הבחירות לכנסת השלוש עשרה
| 23 ביוני 1992, כ"ב בסיוון ה'תשנ"ב | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
→ 1988
1996 ←
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אחוז החסימה: 1.5% אחוז ההצבעה: 77.38% | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יו"ר ועדת הבחירות | אברהם חלימה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ראש הממשלה היוצא | יצחק שמיר | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מפלגת ראש הממשלה היוצא | הליכוד | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ראש הממשלה הנבחר | יצחק רבין | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מפלגת ראש הממשלה הנבחר | מפלגת העבודה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הבחירות לכנסת השלוש עשרה התקיימו ב-23 ביוני 1992, כ"ב בסיוון ה'תשנ"ב, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת השלוש עשרה. הבחירות התקיימו לאחר שהוקדמו ממועדן המקורי בז' בחשוון תשנ"ג - 3 בנובמבר 1992. מערכת הבחירות התקיימה לאחר חמש עשרה שנות שלטון רצופות של הליכוד (למעט שנתיים במסגרת קואליציית ימין-דתיים או במסגרת ממשלת אחדות לאומית). יצחק רבין הצליח להביא לכינונה של ממשלת שמאל, לראשונה מאז המהפך, אשר הביאה לחתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן והסכמי אוסלו. לעומתו, יצחק שמיר כשל לאחר שהוביל את הליכוד בשתי מערכות בחירות מוצלחות. שמיר הודיע בסיומה של מערכת בחירות זו על פרישתו מהנהגת הליכוד, תוך שהוא מפנה את מקומו לדור חדש בהנהגת מפלגתו, אשר המנהיג הבולט בו הוא בנימין נתניהו.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]התחום המדיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]אל הבחירות לכנסת השלוש עשרה הגיע יצחק שמיר כשהוא עומד בראשה של ממשלת ליכוד-ימין-דתיים צרה, לאחר שממשלת האחדות שהקים לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה התמוטטה עקב "התרגיל המסריח" שבו פרשה מפלגת העבודה מן הממשלה בניסיון כושל להקים ממשלת שמאל בשיתוף הסיעות הדתיות.
על אף ששמיר היה מראשי הממשלה הימניים ביותר שידעה מדינת ישראל, חסיד מובהק של ארץ ישראל השלמה ומתנגד תקיף לכל פשרה טריטוריאלית במסגרתה תוקם ישות מדינית נוספת כלשהי על שטחי ארץ ישראל בין הים והירדן, עמד שמיר במתקפה בלתי פוסקת בשל "מתינותו" הן מכיוון גורמי ימין חיצוניים לליכוד שהיו שותפים לקואליציה (מפלגות התחיה, צומת ומולדת) והן מתוך מפלגתו פנימה. התארגנות פנימית בליכוד בשנת 1990 אשר באה לשרטט קווים אדומים ומגבלות על מדיניות החוץ של שמיר, או בלשון מארגניה, אריאל שרון, יצחק מודעי ודוד לוי - "חישוקים", הוסיפה ללכסיקון הפוליטי במדינת ישראל את המושג "חישוקאים".
בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, סבר הממשל האמריקאי כי שיתוף הפעולה שבין ארצות הברית ומדינות ערב, וכן עמידתה של ישראל מן הצד בשעה שנורים עליה טילים על מנת שלא למוטט את הקואליציה, יוצרים אווירה חדשה שתאפשר את קידומו של המשא ומתן המדיני, וכי השעה כשרה לכינוסה של ועידה בינלאומית לשלום שתנצל את "חלון ההזדמנויות" אשר נפתח, לדעתה של ארצות הברית. שמיר היה מתנגד תקיף לרעיון הוועידה הבינלאומית (מכיוון שחשש מלחץ בינלאומי על ישראל על מנת שתסכים לוויתורים) שהועלה עוד בתקופת כהונת הממשלה הקודמת על ידי מזכיר המדינה בממשלו של רונלד רייגן, ג'ורג' שולץ, אך נדחה על ידי שמיר.
נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהדפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש ב־12 בספטמבר 1991 הוא תקף את שמיר ודרש כי מפעל ההתנחלויות בשטחים ייעצר וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר אליהן הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב־30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד.
שמיר היה מתנגד חריף לכינוסה של ועידת מדריד, אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פארוק א-שרע קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הוא נאום "גבלס"), אך בסופה סוכם כי ייפתחו בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו, שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית - פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר ב-19 בינואר 1992, וזאת לאחר ש"צומת" פרשה מספר ימים לפני כן. פרישה זו הביאה לאובדן הרוב הקואליציוני והיה ברור שימי הממשלה ספורים; הממשלה שרדה בקושי הצבעת אי-אמון של מפלגת העבודה ב-28 בינואר בזכות הימנעות של התחיה, מולדת וח"כ אברהם ורדיגר. ב-30 בינואר סוכם בין הליכוד לעבודה שמועד הבחירות יוקדם ל-23 ביוני.
