ג'ון לנארד

ג'ון לנארד
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 25 בפברואר 1939
וושינגטון די. סי., ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 בנובמבר 2008 (בגיל 69)
מנהטן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
צאצאים Andrew Leonard עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון לנארד (באנגלית: John Leonard‏; 25 בפברואר 1939 – 5 בנובמבר 2008)[1] היה מבקר ספרות, מבקר טלוויזיה, מבקר קולנוע ומבקר תרבות אמריקאי.

הוא כתב תחת שם העט קיקלופ (Cyclops) עבור הניו יורק טיימס ולייף.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנארד גדל בוושינגטון הבירה, בקווינס, ובלונג ביץ', קליפורניה, שם סיים בית ספר תיכון. אמו, רות סמית', גידלה אותו כאם חד הורית. הוא התקבל לאוניברסיטת הרווארד וכתב בעיתון הקמפוס, הרווארד קרימסון. נשר מהלימודים באמצע השנה השנייה ללימודיו. לאחר מכן למד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

על אף שדעותיו הפוליטיות היו שמאליות העורך השמרני ויליאם פ' באקלי קיבל אותו ב־1959 למשרה ראשונה בעיתונאות, בכתב העת שערך באקלי, "נשיונל ריוויו". שם עבד לצד אנשי ספר צעירים כמו ג'ואן דידיון, גארי וילס, רנטה אדלר וארלין קרוצ'ה. משם התקדם לנארד לתפקיד מנהל תחום דרמה וספרות של תחנת הרדיו KPFA בברקלי, שם העסיק את פולין קייל שהייתה אז בלתי ידועה, ולימים הפכה מבקרת קולנוע ידועה ומשפיעה, בעוד שלנארד עצמו שימש המבקר הספרותי של התחנה, והתענג על שטף העותקים המוקדמים שנשלחו אליו על ידי מוציאים לאור. בהמשך, עבד לנארד כמורה לאנגלית ברוקסברי, מסצ'וסטס, כמרכז איגודי עובדים של עובדי חקלאות מהגרים, וכמארגן קהילתי עבור תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, ובשנת 1967 הצטרף לסגל New York Times Book Review. בשנת 1968, חתם לנארד על התחייבות של קבוצת סופרים ועורכים לסרב לשלם מיסים, במחאה נגד מלחמת וייטנאם.[2][3]

העיתון קידם אותו למשרת מבקר ספרים יומי בשנת 1969 ובשנת 1971, בהיותו בן 31, קידם אותו לתפקיד עורך האחראי. ב־1975 הוא חזר לתפקיד מבקר ספרים יומי, ושיבח את יצירתן של סופרות כמו מקסין הונג קינגסטון ומרי גורדון. הוא היה המבקר הראשון שכתב על טוני מוריסון (לימים זוכת פרס נובל לספרות) והמבקר האמריקאי הראשון שכתב על גבריאל גרסיה מארקס, זוכה פרס נובל אף הוא. בין 1977 ל־1980, כתב לנארד טור שבועי בשם "חיים פרטיים", על משפחתו, חבריו וחוויותיו.

לנארד היה מבקר בעל תיאבון ביקורתי מקיף, וכתב על תרבות, פוליטיקה, טלוויזיה, ספרים ותקשורת גם בפרסומים רבים אחרים, ביניהם The Nation, The New York Review of Books, Harper's, The Atlantic Monthly, Esquire, פלייבוי, פנטהאוז, Vanity Fair, TV Guide, Ms. Magazine, Harper's Bazaar, Vogue, Newsweek, New York Woman, MemoriesTikkun, The Yale Review, The Village Voice, New Statesman, The Boston Globe, Washington Post Book World, The Los Angeles Times Book Review, American Heritage ו־Salon.com. הוא הגיש ביקורות ספרים בתוכנית Fresh Air של הרדיו הלאומי הציבורי (NPR) וכתב טור בשם "הלם תרבות" ב־New York Newsday. במשך 16 שנים הגיש ביקורות ספרים, טלוויזיה וסרטים בתוכנית יום ראשון בבוקר של CBS. לנארד לימד כתיבה יוצרת וביקורת באוניברסיטת פנסילבניה ובאוניברסיטת קולומביה.

לנארד כתב רבות על טלוויזיה לאורך הקריירה שלו – עבור Life וה־New York Times, בשניהם תחת שם העט Cyclops, עבור New York Magazine מ־1984 עד 2008, ובספרו Smoke and Mirrors משנת 1997. בנוסף, חיבר ארבעה רומנים וחמישה אוספי מאמרי ביקורת.

לנארד חלק את תפקיד העורך הספרותי של כתב העת The Nation עם אשתו, סו לנסארד מ־1995 עד 1998, ולאחר מכן המשיך לתרום מאמרים לכתב העת. בכתב העת הארפרז כתב טור חודשי על ספרים חדשים, ולעיתים קרובות פרסם מאמרים ב־New York Times Book Review וב־The New York Review of Books. בשנת 2006 דורג לנארד במקום הראשון בין מבקרי הספרות במשאל בקרב סופרים ומו"לים שערך כתב העת Time Out New York.[4] באותה שנה קיבל פרס על מפעל חיים מאת חוג מבקרי הספרות הלאומי.[5]

לנארד הלך לעולמו ב־5 בנובמבר 2008 מסרטן ריאות, בגיל 69. הוא הותיר אחריו את אמו, רות, אשתו סו, שני ילדים מנישואיו הראשונים – בעל הטור ב־Salon.com אנדרו לנארד[6] ואיימי לנארד, פרופסורית להיסטוריה באוניברסיטת ג'ורג'טאון[7] - ובת חורגת, ג'ן נסל,[8] שניהלה את מחלקת התקשורת במרכז לזכויות חוקתיות.

