ג'ון הינקלי ג'וניור

ג'ון הינקלי ג'וניור
John Hinckley Jr.
לידה 29 במאי 1955 (בן 69)
Ardmore, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה John Warnock Hinckley Jr. עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים דאלאס/יוניברסיטי פארק, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
אתר רשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון וורנוק הינקלי ג'וניור (באנגלית: .John Warnock Hinckley Jr;‏ נולד ב-29 במאי 1955) הוא אזרח ארצות הברית הידוע בניסיונו להתנקש בחיי נשיא ארצות הברית רונלד רייגן בצאתו ממלון "הילטון" בוושינגטון די. סי. ב-30 במרץ 1981.

עם אקדח התופי בקליבר 22 שלו, הוא פצע את רייגן, את שוטר מחוז קולומביה תומאס דלהאנטי ואת איש השירות החשאי טים מקארתי. בנוסף הוא פצע אנושות את דובר הבית הלבן ג'יימס בריידי, שנותר משותק לכיסא גלגלים עד סוף חייו. המניע למעשיו על פי הדיווחים, היה חיפוש אחר תהילה הנועד להרשים את השחקנית ג'ודי פוסטר, אליה פיתח אובססיה קשה.

במשפטו הוא נמצא לא אשם בשל הגנת אי-שפיות והושם תחת טיפול פסיכיאטרי במוסד סגור במשך למעלה משלושה עשורים.[1] התרעומת ציבורית שהתעוררה בעקבות פסק הדין הובילה לחקיקת "חוק הרפורמה בהגנה אי-שפיות" בשנת 1984, ששינה את ההתייחסות המשפטית למחלות נפש של נאשמים בהליכי בתי המשפט הפלילי הפדרלי בארצות הברית.

בשנת 2016, שופט פדרלי קבע כי ניתן לשחרר את הינקלי מהמוסד בו הוחזק, כיוון שהוא כבר לא מהווה איום על עצמו או על אחרים, אך עם הגבלות רבות. בשנת 2020 ניתן פסק דין לפיו הינקלי רשאי להציג את יצירותיו וכתיבתו המוזיקלית בפומבי בשמו המלא, ולא בעילום שם כפי שנהג בעבר. מאז, הוא מנהל ערוץ יוטיוב בו הוא מפרסם את המוזיקה שלו.

ב-15 ביוני 2022 שוחרר הינקלי סופית וללא תנאים מגבילים.[2]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון וורנוק הינקלי ג'וניור נולד בארדמור, אוקלהומה לג'ון וורנוק הינקלי האב, יושב ראש ונשיא תאגיד האנרגיה "ואנדרבילט" וג'ו אן הינקלי (לבית מור; 1926‏-2021), ועבר עם משפחתו האמידה לדאלאס, טקסס כשהיה בן 4.[3]

הינקלי גדל בעיר יוניברסיטי פארק, טקסס, ולמד בתיכון היילנד פארק במחוז דאלאס.[4] לאחר סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1973, עברה משפחתו לאברגרין, קולורדו, שם שכן מטה החברה החדש של תאגיד האנרגיה שבבעלות המשפחה. הוא היה סטודנט באוניברסיטת טקסס טק בין השנים 1974 ל-1980 אך בסופו של דבר נשר מהלימודים. בשנת 1975 הוא נסע ללוס אנג'לס בתקווה להתחיל בקריירה ככותב שירים. ניסיון זה לא צלח, והוא נהג לכתוב להוריו על חוסר ההצלחה שלו, האומללות ותחנונים לכסף. הוא גם כתב להם על חברתו, לין קולינס, שהתבררה בסוף כאדם מומצא. בספטמבר 1976 חזר לבית הוריו באברגרין.[3] בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, החל הינקלי לרכוש נשק ולהתאמן איתו. בנוסף רופאים רשמו לו תרופות נוגדות דיכאון ותרופות הרגעה לטיפול בבעיות הרגשיות שלו.[5]

הינקלי הפך אובססיבי לג'ודי פוסטר לאחר שצפה בה משחקת בסרט "נהג מונית" והחל לעקוב אחריה כדי למשוך את תשומת ליבה.
אקדח "Rohm RG-14" ששימש אותו בניסיון להתנקש ברונלד רייגן

