ג'ון שרנק

ג'ון שרנק
John Flammang Schrank
לידה 5 במרץ 1876
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 בספטמבר 1943 (בגיל 67)
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הקיסרות הגרמנית, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון פלאמנג שרנק (באנגלית: John Flammang Schrank; 5 במרץ 1876 – 15 בספטמבר 1943), היה בעל פונדק אמריקאי ממוצא גרמני שניסה להתנקש בחייו של הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט מחוץ למלון גילפטריק במילווקי ב-14 באוקטובר 1912. שרנק היה אדם עשיר שטען כי היו לו חזיונות שאמרו לו שעליו לעצור את תיאודור רוזוולט מלהיבחר לכהונה שלישית כנשיא ארצות הברית. ניסיון ההתנקשות שלו לא הצליח; הוא נתפס לאחר שירה ברוזוולט ונמצא בלתי שפוי בדעתו.

שרנק סבל מהזיות וטען כי רוחו של הנשיא האמריקאי שנרצח ויליאם מקינלי אמרה לו שרוזוולט הוא הרוצח שלו, והרוח ביקשה משרנק לנקום את מותו. לאחר שניסיון ההתנקשות שלו נכשל, הוא נתפס והודה באשמה בירי ברוזוולט בפני השופט אוגוסט סי. בקוס בבית המשפט העירוני של מילווקי. השופט בקוס מינה ועדה לקבוע אם שרנק כשיר מבחינה נפשית. הוועדה קבעה כי שרנק לא שפוי, ובנובמבר 1912 הוא נשלח לבית החולים המרכזי לפושעים בלתי שפויים. במהלך 31 שנות שהותו שם, לא היו לו מבקרים ולא קיבל דואר.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון שרנק נולד בב-5 במרץ 1876 בארדינג, ממלכת בוואריה למיכאל וקתרינה שרנק שעסקו בנגרות.[1][2] היו לו ארבעה אחים, שניים מהם מתו בינקותם.[3][4] דודתו מצד האם, אנה בינגהאמר, סבלה מהזיות רדיפה ונשלחה לבית חולים פסיכיאטרי שם נפטרה ב-21 בנובמבר 1904 מדלקת מוח.

כאשר היה בן שלוש, אביו מיכאל נפטר ממחלת השחפת בגיל 38. אמו קתרינה עברה להתגורר עם אחיה יוזף אוור ומשפחתו, כמו גם עם הוריה הקשישים, עד ששרנק היה בן תשע. יוזף שימש כדמות אב לשרנק בילדותו, לימד אותו לטפל בגינת הירקות ועזר לו בלימודים. הוא גודל כקתולי רומי ולמד בבית ספר ציבורי בבוואריה מגיל שבע עד שתים עשרה, שם צוין כתלמיד מצטיין.

בסתיו 1889, שרנק, בן שתים עשרה, אומץ באופן לא רשמי על ידי דודתו מאביו אן פלמינג ( לבית אנה שרנק) ובעלה הגרמני הלוקסומבורג דומיניק פלמינג (הידוע גם בשם דומניקוס פלמינג),[5] ששניהם היגרו אל ארצות הברית בשנות ה-50.[6] ההסכם נעשה בשל העובדה שמשפחת אור כבר טיפלה בארבעה ילדים נוספים (אחיו ואחותו של שרנק שנותרו בחיים, וכן בשתי בני דודיו, בנותיו של יוסף) ובני הזוג בגיל העמידה היו חסרי ילדים.

בסתיו 1889 בגיל שתים עשרה, אומץ שרנק באופן בלתי פורמלי על ידי דודתו מצד אביו, אנה פלמינג (לבית אנה שרנק), ובעלה הגרמני-לוקסמבורגי, דומיניק פלמינג, שניהם היגרו לארצות הברית בשנות ה-50.[6]

החיים בארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרנק למד אנגלית בשיעורי ערב במשך ארבע שנים, התעניין מאוד בהיסטוריה ובפוליטיקה אמריקאית דרך העיתונים וספרות אחרת שקרא עבור הקורסים והחל לכתוב שירה בגרמנית ובאנגלית בגיל 15. שרנק עבד בפונדק של דודיו מגיל שתים עשרה, תחילה כעוזר ולאחר מכן כברמן.[7]

הוא זנח את חייו כקתולי, חלקית משום שהוריו המאמצים לא הלכו לכנסייה. הוא כתב: "אני קתולי רומי. אני אוהב את דתי, אך שונא את הכנסייה שלי כל עוד הפרישייה הרומית אינה עצמאית מרומא, כל עוד מונעים מהכמרים הקתולים להינשא, וכל עוד רומא עוסקת יותר בפוליטיקה ובצבירת כסף בניגוד לתורת האדון." הוא קיבל אזרחות ב-23 ביולי 1897.

