ג'ורג' הנרי תומאס

ג'ורג' הנרי תומאס
George Henry Thomas

לידה	31 ביולי 1816 ניוסומס (אנ'), וירג'יניה, ארצות הברית ארצות הברית
פטירה	28 במרץ 1870 (בגיל 53) סן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	Oakwood Cemetery
מדינה	ארצות הברית
כינוי	"הצוק מצ'יקמוגה", "הקורנס מנאשוויל", "סלואו טרוט תומאס", "אולד סלואו טרוט"
השכלה	האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
השתייכות	ארצות הברית צבא ארצות הברית
דרגה	מייג'ור ג'נרל
תפקידים בשירות
מלחמת האזרחים האמריקנית מפקד גייס XIV מפקד ארמיית הקמברלנד מפקד זירת הפסיפיק
פעולות ומבצעים
מלחמת ארצות הברית–מקסיקו קרב פורט בראון (אנ') קרב רסאקה דה לה פאלמה (אנ') קרב מונטריי (אנ') קרב בואנה ויסטה (אנ') מלחמת האזרחים האמריקנית קרב מיל ספרינגס קרב פריוויל קרב סטונס ריבר מערכת טולהומה קרב צ'יקמוגה מערכת צ'טנוגה קרב מישיונרי רידג' מערכת פרנקלין–נאשוויל קרב נאשוויל

ג'ורג' הנרי תומאס (באנגלית: George Henry Thomas) היה קצין בצבא ארצות הברית וגנרל בצבא האיחוד בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית, אחד המפקדים העיקריים בזירה המערבית של המלחמה.

תומאס שירת כקצין בצבא ארצות הברית במלחמת ארצות הברית−מקסיקו. בפרוץ מלחמת האזרחים בחר להישאר בתפקידו בצבא ארצות הברית, למרות שנולד במדינת וירג'יניה, אשר הצטרפה אל הקונפדרציה. הוא ניצח בקרב מיל ספרינגס, שהיה אחד מן הניצחונות הראשונים של האיחוד במלחמה. לאחר מכן השתתף כמפקד משנה בקרבות החשובים בפריוויל וסטונס ריבר. עמידתו האיתנה בקרב צ'יקמוגה בשנת 1863 הצילה את צבא האיחוד ממפלה מוחלטת בקרב, וזיכתה אותו בכינוי "הצוק מצ'יקמוגה". לאחר מכן זכה בניצחון סוחף בקרב מישיונרי רידג', במהלך מערכת צ'טנוגה. בחורף 1864, במהלך מערכת פרנקלין-נאשוויל, השיג את אחד מן הניצחונות המוחלטים ביותר במלחמה, כאשר השמיד לחלוטין את צבאו של גנרל הקונפדרציה ג'ון בל הוד, תלמידו לשעבר בווסט פוינט, בקרב נאשוויל.

תומאס זכה להשגים רבים במלחמת האזרחים, אולם לא זכה לתהילה היסטורית כמו בני זמנו יוליסס גראנט וויליאם שרמן. הוא נודע כגנרל איטי ומחושב, אשר נמנע מקידום עצמי ודחה הצעות לקידום כאשר חשב שאינן מוצדקות. תומאס נפטר חמש שנים בלבד לאחר תום המלחמה, ובניגוד לרבים מהגנרלים בני זמנו, לא כתב את זכרונותיו על מנת לקדם את מורשתו.