הביטחון האישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף שהאינתיפאדה הראשונה הייתה לאחר שיאה העממי ולמעשה הביאה מדיניותם של ראש הממשלה שמיר ושל שרי הביטחון יצחק רבין (1988–1990) ומשה ארנס (1990–1992) לסיומה, חלה בשנים 1990 ואילך ירידה בתחושת הביטחון האישי בעקבות מעבר הפלסטינים מהפגנות עממיות נרחבות לפיגועי טרור. פיגועי דקירה הפכו לתופעה חמורה ומתמשכת. הידוע ביניהם הוא רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב-24 במאי 1992, אירוע אשר הביא להפגנות זעם ומחאה של אלפי תושבי בת ים. באירוע קודם ביפו נרצחה ב־17 במרץ תלמידה נוספת, אילנית אוחנה, ויחד איתה עבד אל-ג`אני, ערבי תושב יפו שקם לסייע לה, ונפצעו שמונה עשר אנשים נוספים. אירועים אלו הצטרפו לאירועים דומים, בעיקר בירושלים (זכור הפיגוע בשכונת בקעה בירושלים בו נרצחו אלי אלטרץ, איריס אזולאי ושוטר מג"ב צ'רלי שלוש), אך גם לאירועים נוספים מסוג זה כגון "ליל הקילשונים" שבו נרצחו מפקד כיתה ושני טירונים, עולים חדשים מברית המועצות שהיו בטירונות במאהל ליד קיבוץ גלעד, בידי ערבים אזרחי ישראל, ב-14 בפברואר 1992.
נראה כי שמיר אובד עצות אל מול גל פיגועים זה. מנגד, תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין גרמה לתחושה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. לאווירה זו הייתה השפעה ניכרת על התוצאה הסופית של בחירות אלו.
יחסי דתיים חילוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממשלתו של שמיר נתמכה בידי המפלגות הדתיות, ותפקידי מפתח ניתנו לחברי מפלגות אלו. סגן שר העבודה והרווחה היה מנחם פרוש מאגודת ישראל (המפלגה סירבה לקבל תפקידי שר, אך תפקיד סגן השר היה כתפקיד שר לכל דבר, למעט זכות הצבעה בישיבות הממשלה), ואילו שר הקליטה, בימים אלו של עלייה המונית מברית המועצות ומאתיופיה היה הרב יצחק חיים פרץ מש"ס. אלו שני תפקידי מפתח, אשר נראה כי המחזיקים בהם פעלו באופן סקטוריאלי לטובת מפלגותיהם, דבר שהחמיר את המצב הכלכלי ואת מצבם של העולים. נראה היה כי לשר הקליטה פרץ סדר יום העוסק במיוחד בנושא יהדותם של העולים (בנובמבר 1990 התבטא כי כשליש מהם אינם יהודים, ועורר בכך סערה), אך לא בדאגה לרווחתם.
לחץ בלתי פוסק לחקיקה דתית הביא לתגובת נגד. הצעות חוק פרטיות לחקיקה דתית ולשינוי חקיקה קיימת עלו בכנסת. על מנת לצרף את אגודת ישראל לקואליציה קיבלה הכנסת בנובמבר 1990 חוקים המגבילים "פרסומי תועבה" בחוצות הערים, ומגבילים את התחבורה הציבורית בשבת. בציבור החילוני נתפסו חוקים אלו ככפייה דתית והביאו לגל של מחאות והצעות חוק נגדיות בנושאי דת. במיוחד זכור נאומו של אברהם בורג אשר עשה את נושא גיוס תלמידי הישיבות לנושא מרכזי. בעת הדיונים על התקציב בסוף שנת 1991 עלה לכותרות נושא הכספים הייחודיים: התקציבים לישיבות, תלמודי תורה ומוסדות דת הועברו שלא לפי קריטריונים מוסדרים, אלא על פי היכולת של המקורבים למוסדות הדת ללחוץ על הנהגת הקואליציה. כל היוזמות הפרלמנטריות של חברי הכנסת מן האופוזיציה לביטולם של כספים אלו, בטענה שמיליוני שקלים מועברים למוסדות המקורבים למפלגות המפתח בקואליציה בעת שהאבטלה גואה ועולים משוכנים בקרוונים זמניים, נכשלו. למרות ששיטה זו לא הייתה חדשה, הרי מצוקת העולים גרמה להעלאת הנושא לתודעת הציבור. פרשיות השחיתות בש"ס שהחלו להחשף תרמו אף הן לאווירת הקיטוב.