הינקלי פיתח אובססיה לסרט "נהג מונית", שבו גיבור מעורער בשם טרוויס ביקל (המגולם על ידי רוברט דה נירו) מתכנן לרצוח מועמד לנשיאות ארצות הברית. דמותו של ביקל מבוססת בחלקה על יומניו של ארתור ברמר, שניסה לרצוח את המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ורג' וולאס. הינקלי התאהב בג'ודי פוסטר, ששיחקה בסרט דמות של ילדה בת 12 שנסחרת מינית לצורכי זנות.[6] כשפוסטר החלה בלימודיה באוניברסיטת ייל, הינקלי העתיק את מגוריו לניו הייבן, קונטיקט, לזמן קצר כדי שיוכל לעקוב אחריה. שם, הוא החליק שירים והודעות מתחת לדלתה, והתקשר פעם אחר פעם והשאיר לה הודעות.

הינקלי לא הצליח לפתח כל קשר משמעותי עם פוסטר, ופנטז על חטיפת מטוס או התאבדות מולה כדי למשוך את תשומת ליבה. בסופו של דבר, הוא התפשר על תוכנית אחרת שנועדה להרשים אותה ולמשוך את תשומת ליבה, לרצוח את נשיא ארצות הברית. על ידי ביצוע מעשה זה, הוא חשב כי ישיג מקום שמור בהיסטוריה, וישתווה לה במעמדו החדש. הינקלי עקב אחר הנשיא ג'ימי קרטר ממדינה למדינה, ונעצר בנמל התעופה בנאשוויל, טנסי, כאשר בכליו כלי נשק. ללא פרוטה, הוא שב הביתה. על אף שהיה נתון לטיפול פסיכיאטרי בשל הדיכאון ממנו סבל, בריאותו הנפשית לא השתפרה ועל כן המשיך לעבר היעד החדש שלו, הנשיא הנבחר, רונלד רייגן. לשם כך הוא אסף חומר אודות רצח הנשיא ג'ון קנדי.

ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 במרץ 1981, בשעה 2:27 בצהריים, הינקלי ירה מאקדח תופי מסוג "Röhm RG-14" בקליבר 22 שלו, כ-6 פעמים בשעה שרייגן יצא ממלון "וושינגטון הילטון" בוושינגטון די. סי., לאחר שנשא נאום בפני חברי ה-AFL-CIO (פדרציית העבודה האמריקאית וקונגרס הארגונים התעשייתיים (אנ')).

רונלד רייגן מנופף רגע לפני שנורה. משמאל ג'רי פאר (במעיל גשם לבן), שדחף את רייגן ללימוזינה הנשיאותית; דובר הבית הלבן ג'יימס בריידי, שנפצע קשה מירי בראשו; רייגן; העוזר מייקל דיוור; שוטר לא מזוהה; השוטר תומאס דלהאנטי, שנורה בצווארו; וסוכן השירות החשאי טים מקארתי, שנורה בחזהו.
בריידי ודלהאנטי שוכבים פצועים על הקרקע

הינקלי פצע את שוטר מחוז קולומביה תומאס דלהאנטי וסוכן השירות החשאי טים מקארתי, ודובר הבית הלבן ג'יימס בריידי. למרות שהינקלי לא פגע ברייגן ישירות, הנשיא נפצע באורח קשה כשקליע ניתז מצידי דלת הלימוזינה הנשיאותית ופגע בחזהו. אלפרד אנטנוצ'י, פקיד מקליבלנד, אוהיו, שעמד ליד הינקלי, וראה אותו יורה, חבט בראשו של הינקלי והפיל אותו לקרקע.[7][8] תוך שניות ספורות הסוכן דניס מקארתי (אין קשר לסוכן טים מקארתי שנפצע) זינק לעבר הינקלי, מתוך כוונה להגן עליו ולהימנע ממה שקרה ללי הארווי אוסוואלד לאחר רצח הנשיא ג'ון קנדי (נרצח על ידי ג'ק רובי).[9] פקיד נוסף מקליבלנד, פרנק ג'יי מקנמרה, הצטרף לאנטנוצ'י והתחיל להכות בראשו של הינקלי, והכה אותו כל כך בחוזקה שזה החל לדמם.[10] בריידי נורה בצד ימין של ראשו, ונזקק לתקופת החלמה ארוכה, אך נותר משותק בצד שמאל של גופו עד מותו ב-4 באוגוסט 2014, מוות שהוכרז כרצח 33 שנים לאחר הירי.