כאשר שהגיע לארצות הברית פיתח הערצה רבה לערכים אמריקאים ולאבות המייסדים כמו ג'ורג' וושינגטון, ג'יימס מדיסון, טדאוש קושצ'ושקו, ואברהם לינקולן. הוא שמר תגים ומסמכים מתהליך ההגירה שלו כמזכרות. תואר כ"אדם מנומס, שמור אך עליז, עם חוש הומור חד", והיה אהוב על שכניו, אך גם היה שקט, ביישן ומסוגר, ולפי עדותו לא פיתח חברויות מעולם.[6]

באביב 1904 דודו דומיניק פרש והעביר את הבעלות על הפונדק שלו לשרנק. במקביל, דודו ואשתו מכרו את הדירה שבה התגוררו עם שרנק כדי לממן דירה ביורקוויל, ושרנק התחיל להתגורר עם משפחת זיגלר, שבהם היו האם מלנג'י "מיני" זיגלר ושלושה מילדיה: אלפרד, אליסה (גם נקראה אלה) ואמילי זיגלר. שרנק ואמילי, שהייתה צעירה ממנו בתשע שנים, היו חברים קרובים, והיו דיווחים, גם משנות ה-20 וגם מעתיקים עכשוויים, שהשניים היו זוג רומנטי לפי הצהרותיו של שרנק. אמילי מתה בגיל 19 בשרפה באונייה גנרל סלוקום ב-15 ביוני 1904. שרנק זיהה את גופתה של זיגלר בפני הפתולוג ויליאם א' גורמן, אף על פי ששמו נכתב בשגיאה כ"ג'ון שרנק" בדיווחי העיתונים, שכינו אותה חברתו או ארוסתו. אדוארד זיגלר הכחיש ששרנק היה מאורס וטען שאחותו הייתה רק מכרה של שרנק כחברים לדירה. ללא קשר למערכת היחסים שלהם בפועל, מותה השפיע רבות על שרנק, שהתייחס לזה כ"טרגדיה הגדולה ביותר של חייו" ואמר מאוחר יותר, "מעולם לא היה לי חבר בחיי, למעט נערה אחת שנהרגה בתאונת קיטור."[5]

בריאות נפשית ואובססיה עם רוזוולט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי עדותו של שרנק במהלך משפטו, ב-7 בספטמבר 1901, חלם חלום חי שבו היה בהלוויית נשיא ארצות הברית ה-25, ויליאם מקינלי, שנרצח בניו יורק יום קודם לכן. בחלום, גופתו של מקינלי קמה מהארון ואמרה "נקום את מותי!", כשהוא מצביע על פינה שבה עמד "דמות לבושה בבגד נזירי", שהכיר בתור תאודור רוזוולט.[8] הוא לא ייחס משמעות לחלום עד שרוזוולט הודיע על מועמדותו לנשיאות בפברואר 1912. שרנק, שעקב אחרי ההתפתחויות של הבחירות לנשיאות ב-1912 בעיתונים, התנגד לרוזוולט והאמין שחתירה לקדנציה שלישית הפרה את פרשנותו האישית להכרזת העצמאות ולנאום הפרידה של ג'ורג' וושינגטון, במה שכינה "החוקים הבלתי כתובים". הוא טען שרוזוולט ניסה לפרק את חוקת ארצות הברית כדי להעניק לעצמו כוח להחליף את המערכת הדמוקרטית בדיקטטורה ושכרוזוולט, כסגן נשיא של מקינלי, תכנן את רצח מקינלי כדי להבטיח לעצמו את משרת הנשיא. שרנק גם האמין שרוזוולט נתמך על ידי "כוחות זרים" עם תוכניות לספח את תעלת פנמה, מה שראה כהפרה של דוקטרינת מונרו שתוביל לפרוץ מלחמת אזרחים נוספת. שרנק הסיק שחלומו מ-1901 היה חזון שנשלח על ידי אלוהים ושהייתה זו משימתו למנוע זאת, אפילו אם פירוש הדבר להרוג את רוזוולט, תוך שהוא רואה את מצוות עשרת הדיברות "לא תרצח" כגוברת במקרה כזה, כי הוא פעל ככלי של אלוהים.[3]

