטר • טלבוט • קווארלז • דאגלס • שארפ • זאקרט • בראון • סימנז • מקלוקס • פלמר (בפועל) • ריד • סטטסון • מארק • אור • רורק • אולדרידג' • מקגוורן (בפועל) • וולש (בפועל) • רייס • דונלי (בפועל) • מקפיק (בפועל) • וידנל • פיטרס • דילייני (בפועל) • רוש • טיטס (בפועל) • מונטלונגו (בפועל) • דומינגז (בפועל) • גרין (בפועל) • ויין • דונלי • פנינג (בפועל) • ג'יימס • דיסברו (בפועל) • וילסון • דונובן (בפועל) • בארט • רות' (בפועל) • קנדל
מזכירי הצי
(1776–1949)
(כחבר הקבינט) 		סטודרט • סמית' • המילטון • ג'ונס • קראונינשילד • סמית' תומפסון • סאות'רד • בראנץ' • וודברי • דיקרסון • פאולדינג • באדג'ר • אפשור • הנשאו • גילמר • מייסון • באנקרופט • מייסון • פרסטון • גרהאם • קנדי • דובין • טוסי • ולס • בורי • רובסון • ריצ'רד תומפסון • גוף • האנט • צ'נדלר • ויטני • טרייסי • הרברט • לונג • מודי • מורטון • בונפרט • מטקלף • ניוברי • מאייר • דניאלס • דנבי • וילבור • אדמס • סוואנסון • אדיסון • פרנק נוקס • פורסטל • סאליבן • מתיוס
מזכירי המלחמה
(1789–1947)
(כחבר הקבינט) 		הנרי נוקס • פיקרינג • מקהנרי • דקסטר • דירבורן • יוסטיס • ארמסטרונג • מונרו • קרופורד • קלהון • ברבור • פורטר • איטון • קאס • פוינסט • בל • ספנסר • פורטר • וילקינס • מרסי • קרופורד • קונרד • ג'פרסון דייוויס • פלויד • הולט • סיימון קמרון • סטנטון • סקופילד • רולינס • בלקנאפ • אלפונזו טאפט • ג'. דונלד קמרון • מקרארי • ראמזי • לינקולן • אנדיקוט • פרוקטור • אלקינס • לאמונט • אלגר • רוט • ויליאם הווארד טאפט • רייט • דיקינסון • סטימסון • גאריסון • בייקר • ויקס • דווייט דייוויס • גוד • הארלי • דרן • וודרינג • סטימסון • פטרסון • רויאל