מהומות על רקע דתי בירושלים, עקב פתיחת כביש מס' 1 העוקף את מרכז העיר ממזרח, הביאו אף לאירועים כהצתת מסעדה לא כשרה ב-13 באוקטובר 1991. התבטאויות לא זהירות של ראשי החרדים הביאו אף הן לתסיסה. בריאיון עיתונאי אמר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, הרב משה זאב פלדמן, כי לדעתו אין להתיר חברות של נשים בכנסת.
חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה נוצל לחקיקת שני חוקי יסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו, לאחר התנגדות ארוכת שנים של המפלגות הדתיות.
על רקע השינוי הדמוגרפי המתקרב, שבו חיזקה העלייה מברית המועצות לשעבר את היסודות החילוניים במדינה, ועל רקע ההקצנה בין הימין והשמאל, כאשר הדתיים סווגו כשייכים למחנה הימין, הייתה להקצנה ביחסי הדתיים והחילוניים משמעות של ממש בבחירות אלו.
המצב הכלכלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים אלו החל גל העלייה הגדול מברית המועצות. גל העלייה דרש היערכות מיוחדת, בין היתר משום שחלק ניכר מן העולים היה בעל עיסוקים אקדמיים, ומדרך הטבע לא יכלו להשתלב בהם בשלבים הראשונים של עלייתם, גדלה האבטלה והגיעה לשיעורי שיא של מעל 12 אחוזים. לכך נוסף מיתון במשק, שנוצר עקב המצב הכללי הקשה - הביטחוני והכלכלי. במרץ 1991 שיתקו את המדינה עיצומים של עובדי המינהל והמשק של בתי החולים, אליהם הצטרפו עובדי חברת החשמל ועובדי בזק. תקציב המדינה לשנת 1992, שכלל שיעור ניכר של כספים ייחודיים שהועברו למוסדות דת, כמו גם להתנחלויות ולמקורבים לגורמים קואליציוניים מכל הסוגים, עבר בסוף שנת 1991 לאחר מאמצים גדולים ודיונים סוערים. נראה היה כי תקציב זה אין בידו לפתור את הבעיות החמורות שבפניהן עמדה המדינה עם כניסתה של שנת 1992. על רקע פרשיות השחיתות שנפרשו ודו"ח מבקר המדינה, נראה היה לרבים כי התקציב נועד לשפר את מצבם של המגזרים המקורבים למפלגות השלטון, אך אין בידו לשפר את מצב האבטלה, ולהביא לשיפור מצבם החמור של העולים.
פעולותיו של שר הבינוי והשיכון אריאל שרון לקליטת העלייה יצרו אתרי קרוונים שנועדו לקלוט את העולים, אשר הגיעו במספרים גדולים, וזאת מבלי שתהיה תשתית ראויה לקליטתם ולמתן דיור נאות ותעסוקה. נראה כי אתרים אלו עלולים להפוך למוקדים של אבטלה, מצוקה ופשע. דו"ח מבקר המדינה חשף ליקויים חמורים במשרד וחריגות תקציביות. האווירה הציבורית הייתה כי לא נעשה די על מנת לקלוט את העולים, וכי הם מושלכים אל שולי החברה הישראלית, אל אתרי קרוונים, כשם שגל העלייה הקודם, בשנות החמישים, הושלך אל המעברות אשר היו למוקדי מצוקה ותהליך שיקומם דרש מאמץ רב.
העולים היו, לראשונה, מרכיב חשוב בבחירות, אם כי רבים במפלגות הגדולות לא השכילו להפנים עובדה זו, לפנות אל העולים בשפתם ולהתייחס לעניינים החשובים להם. בסופו של דבר נראה כי חלק ניכר מהצלחתו של רבין בבחירות יש לייחס להצבעת מחאה של העולים, אשר לא מצאו בארץ את התנאים להם ציפו, וניסו להביא לשינוי באמצעות הצבעה נגד מפלגת השלטון.
ההתנהלות הקואליציונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת כהונתה של ממשלת שמיר הייתה עם סיומו הכושל של "התרגיל המסריח" אשר הביא את הציניות הפוליטית ותחושת המיאוס הציבורית מן ההליך הפוליטי לשיאים חדשים.