שרנק נזכר שכמה חודשים לאחר מכן, בשעות הבוקר המוקדמות של 15 בספטמבר 1912, לאחר מועמדותו של רוזוולט לנשיאות באוגוסט, לאחר שסיים לשמוע שיר בשם "תהיה גבר" על רצח מקינלי, שמע קול שאומר "אל תיתן לרוצח לתפוס את הכיסא הנשיאותי לשלישית. נקום את מותי!" ולאחר מכן טפיחה על כתפו. שרנק הסתובב לראות מה שתיאר כהופעתו של הנשיא המנוח מקינלי, בוהה בו בעיניים גוססות. ייתכן שגם היו לו הזיות אחרות שקשורות לאמילי זיגלר.[9] רופאים באותה תקופה אבחנו את שרנק כסובל מסכיזופרניה פרנואידית[10], אם כי הקריטריונים האבחוניים השתנו מאז והצהירו על "סכיזופרניה פרנואידית" כאבחנה ספציפית לא רלוונטית בשנת 2013.

ניסיון התנקשות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון שרנק לאחר מעצרו במילווקי (1912)

לאחר ההזיה השנייה שלו, רכש שרנק אקדח קולט קליבר 38 והחל לעקוב אחרי תיאודור רוזוולט. הוא תחילה עקב אחרי רוזוולט לניו אורלינס כאשר עלה על אותה ספינת קיטור בה שהה רוזוולט.[11] כשהוא לא הצליח להרוג את רוזוולט שם, הוא טען שעקב אחריו לצ'ארלסטון; אטלנטה, צ'טנוגה, אוונסוויל, אינדיאנפוליס ושיקגו.[1] הוא עקב אחרי רוזוולט במשך 24 ימים, ובכל מקום נתקלו בו סיבוכים שמנעו ממנו גישה לרוזוולט[11]. הוא אמר שבצ'אטנוגה הוא היה במרחק של כ-3 מטר מרוזוולט אך היה עצבני מדי לירות.[11] הוא טען כי לפחות בחלק מהמסע שלו, הוא נסע תחת השם וולטר רוס. שרנק למד שרוזוולט יגיע למילווקי, ויסקונסין, אז הוא נסע לשם לחכות לו. הוא למד שרוזוולט יהיה במלון גילפטריק ב-223 רחוב שלישי[1], ולכן הוא חיכה מול המלון בבר של הרמן רולפינק. הוא התחיל לשתות בירה ואמר לברמן שהוא עיתונאי.

שרנק הגיע למלון גילפטריק בשעה 5:45 בערב ב-14 באוקטובר 1912 ועמד עם הקהל שהתאסף. רוזוולט הגיע ועלה לסוויטה שלו לנוח; הוא גם אכל ארוחה לפני נאומו המתוכנן במילווקי. בשעה 7:00 בערב חזר שרנק לבר ממול וחיכה. הייתה להקה אשר ניגנה בבר של המלון ושרנק ביקש מהם לנגן את המנון ארצות הברית. הוא רקד בזמן שניגנו את השיר.[12] הברמן, פול תום, אמר ששרנק קנה לכל הנגנים בלהקה משקה.[13]

בערך בשעה 8:00 בערב חצה שרנק את הרחוב והתערבב עם הקהל כדי לחכות שרוזוולט ייצא.[12] כאשר רוזוולט יצא מהמלון בשעה 8:10 בערב, הוא טיפס לקבריולה שהמתינה לו. הוא ישב בתחילה, אך הקהל שהתאסף הריע ורוזוולט קם והרים את כובעו כדי להכיר אותם. שרנק אז פילס את דרכו דרך הקהל וכיוון את אקדחו לעבר חזהו של רוזוולט. הוא ירה ברוזוולט מטווח אפס ולאחר הירייה נראה מוכן לירות שוב אך נתפס על ידי הקצרן של רוזוולט, אלברט אי. מרטין, שגם חטף ממנו את האקדח.