במשפטו בוושינגטון, הינקלי הואשם ב-13 עבירות אך נמצא לא אשם בשל הגנת אי-שפיות ב-21 ביוני 1982. הדוחות הפסיכיאטריים שהציגה ההגנה ציירו את הינקלי כמשוגע ואילו הדוחות של התביעה ציירו אותו כשפוי מבחינה משפטית. הינקלי הועבר לקבלת טיפול פסיכיאטרי מבית מעצרו ב-18 באוגוסט 1981.[11] זמן קצר לאחר משפטו כתב הינקלי כי הירי הוא "מנחת האהבה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העולם" והתאכזב מכך שפוסטר לא גמלה לו על אהבתו.[12]

פסק הדין גרם לאכזבה ציבורית נרחבת. כתוצאה מכך, הקונגרס של ארצות הברית ומספר מדינות תיקנו את החוקים הקובעים מתי נאשם רשאי להשתמש בהגנת אי-שפיות בהעמדה לדין פלילי. איידהו, מונטנה ויוטה ביטלו כליל את ההגנה.[13] בארצות הברית, לפני פרשת הינקלי, הגנת אי-שפיות שימשה בפחות מ-2% מכלל התיקים הפליליים ולא התקבלה כמעט ב-75% מאותם תיקים. זעקה ציבורית בעקבות פסק הדין הובילה לחקיקת "חוק הרפורמה בהגנה אי-שפיות" בשנת 1984, ששינה את ההתייחסות המשפטית למחלות נפש של נאשמים בהליכי בתי המשפט הפלילי הפדרלי בארצות הברית. בשנת 1985, הוריו של הינקלי כתבו את הספר "נקודות שבירה" ("Breaking Points"), ספר העוסק ומפרט את מצבו הנפשי של בנם.

וינסנט ג'יי פולר, עורך הדין שייצג את הינקלי במהלך משפטו ובמשך מספר שנים לאחר מכן, טען כי הינקלי סובל מסכיזופרניה. פארק דיץ, פסיכיאטר משפטי שהעיד מטעם התביעה, איבחן כי הינקלי סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית ונרקיסיסטית ודיסתימיה, כמו גם הפרעת אישיות גבולית והתנהגות פסיבית-אגרסיבית. בבית החולים הוא טופל בשל הפרעת אישיות סכיזוטיפלית ודיכאון קליני חמור.[14]

טיפול

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין בית החולים סנט אליזבת', 2006

הינקלי נשלח לאשפוז פסיכיאטרי בבית החולים סנט אליזבת' בוושינגטון די. סי.. לאחר שהחל באשפוזו הפסיכיאטרי, בדיקות מצאו כי הוא "מסוכן באופן בלתי צפוי" ועלול לפגוע בעצמו או בצד שלישי כלשהו. בשנת 1983, סיפר בראיון למגזין "פנטהאוז" על שגרת יומו במוסד הסגור. הוא סיפר כי ביום רגיל הוא "פוגש במטפל, עונה לדואר, מנגן בגיטרה, שומע מוזיקה, משחק ביליארד, צופה בטלוויזיה, אוכל אוכל מחורבן ונוטל תרופות טעימות".[15] בשנת 1987 ביקש הינקלי מבית המשפט צו שיאפשר לו לערוך ביקורי בית תקופתיים. כחלק משקילת הבקשה, הורה השופט לערוך חיפוש בחדר בו התאשפז הינקלי בבית החולים סנט אליזבת'. אנשי בית החולים מצאו צילומים ומכתבים בחדרו של הינקלי שהראו כי האובססיה כלפי ג'ודי פוסטר נמשכה, כמו גם עדויות לכך שהינקלי החליף מכתבים עם הרוצח הסדרתי טד בנדי וחיפש אחר כתובתו של הרוצח הסדרתי הכלוא צ'ארלס מנסון, שעורר השראה בלינט פרום לנסות ולהתנקש בנשיא ארצות הברית ג'רלד פורד. על כן בית המשפט דחה את בקשתו של הינקלי.

בשנת 1999 הורשה להינקלי לעזוב את בית החולים לביקורים בפיקוח עם הוריו. באפריל 2000, בית החולים המליץ לאפשר להינקלי ביקורים ללא פיקוח, אך כעבור חודש הסיר את ההמלצה. להינקלי הורשו ביקורים מפוקחים עם הוריו שוב במהלך 2004 ו-2005. בספטמבר 2005 התקיימו דיונים בבית המשפט בשאלה האם יורחבו ההרשאות שניתנו לו לעזוב את בית החולים.