כתב העת Columbia Journalism Review כינה את לנארד "מבקר הספרות המתקדם ורחב האופקים החשוב ביותר שלנו."[9] מבחינה סגנונית, הוא נטה לסגנון נלהב, שהתאפיין בשנינות ובמשחקי מילים, בשימוש נדיב בנקודה־פסיק, ובעיוניו הנלהבים במחברים וביצירותיהם. הוא כתב מאמרים מקיפים ומסכמי־קריירה על עבודתם של סופרים בולטים, החל מתומס פינצ'ון וג'ואן דידיון ועד אדוארדו גליאנו, סלמן רושדי, דון דלילו, מרי גורדון, ג'ון צ'יבר, טוני מוריסון וריצ'רד פאוארס.

קורט וונגוט כתב עליו: "כשאני קורא משהו מאת ידידי משכבר הימים ג'ון לנארד, קולו נקרא כשל זר מוחלט. בשיחות רגילות, איתי לפחות, הוא מנומס מכדי להצית את הזיקוקים של כל מה שהוא יודע ומרגיש לאחר שקרא והגיב והשווה, במהלך הקריירה הארוכה שלו כמבקר ספרות, פי אלף יותר ספרים מכמות הספרים שבהם אני אפילו נתקלתי. רק בדפוס הוא מאיר את שמי הלילה של הבורות והעייפות האינטלקטואלית שלי עם רחשים ודפיקות, ועם תפרחת מרהיבה של אש. הוא מורה! כשאני מתחיל לקרוא את ג'ון לנארד, זה כאילו, בעודי פשוט מחפש את השירותים, נקלעתי בטעות להרצאה של האיש החכם ביותר שחי אי פעם".

העיתונאי סטאדס טרקל כינה אותו "מבקר שממנו למדתי על הספרים שלי עצמי". טרקל אמר ל־NBCC: "הוא אומר אמת לבעלי שררה עם סגנון שהוא כולו שלו - לנארדי. הוא שריד למסורת גדולה. הוא היה מבקר ספרות במובן האצילי ביותר של המילה, שבו לא קבעת אם ספר הוא 'טוב או רע' אלא כתבת מתוך נקודת מבט של איך כדאי לקרוא את הספר."[10]

מספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • The Naked Martini, Delacorte Press, 1964
  • Wyke Regis, Delacorte Press, 1966
  • Crybaby of the Western World, Doubleday, 1969
  • Black Conceit, Doubleday, 1973
  • This Pen for Hire, Doubleday Publishing, 1973, ISBN 9780385039239
  • Private Lives in the Imperial City, Knopf, 1979, ISBN 9780394501703
  • The Last Innocent White Man in America, New Press, 1993, ISBN 9781565840720
  • Smoke and Mirrors: Violence, Television, and Other American Cultures, New Press, 1998, ISBN 9781565844438
  • When the Kissing Had to Stop: Cult Studs, Khmer Newts, Langley Spooks, Techno-Geeks, Video Drones, Author Gods, Serial Killers, Vampire Media, Alien Sperm Suckers, Satanic Therapists and Those of Us Who Hold a Left-Wing Grudge in the Post-Toasties New World Hip-Hop, New Press, 1999, ISBN 9781565845336
  • Lonesome Rangers: Homeless Minds, Promised Lands, Fugitive Cultures, New Press, 2002, ISBN 9781565846944
  • Reading for My Life: Writings, 1958-2008. Penguin Group. 2012. ISBN 9781101561003.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Fox, Margalit (7 בנובמבר 2008). "John Leonard, 69, Cultural Critic, Dies". הניו יורק טיימס. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Writers and Editors War Tax Protest" January 30, 1968 New York Post
  3. ^ "History of War Tax Resistance – The 1960s". NWTRCC.org.
  4. ^ "Critiquing the Critics – Books". Time Out New York. בדצמבר 7–13, 2006. אורכב מ-המקור ב-5 בנובמבר 2007. נבדק ב-5 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "On Sandrof Winner John Leonard". February 2007. Book Critics Circle. (access by invitation only).
  6. ^ "Andrew Leonard". Salon. נבדק ב-5 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Amy Leonard". Georgetown University. נבדק ב-17 במרץ 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Jen Nessel". Center for Constitutional Rights. נבדק ב-17 במרץ 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ O'Rourke, Meghan (בינואר–בפברואר 2007). "The Enthusiast – Why you should trust the literary critic John Leonard on the coarsening of our intellectual culture". CJR.org. Columbia Journalism Review. אורכב מ-המקור ב-1 באפריל 2007. נבדק ב-22 בפברואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Studs Terkel on John Leonard". February 2007. Book Critics Circle. (access by invitation only)