רוזוולט נשאר רגוע ושרנק נתפס. הקהל התחיל לקרוא לתלייתו של שרנק, אך רוזוולט ביקש מהם להפסיק. לא כל האנשים הבינו שרווזולט נפגע ומישהו שאל את רוזוולט אם הוא נפגע והוא השיב, "אוי לא, פספסתם אותי הפעם. אני לא נפגעתי כלל."[14][15][12]

רוזוולט לא ביקש טיפול רפואי והוא הלך להופעתו המתוכננת באודיטוריום של מילווקי לאחר שנורה. דבריו הפותחים לקהל שהתאסף היו, "אני לא יודע אם אתם מבינים לגמרי, אבל הרגע נוריתי, אך זה ייקח יותר מזה כדי להרוג אייל שור (Bull Moose)."[16] רוזוולט אז אמר לקהל, "הכדור נכנס כאן – אני אראה לכם." הוא אז פתח את אפודו והראה את הכתם המדמם שהתפשט מצד ימין של חזהו ועד למותניו. הוא דיבר במשך 50 דקות לפני שסיים את נאומו וקיבל טיפול רפואי.[16]לאחר הנאום נלקח רוזוולט לחדר מיון בבית חולים במילווקי שם צולמו לו צילומי רנטגן.[17] רוזוולט החליט לקחת את רכבת חצות לשיקגו ובמהלך הנסיעה קיבל את החדשות על צילום הרנטגן.[11] הרופאים קבעו שכדורו של שרנק נסע למעלה 4 אינץ' ושבר את הצלע הרביעית של רוזוולט בצדו הימני.[17][14] כשנחת רוזוולט בשיקגו, הוא נכנס לבית החולים מרסי. הוא לא נפצע בצורה חמורה יותר כי הכדור היה צריך לעבור קודם דרך הנאום בן חמישים העמודים שקופל לשניים, ומארז המשקפיים שלו.[11]

מעצר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרנק נעצר בתחילה וסירב למסור את שמו.[1] במהלך החקירה בסופו של דבר מסר את שמו והודה בפשע. הסמל רוברט פלוד שאל אותו למה הוא עשה זאת, והוא אמר, "עשיתי זאת כי הייתי נגד הכהונה השלישית. אל תדבר איתי, לא אגיד דבר עד מחר, כי אני רוצה לישון."[18] העיתון "The Milwaukee Sentinel" פרסם מהדורה מיוחדת ב-15 באוקטובר 1912 עם הכותרת, "איש מטורף יורה ברוזוולט".[19] לאחר מעצרו, שרנק התעקש שהוא לא מטורף. הוא אמר שאלוהים בחר בו לקבל חזיונות והוא היה מונע למנוע מרוזוולט להפוך למלך.[14] הרשויות מצאו מסמכים ברשותו של שרנק שהראו שהוא עקב אחרי רוזוולט.[14] לאחר שבוע בכלא, הורה שריף מילווקי לשרנק להתרחץ באופן קבוע. היו תלונות על ריח גופו המטריד ודיווחים שהוא לא אהב להתרחץ. בשל הריח, הורה השריף גם להשמיד את בגדיו של שרנק.[13]

הליכים משפטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון שרנק בליווי לבית המשפט (1912)

ב-15 באוקטובר 1912, בשעה 10:35 בבוקר, הופיע שרנק לראשונה בפני השופט נ. ב. נילן. הוא הודה שירה ברוזוולט והוחזק בערבות של $7,500 (שווה ערך ל-$236,793 ב-2023).[18] היו שמועות על אנשים שעשויים לשחרר אותו בערבות כדי להכין סרט, ולכן הועלתה ערבותו ל-$15,000 (שווה ערך ל-$473,586 ב-2023).[7]