שנים מוקדמות

תומאס נולד בשנת 1816 בניוסומס דיפו (אנ'), וירג'יניה, כשמונה קילומטר מגבול קרוליינה הצפונית. אביו, ג'ון תומאס, היה ממוצא וולשי, ואימו, אליזבת רושל תומאס, הייתה צאצאית של מהגרים צרפתים הוגנוטים. להוריו היו שישה ילדים, ולתומאס היו שלוש אחיות ושני אחים. המשפחה ניהלה את אורח החיים של בעלי המטעים מן המעמד הגבוה. בשנת 1829 היה אביו הבעלים של חווה קטנה בת 2770 דונם (2.77 קמ"ר) ו-24 עבדים. אביו ג'ון נהרג בתאונה בחווה כשהיה ג'ורג' בן 13, והותיר את המשפחה בקשיים כלכליים. סיפור עממי מתאר כיצד תומאס לימד את העבדים של המשפחה לקרוא ולכתוב, בניגוד לחוק במדינת וירג'יניה ובניגוד לרצונו של אביו. בזמן מרד העבדים של נט טרנר בשנת 1831 נאלצו תומאס, אחיותיו ואימו האלמנה לברוח מן החווה אל היערות על מנת להמלט מן הפורעים.

לאחר שסיים את בית הספר בגיל שמונה עשרה החל תומאס בלימודי משפטים ועבד כמשנה לפקיד בית המשפט במחוזו. בשנת 1836 מונה תומאס כצוער לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית על ידי חבר הקונגרס ג'ון י' מייסון (אנ'), אשר הזהיר אותו: "אף אחד מהמחוז שלי מעולם לא סיים את האקדמיה. אם לא תסיים, אני לא רוצה לראות את פרצופך לעולם." תומאס החל את לימודיו בווסט פוינט בגיל עשרים; עם חבריו לכיתה נמנו ויליאם שרמן וסטיוארט ואן ולייט (אנ'). הוא סיים את האקדמיה ארבע שנים אחר כך, בשנת 1840, מדורג 12 מתוך כיתה של 42 צוערים, ומונה כקצין בדרגת סגן משנה לרגימנט הארטילריה השלישי.

קריירה צבאית לפני המלחמה

המשימה הראשונה של תומאס במסגרת רגימנט הארטילריה הייתה במוצב הנידח בפורט לודרדייל, פלורידה, במהלך מלחמות הסמינול, בסוף שנת 1840. הוא וחייליו ביצעו משימות חיל רגלים וסיורים מוצלחים, ובסוף שנת 1941 הועלה לדרגת סגן. בין השנים 1842 ו-1845 היה מוצב בניו אורלינס, צארלסטון, ובבולטימור. ערב מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, בשנת 1845, הרגימנט שלו הועבר לטקסס.

במקסיקו הוביל תומאס בהצטיינות צוות של תותחנים בקרבות פורט בראון (אנ'), רסאקה דל לה פאלמה (אנ'), ובואנה ויסטה (אנ'), וזכה עקב כך לשלוש העלאות בדרגה. במהלך המלחמה שירת תומאס באופן צמוד עם קצין ארטילריה אשר יהיה יריבו העיקרי במהלך מלחמת האזרחים - קפטן בראקסטון בראג.

בין השנים 1849–1850 היה תומאס מוצב בפלורידה. בשנת 1851 חזר תומאס לווסט פויינט כמדריך פרשים וארטילריה. במהלך תקופה זו רקם תומאס יחסים אישיים ומקצועיים עם קצין אחר מווירג'יניה, לוטננט קולונל רוברט א' לי, מפקד האקדמיה. שניים מחניכיו של תומאס - "ג'ב" סטיוארט (אנ') ופיטצהיו לי (אנ') - קיבלו ממנו המלצה לחיל הפרשים והפכו אחר כך לגנרלים בצבא הקונפדרציה. קשר נוסף למלחמת האזרחים הוא ג'ון סקופילד, חניך אשר הודח עקב התנהגות בלתי הולמת בהמלצת תומאס. ג'ון סקופילד הוחזר לאקדמיה ולימים שירת במערכת פרנקלין-נאשוויל כמפקד גייס תחת תומאס. לאחר המלחמה מתח סקופילד ביקורת קשה על תפקודו של תומאס בקרב זה; יש המייחסים התקפה זאת לדם הרע שזרם ביניהם עוד מתקופת ווסט פויינט. בשנת 1852 התחתן תומאס עם פרנסס לוקרציה קלוג, בת 31, מן העיר טרוי, ניו יורק. הזוג נשאר בווסט פוינט עד 1854. ב-24 בדצמבר 1853 קודם תומאס לדרגת קפטן.