ב-30 בדצמבר 2005, קבע שופט פדרלי כי להינקלי יורשו ביקורים לבית הוריו בויליאמסבורג, וירג'יניה, בפיקוח הוריו. השופט קבע כי הינקלי רשאי לערוך תחילה עד שלושה ביקורים של שלושה לילות בביתם ולאחר מכן, אם ביקורים אלו יעברו בהצלחה, יורשה לערוך עד ארבעה ביקורים של ארבעה לילות. כל המומחים שהעידו בדיון השחרור על-תנאי של הינקלי ב-2005, כולל המומחים הממשלתיים, הסכימו כי הדיכאון וההפרעה הפסיכוטית שלו נמצאים בהפוגה מלאה וכי כדאי ויהיו לו מספר תנאי שחרור מורחבים.[16]

בשנת 2007 ביקש הינקלי חירויות נוספות, כולל ביקור של שבועיים אצל הוריו וכן ביקור בן חודש. השופט המחוזי בארצות הברית פול פרידמן דחה בקשה זו ב-6 ביוני 2007.

ב-17 ביוני 2009 קבע השופט פרידמן כי הינקלי יורשה לבקר את אמו עשרות ביקורים של 10 ימים כל ביקור, במקום שישה ימים, כדי לבלות יותר זמן מחוץ לבית החולים, ולקבל רישיון נהיגה. בית המשפט גם הורה לחייב את הינקלי לשאת טלפון סלולרי המכיל טכנולוגיית GPS כדי לעקוב אחריו בכל פעם שהוא נמצא מחוץ לבית הוריו. נאסר עליו לדבר עם כלי התקשורת.[17] התובעים התנגדו לפסיקה זו ואמרו שהינקלי עדיין מהווה סכנה לאחרים וכי הוא מחזיק במחשבות לא בריאות ולא הולמות לגבי נשים. הינקלי הקליט שיר - "בלדה של פורע חוק", שלטענת התביעה "משקף התאבדות והפקרות."[18]

במרץ 2011 דווח כי פסיכולוג משפטי בבית החולים העיד כי "הינקלי החלים עד כדי כך שהוא אינו מהווה יותר סיכון מידי לעצמו או לאחרים". ב-29 במרץ 2011, יום לפני יום השנה ה-30 לניסיון ההתנקשות ברייגן, הגיש עורך דינו של הינקלי עתירה לבית משפט בדרישה למתן חופש נרחב יותר עבור מרשו, כולל ביקורים נוספים ללא פיקוח בביתה של אמו של הינקלי, ג'ואן בווירג'יניה.[19] ב-30 בנובמבר 2011 התקיים דיון בוושינגטון כדי לבחון האם הינקלי יכול לחיות חיים נורמטיביים מחוץ לבית החולים (להשתחרר מהאשפוז בבית החולים). מחלקת המשפטים התנגדה לכך וקבעה כי הינקלי עדיין מהווה סכנה לציבור. עורך הדין מטעם מחלקת המשפטים ציין כי ידוע היה כי הינקלי הוליך בעבר שולל את רופאיו.[20][21]

ב-4 באוגוסט 2014 נפטר ג'יימס בריידי. מכיוון שהינקלי פצע את בריידי אנושות בשנת 1981, מותו הוכרז כרצח.[22] כנגד הינקלי לא הוגש כתב אישום לאחר מותו של בריידי מכיוון שבמשפטו המקורי נמצא לא אשם בשל הגנת אי-שפיות.[23]

שחרורו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 ביולי 2016, שופט פדרלי פסק כי ניתן לשחרר את הינקלי מבית החולים סנט אליזבת' כבר ב-5 באוגוסט אותה השנה, מכיוון שהוא כבר איננו מהווה איום על עצמו או על אחרים.[24][25][26][27]

הינקלי שוחרר מאשפוז פסיכיאטרי בבית החולים סנת אליזבת' ב-10 בספטמבר 2016, אך עם הגבלות רבות. הוא נדרש לגור בבית אמו בוויליאמסבורג. בנוסף, הוטלו עליו האיסורים והדרישות הבאים.[28][29]

איסורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרישות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לעבוד לפחות 3 ימים בשבוע
  • לעזוב מיד אם הוא מוצא עצמו מתקרב למקומות אסורים
  • לתעד את היסטוריית הדפדפן שלו

ב-16 בנובמבר 2018, השופט פרידמן קבע כי הינקלי יוכל לעזוב את בית אמו בווירג'יניה ולגור לבד באישור של מיקום המגורים החדש על ידי רופאיו.