הופעתו הבאה של שרנק בבית המשפט הייתה ב-12 בנובמבר 1912, בשעה 10:00 בבוקר; הוא הופיע בבית המשפט בפני השופט אוגוסט סי. בקוס לדיון מקדים. שרנק הודה באשמה. הוא הואשם בירי בכוונה להרוג, עבירה שהעונש המקסימלי עליה היה 15 שנים. בבית המשפט, אמר שרנק, "אני מודה שיריתי באדם. לא התכוונתי להרוג את האזרח רוזוולט. התכוונתי להרוג את תיאודור רוזוולט הכהונה השלישית." במקום לקבל את הודאתו, החליט השופט למנות ועדה שנקראה "ועדת שפיות" כדי לקבוע אם שרנק היה כשיר נפשית. הוועדה כללה את ד"ר פ. סי. סטאדלי, ד"ר ו. פ. בקר, ד"ר ריצ'רד דיואי, ד"ר ו. פ. וג, וד"ר ד. ו. הרינגטון. שרנק נשלח בחזרה לכלא ובית המשפט תכנן לקיים דיון מקדים נוסף בשעה 2:00 בצהריים. בית המשפט מינה את ג'יימס ג. פלאנדרס להיות עורך דינו של שרנק. בשעה 2:00 בצהריים נאמר לרופאים שעליהם לקבוע אם שרנק "משוגע בזמן הנוכחי".[3]

ב-25 בנובמבר 1912, נשלח שרנק לבית החולים הצפוני לחולי נפש בוואפון, ויסקונסין. במכתב מ-16 בדצמבר 1912 מתיאודור רוזוולט לעיתונאי ג'ון סנט לואי סטרצ'י, כתב רוזוולט ששרנק לא היה מטורף, אלא היה לו "מוח מופרע כמו לרוב הפושעים, וגם להרבה אנשים שאינם פושעים."[20]

מוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרנק מת ב-15 בספטמבר 1943 בבית החולים המרכזי לחולי נפש פליליים. גופתו נמסרה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מרקט במילווקי. מגזין טיים דיווח כי שרנק לא קיבל מבקרים ולא דואר במהלך 31 שנות מאסרו. בשנת 1943 דיווח העיתון "The Knoxville Journal" כי מנהל בית החולים המרכזי לחולי נפש פליליים, ד"ר ר. א. רמלי, אמר ששרנק היה אסיר למופת ולפעמים הורשה לנסוע לעיר וואפון לבד. נמסר כי סיבת המוות של שרנק הייתה דלקת ריאות.[7]

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • The .38 caliber Colt revolver used to shoot Roosevelt
    אקדח קולט בקליבר .38 ששימש לירי ברוזוולט
  • Schrank in jail October 31, 1912
    שרנק בכלא 31 באוקטובר 1912
  • Schrank's writing about presidential third-terms and about his hallucination
    כתיבתו של שרנק על קדנציות שלישיות לנשיאות ועל ההזיה שלו
  • The site of the assassination attempt Hotel Gilpatrick
    מלון גיל פטריק היכן שהיה ניסיון ההתנקשות