באביב 1854 הועבר רגימנט הארטילריה של תומאס לקליפורניה, והוא הוביל שתי פלוגות לסן פרנסיסקו דרך מצר פנמה, ומשם במסע מפרך לפורט יומה (Fort Yuma), על גבול קליפורניה–קולורדו. בשנת 1855 קודם תומאס לדרגת מייג'ור ברגימנט הפרשים ה-2 (מאוחר יותר שונה שמו לרגימנט הפרשים ה-5) על ידי שר המלחמה דאז, ג'פרסון דייוויס. לצורך הקידום זכה תומאס להמלצה מאת בראקסטון בראג. עם עליית המתח לקראת פרוץ מלחמת האזרחים היה חשד שג'פרסון דייוויס אוסף ומאמן יחידה קרבית של קצינים בכירים בצבא ארצות הברית אשר אוהדים את הדרום. מינויו של תומאס ליחידה זו מרמז שדייוויס הניח שהוא יתמוך במדינת וירג'יניה מולדתו בפרוץ עימות עתידי. תומאס חידש את הקשר הקרוב עם סגן מפקד היחידה, רוברט א' לי, והשניים בילו זמן רב יחד במסעות לצורך משימות בית משפט צבאי. באוקטובר 1857 קיבל תומאס את הפיקוד על הרגימנט, תפקיד אותו מלא כשנתיים וחצי. בשנת 1860, במהלך עימות עם לוחם קומנצ'י בקרבת קליר פורק (אנ'), נהר ברזוס, טקסס, חדר חץ את בשר לחיו של תומאס וננעץ בחזהו. תומאס שלף את החץ, ולאחר שנחבש, המשיך לפקד על הפעולה. הייתה זו הפציעה היחידה שספג במהלך כל שירותו הצבאי הארוך.

בנובמבר 1860 ביקש תומאס לצאת לשנה של חופשה. הקריירה שלו לפני המלחמה הייתה פורה ומצטיינת, והוא היה אחד ממספר קטן של קצינים שהיה להם ניסיון קרבי בכל שלוש זרועות הצבא – רגלים, פרשים, וארטילריה. בדרך אל ביתו בדרום וירג'יניה נפצע תומאס בתאונה בה נפל מרציף רכבת ונפצע קשות בגבו. הוא שקל לפרוש מהצבא עקב פציעה זו, אשר המשיכה להטריד אותו כל חייו. מווירג'יניה הוא המשיך לניו יורק לבית הורי אשתו, ועצר בדרך בוושינגטון הבירה, שם פגש את הגנרל המפקד וינפילד סקוט, והזהיר אותו כי מפקד זירת טקסס, מייג'ור ג'נרל דייוויד א' טוויגס (אנ'), אוהד את רעיון הפרישה מן האיחוד ולא ניתן לבטוח בו.

מלחמת האזרחים

נשאר בצבא ארצות הברית

בפרוץ מלחמת האזרחים התפטרו 19 מתוך 36 קצינים ברגימנט הפרשים ה-2, ובכללם שלושה שהיו ממונים על תומאס: אלברט סידני ג'ונסטון, רוברט א' לי, וויליאם הארדי (אנ'). רבים מן הקצינים אשר נולדו בדרום נקרעו בין נאמנותם למדינה בה נולדו לבין נאמנותם לארצם. תומאס נאבק בהחלטה אך החליט בסוף להישאר בצבא ארצות הברית. ייתכן שלמוצאה הצפוני של אשתו היה חלק בהחלטה זו. בתגובה, משפחתו הפכה את תמונתו אשר הייתה תלויה על הקיר, שרפה את מכתביו, ולא דיברה איתו יותר לעולם. (בזמן המשבר בכלכלי בדרום לאחר המלחמה, תומאס שלח כסף לאחיותיו, אך אלה סירבו בכעס לקבלו, בהצהירן שאין להן אח.)