ב-27 בספטמבר 2021 קבע שופט פדרלי כי הינקלי ישוחרר סופית וללא תנאים מגבילים ביוני 2022.[30] ב-15 ביוני 2022 שוחרר הינקלי סופית וללא תנאים מגבילים.[2]

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של הינקלי מופיעה במחזמר מאת סטיבן סונדהיים וג'ון ויידמן - "המתנקשים" (1990), בו דמותו ודמותה של לינט פרום מכת משפחת מנסון שרים את "Unworthy Of Your Love", דואט על האובססיות שלהם כלפי פוסטר וצ'ארלס מנסון בהתאמה. חייו הבדיוניים של הינקלי לקראת ניסיון ההתנקשות מופיעים ברומן "Calf" ‏(2015) מאת אנדראה קליין. הרומן כולל גם סיפור בדיה אודות חברתו לשעבר של הינקלי, לסלי דה וואו, אותה הכיר בבית החולים סנט אליזבת'.[31][32][33]

הינקלי מגולם על ידי סטיבן פלין בסרט הטלוויזיה האמריקאי, "ללא אזהרה: סיפורו של ג'יימס בריידי" (1991). דמותו של הינקלי מופיעה בסרט הטלוויזיה "היום בו רייגן נורה" (2001), בגילומו של כריסטיאן לויד. הוא גולם על ידי קווין וודהאוס בסרט הטלוויזיה "הרייגנים" (2003). דמותו של הינקלי מגולמת על ידי קייל ס. מור בסרט "להרוג את רייגן" ‏(2016). בסדרת הטלוויזיה "טיימלס" (2018) הוא מגולם על ידי אריק סטוקלין.[34]