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון שרנק בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 "Would-be Assassin is John Schrank, Once Saloonkeeper Here". The New York Times (באנגלית). 15 באוקטובר 1912. p. 1. ארכיון מ-25 בפברואר 2024. נבדק ב-10 בפברואר 2024. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ Wilson, Scott (5 בספטמבר 2016). Resting Places: The Burial Sites of More Than 14,000 Famous Persons, 3d ed (באנגלית) (668 ed.). Jefferson, North Carolina: McFarland. ISBN 978-0-7864-7992-4. ארכיון מ-25 בפברואר 2024. נבדק ב-10 בפברואר 2024. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 3 Cochems, Henry Frederick; Bloodgood, Wheeler P. (1912). The Attempted Assassination of Ex-President Theodore Roosevelt (באנגלית). Milwaukee, Wisconsin: Progressive Publishing Company. p. 99. ארכיון מ-12 בפברואר 2024. נבדק ב-11 בפברואר 2024. {{cite book}}: (עזרה)
  4. ^ Helferich, Gerard (8 באוקטובר 2013). Theodore Roosevelt and the Assassin: Madness, Vengeance, and the Campaign of 1912 (באנגלית). Washington, DC: Rowman & Littlefield. p. 6. ISBN 978-1-4930-0077-7. ארכיון מ-25 בפברואר 2024. נבדק ב-13 בפברואר 2024. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 Herbig, Friedrich (1912-11-04). "Exhibit 5 - Letter from Mayor of Erding". John F. Schrank Municipal Court Records (באנגלית). נבדק ב-2024-05-19.
  6. ^ 1 2 3 Daly, Sean (12 במאי 2023). "The Slocum Families: Emily Ziegler and the Unrequited Love of John Flammang Schrank". Geneanet (באנגלית). {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 3 Levins, Peter (3 באוקטובר 1943). "Justice and The 'Great Reason'". The Knoxville Journal. p. 30. ארכיון מ-12 בפברואר 2024. נבדק ב-12 בפברואר 2024. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Vowell, Sarah (4 באפריל 2005). Assassination Vacation (באנגלית). New York, New Yok: Simon and Schuster. p. 230. ISBN 978-0-7432-8253-6. ארכיון מ-25 בפברואר 2024. נבדק ב-13 בפברואר 2024. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ Johnson, Scott P. (11 בנובמבר 2020). Political Assassins, Terrorists and Related Conspiracies in American History (באנגלית). Jefferson, North Carolina: McFarland. p. 51. ISBN 978-1-4766-4203-1. ארכיון מ-12 בפברואר 2024. נבדק ב-10 בפברואר 2024. {{cite book}}: (עזרה)
  10. ^ Thomas, Heather (2019-07-30). "The Pocket Items That Saved the Life of Theodore Roosevelt | Headlines & Heroes". The Library of Congress. נבדק ב-2024-05-20.
  11. ^ 1 2 3 4 5 Arnold, Christopher (23 ביוני 1968). "A 50-page Speech, Spectacle Case Save 'Bull Moose's Life'". The Star Press. p. 37. ארכיון מ-12 בפברואר 2024. נבדק ב-10 בפברואר 2024. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 3 Prigge, Matthew J. (5 באוגוסט 2020). "'It Takes More Than One Bullet to Kill a Bull Moose!' When Teddy Roosevelt was Gunned Down in Milwaukee". The Shepherd Express (באנגלית אמריקאית). ארכיון מ-28 בנובמבר 2023. נבדק ב-25 בפברואר 2024. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 Clarke, James W. (31 בדצמבר 2011). Defining Danger: American Assassins and the New Domestic Terrorists (באנגלית). Piscataway, New Jersey: Transaction Publishers. ISBN 978-1-4128-4906-7. ארכיון מ-25 בפברואר 2024. נבדק ב-25 בפברואר 2024. {{cite book}}: (עזרה)
  14. ^ 1 2 3 4 "Maniac in Milwaukee Shoots Col. Roosevelt; He Ignores Wound, Speaks an Hour, Goes. to Hospital". The New York Times. 15 באוקטובר 1912. p. 1. ארכיון מ-3 בנובמבר 2023. נבדק ב-10 בפברואר 2024. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "Elbert E. Martin Hero of Occasion". Boston Evening Transcript (באנגלית). 15 באוקטובר 1912. p. 3. ארכיון מ-2 בנובמבר 2023. נבדק ב-12 בפברואר 2024. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ 1 2 "Speech Roosevelt Made While Wounded". The New York Times. 15 באוקטובר 1912. p. 2. {{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  17. ^ 1 2 Bell, J. Bowyer (29 בספטמבר 2017). Assassin: Theory and Practice of Political Violence (באנגלית). New York, New Yok: Routledge. p. 69. ISBN 978-1-351-31543-2. ארכיון מ-25 בפברואר 2024. נבדק ב-13 בפברואר 2024. {{cite book}}: (עזרה)
  18. ^ 1 2 "Schrank Bound Over For Trial". The Milwaukee Sentinel. 15 באוקטובר 1912. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ "Insane Man Shoots Roosevelt". The Milwaukee Sentinel. 15 באוקטובר 1912. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ "TR Center - Letter from Theodore Roosevelt to John St. Loe Strachey". theodorerooseveltcenter.org. Dickenson State University. ארכיון מ-12 בפברואר 2024. נבדק ב-12 בפברואר 2024. {{cite web}}: (עזרה)