הישארותו של תומאס באיחוד לוותה בעננת חשד. ב-18 בינואר 1861, מספר חודשים לפני פורט סאמטר, הוא ביקש להתקבל כמפקד הצוערים במוסד הצבאי של וירג'יניה (Virginia Military Institute). עם זאת, ניתן היה להפריך נטיות לפרישה מהאיחוד כאשר סירב להצעתו של מושל וירג'יניה ג'ון לטצ'ר להיות קצין חימוש ראשי בצבא וירג'יניה הזמני. ב-18 ביוני 1860, כתב ג'אב סטיוארט (אנ') עמיתו מווירג'יניה וחניכו לשעבר בווסט פויינט, אשר מונה לקולונל בצבא הקונפדרציה, במכתב לאשתו: "ג'ורג' ה' תומאס הזקן מפקד עכשיו על הפרשים של האויב. הייתי רוצה לתלות, לתלות אותו, על בגידה במדינת מולדתו".

קנטקי

תומאס קודם במהירות לדרגת לוטננט קולונל (ב-25 באפריל, כמחליפו של רוברט א' לי) ולדרגת קולונל (ב-3 במאי, כמחליפו של אלברט סידני ג'ונסטון) בצבא הסדיר, ולאחר מכן לדרגת בריגדיר ג'נרל (ב-17 באוגוסט) בצבא המתנדבים. בקרב בול ראן הראשון הוא פיקד על בריגדה באזור עמק שננדואה (אנ'), תחת מייג'ור ג'נרל רוברט פטרסון (אנ'). אולם, כל המשימות הנוספות שלו בהמשך המלחמה היו בזירה המערבית. תומאס הוצב תחת מייג'ור ג'נרל רוברט אנדרסון (אנ') בקנטקי, קיבל אחריות על אימון מתגייסים חדשים, ופיקוד על כוח עצמאי במזרח המדינה. ב-18 ביוני 1862 הוא הביס את הכוחות של בריגדיר ג'נרל ג'ורג' קריטנדן (אנ') ובריגדיר ג'נרל פליקס זליקופר (אנ') מן הקונפדרציה בקרב ספרינג מילס (אנ'). היה זה ניצחון ראשון חשוב לאיחוד אשר שבר את כוחה של הקונפדרציה במזרח קנטקי והרים את מוראל האיחוד.

שילה וקורינת'

ב-2 בדצמבר 1861, מונה בריגדיר ג'נרל תומאס לפקד על דיוויזיה 1 בארמיית אוהיו עליה פיקד מייג'ור ג'נרל דון קרלוס ביואל. הוא נכח ביום השני של קרב שילה (7 באפריל 1861), אך הגיע אל שדה הקרב אחרי שהלחימה כבר הסתיימה. המנצח בקרב, מפקד ארמיית הטנסי מייג'ור ג'נרל יוליסס גרנט, ספג ביקורת קשה על כמות הנפגעים בקרב, ומפקדו, מייג'ור ג'נרל הנרי האלק ארגן מחדש את מחלקת המיסיסיפי כך שגרנט הוזז מפיקוד בשדה. שלוש הארמיות במחלקת המיסיסיפי אורגנו מחדש במבנה של שלושה "אגפים". תומאס קודם לדרגת מיג'ור ג'נרל ב-25 באפריל, ומונה למפקד אגף ימין, אשר כלל שלוש דיוויזיות מארמיית הטנסי של גרנט ואחת מארמיית אוהיו. תומאס הוביל בהצלחה את אגף ימין - ארמייה בפועל - במהלך המצור על קורינת'. ב-10 ביוני חזר גרנט לפקד על ארמיית הטנסי אשר עליה פיקד במהלך קרב שילה.

פריוויל, סטונס ריוור, צ'יקמוגה, צ'טנוגה

המגננה על רכס הורסשו רידג' במהלך קרב צ'יקמוגה, אחר הצהריים וערב ה-20 בספטמבר 1863.