כתיבת שירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו, הינקלי עשה מאמצים לא מוצלחים להיות כותב שירים; עשרות שנים לאחר מכן הוא החל לפרסם מוזיקה באינטרנט באופן אנונימי אך זכה להתעניינות מועטה. באוקטובר 2020 קבע בית משפט פדרלי כי הינקלי רשאי להציג ולשווק את יצירותיו וכתביו המוזיקליים בפומבי תחת שמו המלא, אך לצוות המטפל בו הזכות לבטל הקלה זאת.[35] הינקלי פתח ערוץ יוטיוב שבו, מאז דצמבר 2020, הוא פרסם סרטונים שלו מבצע שירים מקוריים עם גיטרה וכן קאברים של שירים כמו "Blowin 'in the Wind" של בוב דילן ושירו של אלביס פרסלי "Can't Help Falling in Love".[36][37] נכון לדצמבר 2023, לערוץ של הינקלי 35,300 רשומים.[38]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ג'יימס וו. קלארק, "Defining Danger: American Assassins and the New Domestic Terrorists" ‏(2006)
  • ג'יימס וו. קלארק, "On Being Mad or Merely Angry: John W. Hinckley Jr. and Other Dangerous People. Princeton University Press" ‏(1990)
  • ג'ון וו. הינקלי, ניוזוויק, "On Being Mad or Merely Angry: John W. Hinckley Jr. and Other Dangerous People. Princeton University Press", (20 בספטמבר 1982)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון הינקלי ג'וניור בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ John Hinckley Jr. leaves DC mental hospital for Virginia, Associated Press, ‏2016-09-10 (באנגלית אמריקאית)
  2. ^ 1 2 41 שנים לאחר שניסה להתנקש בנשיא רייגן, ג'ון הינקלי שוחרר, באתר וואלה, 16 ביוני 2022
  3. ^ 1 2 Biography com Editors, John Hinckley Jr., Biography (באנגלית אמריקאית)
  4. ^ The Lubbock Centennial, John Hinckley, Jr. brings infamy to Lubbock, The Lubbock Centennial, ‏2013-09-25
  5. ^ "John W. Hinckley Jr.: A Biography". University of Missouri–Kansas City School of Law. נבדק ב-19 בספטמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Taxi Driver: Its Influence on John Hinckley Jr". University of Missouri–Kansas City School of Law. אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2007. נבדק ב-8 בפברואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Office of Inspection. "Reagan Assassination Attempt Interview Reports" (PDF). United States Secret Service. אורכב מ-המקור (PDF) ב-21 ביולי 2011. נבדק ב-11 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Alfred Antenucci (death notice)". Associated Press. 13 במאי 1984. נבדק ב-1 בדצמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ Wilber, Del Quentin (2011). Rawhide Down: The Near Assassination of Ronald Reagan (hardcover). Macmillan. ISBN 978-0-8050-9346-9.
  10. ^ "Cleveland labor leader ill after grabbing Reagan's attacker". UPI.
  11. ^ Inmate Locator, JOHN W HINCKLEY, www.bop.gov
  12. ^ Taylor, Stuart (July 9, 1982).
  13. ^ Collins, Kimberly; Hinkelbein, Gabe; Schorgl, Staci.
  14. ^ Facebook, Twitter, Show more sharing options, Facebook, Twitter, Who is Reagan shooter John Hinckley Jr.?, Los Angeles Times, ‏2016-07-27 (באנגלית אמריקאית)
  15. ^ Denise Noe, All about the John Hinckley case, ‏2007-04-07
  16. ^ AP, Judge rules would-be Reagan assassin John Hinckley can move out of his mother's house, NBC News, ‏17 בנובמבר 2018 (באנגלית)
  17. ^ James Polk, Doctors: Reagan shooter is recovering, not a danger, CNN, ‏27 במרץ 2011 (באנגלית)
  18. ^ CNN, Court gives would-be assassin John Hinckley more freedom, CNN, ‏17 ביוני 2009
  19. ^ Carter, Rusty (30 במרץ 2011). "Man who attempted to assassinate Reagan wants more visits to Williamsburg". Daily Press. Newport News, Virginia: Tribune Publishing. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ Johnson, Carrie (30 בנובמבר 2011). "Hearing May Grant John Hinckley More Privileges". NPR. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Carol Cratty, Lawyers for Hinckley say the presidential assailant is not dangerous, CNN, ‏30 בנובמבר 2011
  22. ^ Herman, Peter (8 באוגוסט 2014). "James Brady's death ruled homicide by Virginia medical examiner". The Washington Post. Washington, D.C.: Nash Holdings. נבדק ב-8 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ John Hinckley Won't Face Murder Charges in James Brady's Death, NBC News, ‏2 בינואר 2015 (באנגלית)
  24. ^ Hsu, Spencer S.; Marimow, Ann E. (27 ביולי 2016). "Would-be Reagan assassin John Hinckley Jr. to be freed after 35 years". The Washington Post. נבדק ב-27 ביולי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ Johnson, Carrie. "John Hinckley, Who Tried To Kill A President, Wins His Freedom". NPR. נבדק ב-27 ביולי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Todd, Brian; Schelifer, Theodore (27 ביולי 2016). "John Hinckley Jr. set to be released". CNN. נבדק ב-27 ביולי 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ "Judge grants John Hinckley Jr. his freedom decades after Reagan assassination attempt". Fox News. 27 ביולי 2016. נבדק ב-27 ביולי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Stipulations for John Hinckley Jr.' s release". BBC. 10 בספטמבר 2016. נבדק ב-10 בספטמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ "Judge's opinion in Hinckley case". The Washington Post. 27 ביולי 2016. נבדק ב-29 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Johnson, Carrie (2021-09-27). "John Hinckley, Who Shot President Reagan, Wins Unconditional Release". NPR (באנגלית). נבדק ב-2021-11-06.
  31. ^ "Fiction Book Review: Calf by Andrea Kleine". publishersweekly.com. נבדק ב-27 ביולי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Duhr, David (23 באוקטובר 2015). "Fiction review: 'Calf,' by Andrea Kleine". The Dallas Morning News. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ Marchand, Philip (12 בדצמבר 2015). "Find Comfort with the Strange in Andrea Kleine's Calf". National Post. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ "Who Plays Reagan Assassin John Hinckley Jr. on Timeless?", 2Paragraphs.com, May 6, 2018, accessed June 12, 2020
  35. ^ Finley, Ben (28 באוקטובר 2020). "Judge allows John Hinckley to publicly display his artwork". AP News. נבדק ב-17 בדצמבר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ Baker, Damare (1 ביוני 2021). "John Hinckley Jr., the Man Who Shot Reagan, Has a YouTube Channel Where He Sings His Own Songs". Washingtonian. נבדק ב-1 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ Blauner, McCaffrey (31 במאי 2021). "John Hinckley Jr. Is Posting His Love Songs on YouTube". The Daily Beast. נבדק ב-1 ביוני 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ "John Hinckley - YouTube". www.youtube.com. נבדק ב-2021-06-10.