התנהגותו של אברהם שריר, שהיה אחד מקבוצת חברי כנסת בראשות יצחק מודעי אשר פרשו מן הליכוד והקימו סיעה נפרדת, ולאחר מכן פרש מן הסיעה, הצטרף ל"ממשלת פרס" ולאחר לחץ ציבורי (שכלל קריאה נרגשת של שמיר "אבראשה שוב הביתה!") שב אל הליכוד, הייתה אך פרשה אחת מבין פרשיות רבות של קניית שלטון עבור תיקים והבטחות כספיות. יצחק מודעי הקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" (או כדברי מבקריה "הסיעה לקידום הרעיון הציני") וקיבל את משרת שר האוצר, ממנה הודח כאשר הסתכסך עם פרס בשנת 1986 בימי ממשלת האחדות הלאומית. מודעי דרש כי על מנת להבטיח את מינויו לתפקיד תופקד ערבות בנקאית בגובה עשרה מיליון דולר. דרישה זו נראתה כדרישה צינית אשר העמידה את המשא ומתן הקואליציוני באור מושחת ומסואב. חברי כנסת נוספים "ערקו" ממפלגותיהם, כגון אפרים גור ממפלגת העבודה אשר עבר אל הליכוד עבור תפקיד סגן שר.
פרשיות אלו, שהצטרפו אל נושא הכספים הייחודיים, אל חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה, ואל הסחטנות שליוותה כל הצבעה חשובה, ובכללן הצעות התקציב, הביאו לגל של מחאה ציבורית. הגל החל באופן ספונטני כאשר שני קציני מילואים, אבי קדוש ושחר בן מאיר, החלו בשביתה אל מול משרדי הממשלה במרץ 1990, בימי "התרגיל המסריח". עד מהרה התגבשה המחאה לכלל לובי פרלמנטרי שתמך בשינוי שיטת הממשל בישראל. במרץ 1992 הביאו אנשי הלובי, שאת פעילותם ריכז פרופ' אוריאל רייכמן אשר על אף שלא היה חבר כנסת הייתה השפעתו רבה, לכלל שינוי משמעותי בשיטת הממשל. סוכם כי מעתה ייבחר ראש הממשלה ב"בחירות ישירות" שתתקיימנה לצד הבחירות לכנסת (או כבחירות מיוחדות במקרים מסוימים). הצעת החוק עברה ברוב של 55 חברי כנסת, רובם מהאופוזיציה, נגד 32 מתנגדים.
דו"ח מבקר המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבקרת המדינה, מרים בן-פורת, פרסמה סמוך לבחירות דו"ח חמור ביותר שכלל האשמות כנגד שרי ממשלה. פרשייה שקיבלה את תשומת לבו של הבוחר הייתה התנהלותה של לימור לבנת, באותם הימים מנכ"לית "מרכז הבנייה" (טרם נבחרה לכנסת), אשר נחשף כי קיימה אירועים ראוותניים על חשבון מרכז הבנייה.
הדו"ח צייר תמונה קשה של התנהלות שלטונית מושחתת, מינויים פוליטיים ומתן כספים ייחודיים.
שחיתות פלילית ופרשיות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ש"ס, מרכיב חשוב בקואליציה, הייתה למוקד של שחיתות. ביוני 1991 נחשפה פרשת יאיר לוי, ח"כ מש"ס ובעל תפקיד מפתח ברשת החינוך "אל המעיין", אשר הואשם בשורת פרשיות שחיתות. חסינותו הוסרה והוא הועמד למשפט, ולבסוף נדון למאסר לאחר עסקת טיעון. באוקטובר 1991, בעת הדיון בהסרת חסינותו (אשר הוסרה לבסוף לבקשת ח"כ לוי), מסר היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש את פרטי ההאשמות כנגד לוי, שגובשו לכלל 153 אישומים חמורים בעבירות שונות, שעיקרם העברת כספים מן העמותה "אל המעיין" לקרובי משפחתו ומקורבים אחרים.
עוד בשנת 1990 החלה חקירתו של שר הפנים אריה דרעי בחשדות לקבלת שוחד (אישום שכונה "התיק האישי") ולהעברות כספים לא תקינות לגורמים המקורבים לש"ס (שכונו "התיק הציבורי"). דרעי ניצל את זכות השתיקה וסירב בתחילה לשתף פעולה עם חוקריו, דבר שגרם לחלקים ניכרים מן הציבור להניח כי יש דברים בגו, עוד בטרם החל משפטו.
ש"ס הייתה מרכיב חשוב בממשלה ובעלת תיקי מפתח כתיק הקליטה ותיק הפנים. פרשיות השוחד והמירמה שנחשפו נראו כשחיתות שלטונית, יותר משנראו כפעולתם של יחידים שסרחו.