תומאס חזר לשרת תחת דון קרלוס ביואל. בזמן הפלישה של ברקסטון בראג לקנטקי בסתיו 1862, הפיקוד הבכיר של האיחוד החל לדאוג מן הנטיות החששניות של ביואל, והציע לתומאס את הפיקוד על ארמיית אוהיו, אולם זה סירב לקבל את התפקיד. תומאס שרת כסגנו של ביואל בזמן קרב פריוויל; מבחינה טקטית הקרב לא הוכרע, אולם הוא שבר את פלישתו של בראג אל תוך קנטקי, כשזה בחר לסגת חזרה אל טנסי. הפיקוד העליון של האיחוד היה מתוסכל שוב מחוסר האפקטיביות של המרדף שניהל ביואל אחר כוחותיו הנסוגים של בראג, והחליף אותו במיג'ור ג'נרל ויליאם רוזקרנס. תומאס מחה נגד המינוי במכתב למזכיר המלחמה סטנטון, בטענה כי הוא בכיר מרוזקרנס, אולם סטנטון ענה לו שלא כך הדבר (קידומו של רוזקרנס לדרגת מיג'ור ג'נרל תוארך לאחור כדי לגרום לו להיות בכיר מתומאס), והזכיר לו את סירובו הקודם לקבל פיקוד על הארמייה; תומאס משך את מחאתו בעקבות תשובה זאת.^[1]

שמה של הארמייה של רוזקרנס שונה ל"ארמיית קמברלנד", ותומאס פיקד בה על האגף "המרכזי" (שהיה גייס בפועל). תומאס הפגין ביצועים ביצועים מרשימים בקרב סטונס ריוור (31 בדצמבר 1862 – 2 בינואר 1863), כאשר החזיק את מרכז הגזרה במהלך קרב הנסיגה של כוחות האיחוד, ומנע בשנית ניצחון מכוחותיו של בראג. הוא היה אחראי על חלק מרכזי בתמרון המבריק במהלך מערכת טולהומה (24 ביוני – 3 ביולי 1863), בה דחק רוזקרנס את כוחותיו של בראג אל מחוץ למרכז טנסי, ובצליחה של נהר טנסי. במהלך קרב צ'יקמוגה (18 – 19 ספטמבר 1893) פיקד תומאס על גייס XIV, וביום השני לקרב החזיק עמדת הגנה חיונית אל מול התקפותיו הקשות של בראג. תומאס אסף יחידות מפוזרות מכוחות האיחוד המוכים, וארגן אותם להגנה סביב רכס הורסשו רידג', במהלך אמיץ ונחוש אשר מנע תבוסה מוחלטת מכוחות האיחוד, אשר כמחצית מהם נשברו ונסוגו. ג'יימס גארפילד, נשיא לעתיד, ובאותה עת קצין מטה בארמיית הקמברלנד, ביקר את תומאס במהלך הקרב ונתן לו את פקודת הנסיגה מאת רוזקרנס; תומאס ענה לו שהוא והגייס שלו יישארו מאחור כדי להבטיח את שלומה של הארמייה. כשפגש שוב את רוזקרנס דיווח גארפילד שתומאס "ניצב כמו צוק". לאחר הקרב נודע תומאס בשם החיבה "הצוק מצ'יקמוגה", המסמל את נחישותו בהגנה על נקודה חיונית אל מול אויב עדיף מספרית.^[2]

תומאס קיבל את הפיקוד על ארמיית הקמברלנד מעט לפני מערכת צ'טנוגה, לאחר שרוזקרנס הודח מן הפיקוד בעקבות תפקודו בקרב צ'יקמוגה. במערכת צ'טנוגה (23–25 בנובמבר 1863) השיגו כוחות האיחוד ניצחון מזהיר, אשר הודגש על ידי ההסתערות של חייליו של תומאס על קווי הקונפדרציה בקרב מישיונרי רידג' (אנ'). לאחק שקיבלו פקודה לכבוש את קו היורים הראשון למרגלות הרכס, ארמיית הקמברלנד המשיכה והסתערה במעלה הר מישיונרי רידג' וניפצה לחלוטין את קווי ההגנה של הקונפדרציה, למרות שלא קיבלה פקודה להמשיך. גרנט, אשר ניצב היה בעמדת הפיקוד באורצ'רד נוב, שאל את תומאס "מי פקד על ההסתערות?" תומאס ענה, "אינני יודע. לא אני." גרנט שאל את גריינג'ר מפקד הגייס את אותה שאלה, ונענה: "לא, הם המשיכו ללא פקודה. כשהחברה האלה מתחילים, גם הגיהנום לא יעצור אותם."^[3]

תומאס בחניון לילה במהלך קרב צ'יקמוגה.

מערכת צ'טנוגה, 24-25 בנובמבר 1863.

מערכת אטלנטה ומערכת פרנקלין-נאשוויל

מערכת אטלנטה, בקיץ 1864, הייתה סדרת קרבות בה התקדמה קבוצת הארמיות של מיג'ור ג'נרל ויליאם ט' שרמן החל מסביבת צ'טנוגה דרך ג'ורגיה עד אשר כבשה את אטלנטה. ארמיית הקמברלנד בפיקודו של תומאס, אשר מנתה כ-60,000 חיילים, הייתה אחראית על הלוגיסטיקה וההנדסה עבור כל קבוצת הארמיות, תפקיד אשר כלל תחזוקה ושמירה על תוואי מסילות הברזל החיוני וגישור על נהרות. קרב ההגנה שניהל תומאס בקרב פיצ'טרי קריק (20 ביולי 1864), פגעה אנושות בהתקפת הנגד של לוטננט ג'נרל ג'ון בל הוד, בניסיון הראשון שלו לפרוץ את המצור על אטלנטה.

בסתיו 1864 נסוג לבסוף הוד ופינה את אטלנטה, ואיים לנתק את קווי האספקה הארוכים של שרמן אשר התמשכו מטנסי ועד לב ג'ורג'יה. שרמן בתגובה התנתק מקווי האספקה שלו והחל ב"צעדה אל הים", אשר הסתיימה כמה חודשים אחר כך בכיבוש סאוואנה. תומאס נשאר מאחור להלחם עם הוד במערכת פרנקלין-נאשוויל. תומאס, בכוח קטן מזה של הוד, התחרה בצבאו של הוד על מנת להגיע לנאשוויל ראשון, שם היה צפוי לקבל תגבורת.^[4]

בקרב פרנקלין, ב-30 בנובמבר 1864, חלק גדול מצבאו של תומאס, בפיקוד מיג'ור ג'נרל ג'ון סקופילד, הנחיל לצבאו של הוד מפלה קשה, והדף אותו מספיק זמן על מנת לאפשר את ריכוז כוחות האיחוד בנאשוויל. בנאשוויל ארגן תומאס מחדש את כוחותיו, אשר כללו חיילים מכול רחבי זירת המערב, כולל מספר גדול של חיילים צעירים וחסרי ניסיון. הוא סירב להתקיף עד אשר צבאו יהיה מוכן, ועד אשר ימס הקרח אשר כיסה באותה את הקרקע. ההשהיה בהתקפה עוררה דאגה וחוסר סבלנות בקרב הפיקוד הבכיר של האיחוד, כולל אצל גנרל גרנט, אשל היה כבר הגנרל המפקד של כל צבאות האיחוד. מיג'ור ג'נרל ג'ון לוגן נשלח עם פקודה להחליף את תומאס, ומיד אחר כך החל גרנט במסע מערבה על מנת לפקד על הזירה בעצמו. אולם, לפני שהגיעה הפקודה להחליף את תומאס ליעדה, יצא תומאס למתקפה.^[5]

תומאס פתח במתקפה ב-15 בדצמבר 1864, ובקרב בן יומיים אשר נודע בשם קרב נאשוויל, הנחיל לצבאו של הוד מפלה מוחצת אשר חיסלה למעשה את צבאו ככוח לוחם. כשהידיעות על הניצחון המוחץ הגיעו לבירה, בוטלה פקודת ההדחה, ובמקום זאת קודם תומאס לדרגת מיג'ור ג'נרל בצבא הסדיר, מתוארכת לקרב הניצחון בנאשוויל, וקיבל את תודת הקונגרס:^[6]

... למיג'ור ג'נרל ג'ורג' ה' תומאס והקצינים והחיילים שתחת פיקודו, בעבור כישרונם ואומץ ליבם הבלתי נילאה, אשר בזכותם הובס צבא המורדים של גנרל הוד תבוסה מוחצת וגורש ממדינת טנסי.

ייתכן שתומאס היה מאוכזב מקידומו המאוחר למיג'ור ג'נרל (אשר תאריכו גרם לכך שהיה זוטר לפיליפ שרידן); בקבלו את המברק שבשר על כך העיר למנתח ג'ורג' קופר: "אני מניח שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא, אולם זה מאוחר מדי כדי שאעריך זאת. הרווחתי את זה בצ'יקמוגה.".^[7]

בעקבות הניצחון בנאשוויל זכה תומאס לכינוי נוסף: "הקורנס מנאשוויל" (The Sledge of Nashville).^[8]

אחרי המלחמה

פסל ברונזה של גנרל ג'ורג' תומאס רכוב על סוס, כיכר תומאס, וושינגטון הבירה

לאחר תום מלחמת האזרחים ועד 1869, שירת תומאס כמפקד זירת קמברלנד בקנטקי וטנסי, ולפרקים גם בווירג'יניה המערבית, ג'ורג'יה, מיסיסיפי ואלבמה. בתקופת השיקום פעל תומאס על מנת להגן על עבדים משוחררים מניצול ותוקפנות לבנה. תומאס השתמש בסמכות השלטון הצבאי כדי לאכוף העסקה הוגנת אל מול האפליה במדינות הדרום, ולהגן על מקומות מאוימים על ידי הקו קלוקס קלאן. בדוח משנת 1868 מתאר תומאס ברוח ביקורתית את הניסיונות מצד חלק מחברי הקונפדרציה לשעבר לתאר את הקונפדרציה בקווים חיוביים:

המאמצים הכבירים של המורדים המובסים מאז סיום המלחמה להפיץ את הרעיון כאילו החירות, הצדק, ההומאניות, השוויון ועוד שלל יתרונות החופש סבלו אלימות וחוסר צדק מאז נכשל מאמץ עצמאות הדרום. זו כמובן פוליטיקה צבועה, בה פשע הבגידה מצופה בשכבה דקה של פטריוטיות מזויפת, על מנת לגרום לכך שמחוללי המרד יזכרו בהיסטוריה יד ביד עם מגיני הממשל, ובכך למחות במו ידיהם את הכתמים על ידיהם עצמם; זן חצוף במיוחד של מחילה עצמית, בהתחשב בכך שרכוש וקרקעות – אשר היו ניתנים להפקעה על פי חוקי הממשל, המלחמה, הלאום והמדינות – לא נלקחו מהם.^[9]

הנשיא אנדרו ג'ונסון הציע לתומאס דרגת לוטננט ג'נרל – בכוונה להחליף לבסוף את גרנט (רפובליקאי ונשיא לעתיד) כגנרל המפקד – אולם תומאס, נאמן כתמיד, סירב להצעה זו כיוון שלא רצה לקחת חלק בפוליטיקה מפלגתית. בשנת 1869 ביקש העברה לזירת הפסיפיק, אשר מפקדתה שכנה בסן פרנסיסקו. הוא נפטר שם ב-28 במרץ 1870 משבץ, בעודו כותב מכתב תשובה למאמר ביקורתי שכתב עליו ג'ון סקופילד, יריבו (הפוליטי, מן האיחוד) מתקופת המלחמה. שרמן, שהיה אז כבר הגנרל המפקד, הביא את הבשורה באופן אישי אל הנשיא גרנט, בבית הלבן. אף אחד מקרובי המשפחה של תומאס לא נכח בהלווייתו, מכיוון שהם מעולם לא סלחו לו על נאמנותו לאיחוד.

כיכר תומאס (Thomas Circle) בוושינגטון הבירה נקראת על שמו של ג'ורג' הנרי תומאס, ובמרכזה פסל ברונזה של תומאס רכוב על סוס (אנ').

לקריאה נוספת

• Bobrick, Benson. Master of War: The Life of General George H. Thomas. New York: Simon & Schuster, 2009. ISBN 978-0-7432-9025-8.
• Broadwater, Robert. General George H. Thomas. Jefferson: McFarland & Company, 2009. ISBN 978-0-7864-3856-3.
• Bowers, Q.D., and D.M. Sundman, 100 Greatest American Currency Notes, Atlanta: Whitman Publishing, 2006.
• Chisholm, Hugh, ed. "Thomas, George Henry". Encyclopædia Britannica. 26 (11th ed.). Cambridge University Press, 1911. pp. 866–867.
• Cleaves, Freeman. Rock of Chickamauga: The Life of General George H. Thomas. Norman: University of Oklahoma Press, 1948. ISBN 0-8061-1978-0.
• Coppée, Henry. General Thomas, The Great Commanders Series. New York: D. Appleton and Co., 1893.
• Eicher, John H., and David J. Eicher. Civil War High Commands. Stanford, CA: Stanford University Press, 2001. ISBN 0-8047-3641-3.
• Einolf, Christopher J. George Thomas: Virginian for the Union. Norman: University of Oklahoma Press, 2007. ISBN 978-0-8061-3867-1.
• Furgurson, Ernest B. "Catching up with Old Slow Trot". Smithsonian, March 2007.
• Grant, Ulysses S. Personal Memoirs of U. S. Grant. 2 vols. Charles L. Webster & Company, 1885–86. ISBN 0-914427-67-9.
• O'Connor, Richard. Thomas, Rock of Chickamauga. New York: Prentice-Hall, 1948.
• Van Horne, Thomas Budd. The Life of Major-General George H. Thomas. New York: Charles Scribner's Sons, 1882. ג'ורג' הנרי תומאס, באתר OCLC (באנגלית).
• Warner, Ezra J. Generals in Blue: Lives of the Union Commanders. Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1964. ISBN 0-8071-0822-7.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' הנרי תומאס בוויקישיתוף

• ג'ורג' הנרי תומאס, אנציקלופדיה וירג'יניה.
• תמונה של שטר 5 דולר ועליו דיוקן של ג'ורג' ה' תומאס, מאת Federal Reserve Bank of San Francisco.
• אתר הבית של גנרל ג'ורג' ה' תומאס.
• אתר המוקדש לגנרל ג'ורג' ה' תומאס וארמיית הקמברלנד.
• מאמר מאת סטיבן זאר בנושא היחסים בין גרנט ותומאס.
• ג'ורג' הנרי תומאס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'ורג' הנרי תומאס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. Broadwater, p. 88-91
2. Broadwater, p. 136.
3. Broadwater, p. 135.
4. Chisholm, pp 866.
5. Chisholm, pp 866-867.
6. Chisholm, pp 867.
7. Stephen Z. Starr, "Grant and Thomas: December, 1864," Cincinnati Civil War Round Table website
8. Broadwater, p. 1, pp. 205-221.
9. Thomas, George Henry (4 בדצמבר 1868). "The Department Reports". Sacramento Daily Union. נבדק ב-20 במרץ 2016. [T]he greatest efforts made by the defeated insurgents since the close of the war have been to promulgate the idea that the cause of liberty, justice, humanity, equality, and all the calendar of the virtues of freedom, suffered violence and wrong when the effort for southern independence failed. This is, of course, intended as a species of political cant, whereby the crime of treason might be covered with a counterfeit varnish of patriotism, so that the precipitators of the rebellion might go down in history hand in hand with the defenders of the government, thus wiping out with their own hands their own stains; a species of self-forgiveness amazing in its effrontery, when it is considered that life and property—justly forfeited by the laws of the country, of war, and of nations, through the magnanimity of the government and people—was not exacted from them.