פרט לכך החלו שערוריות רבות, בחלקן בגורמים המקורבים לשלטון: בספטמבר 1991 הוסגר לארץ אריה גולדין, מנהל חברת ההשקעות "כלל" אשר הואשם במעילה ובגנבה של 12 מיליון דולר. עוד ב-1989 נחשפה פרשת שחיתות חמורה בחיל האוויר במרכזה עמד תת-אלוף רמי דותן, אשר הואשם כי קיבל שוחד מחברות אמריקניות ובתמורה הביא לרכישת מוצריהן. בדצמבר 1990 הוגשו כתבי אישום כנגד 22 מנהלים בבנקים באשמת ויסות המניות במהלכים שקדמו למשבר מניות הבנקים. ארנסט יפת, מנהלו של בנק לאומי, גרם לשערורייה רבתי כאשר נחשפו תנאי פרישה יוצאי דופן להם זכה. בעקבות לחץ ציבורי הסכים יפת להחזיר את כספי הפיצויים שקיבל ולהסכים לגימלה חודשית בת 7,100 ש"ח, וזאת באפריל 1992. פרשיית יפת נתפשה בעיני הציבור כדוגמה לאדם הדואג לתנאיו הוא, בעוד שהעשירון התחתון חי בתנאים חמורים והאבטלה גואה. פרשייה נוספת הייתה טביעתו המסתורית של איל העיתונות רוברט מקסוול (שבהלווייתו השתתפה מרבית הצמרת המדינית של ישראל) אשר הביאה לכך שלאחר מותו נחשפו פרשיות כלכליות הקשורות בשמו. האימפריה שהקים נחשפה כנגועה בשחיתות ושקועה בחובות, אשר החמורה ביניהן הייתה הפגיעה בקרנות הפנסיה של עובדיו, אשר שימשו כערבויות לחובותיו האישיים.[דרוש מקור]
פרשיות אלו, פליליות ואחרות, יצרו תחושה של מיאוס, וסיאוב, אשר הביאה לססמה הקולעת ששימשה היטב את האופוזיציה בבחירות אלו - "מושחתים - נמאסתם".[דרוש מקור]
ההיערכות לבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבחירות ב-1992 עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה־77 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו), עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות במרכז המפלגה שנערכו בפברואר 1992 (לאחר ששמיר ניצח בבחירות על ראשות התנועה את שרון ולוי) הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה. ברקע הדברים עמד גם המתח בין בנימין נתניהו בתפקיד סגן שר החוץ, תחת השר לוי, מתח שבעקבותיו עבר נתניהו לתפקיד סגן שר במשרד ראש הממשלה.
לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון היו ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות.
הבחירות הפנימיות נערכו בשיטת "השביעיות". שיטה זו, במהלכה בוחרים חברי מרכז המפלגה פאנל בן 35 אנשים המדורג לאחר מכן בשביעיות, הייתה חדשנית במערכות הבחירות הקודמות, והיוותה הליך דמוקרטי לעומת שיטת "הוועדה המסדרת" שקדמה לה, אך עתה נראתה כמוקד של מניפולציות פוליטיות מושחתות.
מפלגת העבודה, לעומת זאת, העבירה את ההכרעות הפנימיות מהמרכז לחברי המפלגה. בחירות אלו היו הראשונות בהן נערכו בחירות מקדימות, הן לקביעת המועמד לראשות המפלגה והן לקביעת חברי הכנסת. בבחירות המקדימות, שהתקיימו ב-19 בפברואר 1992, התמודדו שמעון פרס, יצחק רבין, אורה נמיר וישראל קיסר. נקבע כי המועמד אשר ישיג רוב של 40% ייבחר, אך אם לא יהיה מועמד כזה, יתקיים סיבוב נוסף בין המועמדים שהשיגו את התוצאות הטובות ביותר. לבסוף השיג יצחק רבין רוב של למעלה מ-40%, כאשר נמיר וקיסר השיגו שיעורי תמיכה זניחים.
לראשונה מזה שלוש מערכות בחירות, לא הצליח שמעון פרס לקבל את מינוי מפלגתו לבחירות כמועמדה לראשות הממשלה. רבין התגבר על היחסים האישיים הקשים שבינו ובין פרס, ובבחירות המקדימות למועמדות המפלגה שהתקיימו לאחר מספר ימים, קרא לחברי המפלגה להצביע בעד פרס.
אל מול שמיר, אשר סבל מתדמית של אדם קשיש ואומר "לא" סדרתי, המשדר קיפאון ואובדן דרך, עמד רבין, אשר נהנה מתדמית ביטחונית, אך בד בבד שידר את התקווה לפריצת דרך מדינית. סיסמת הבחירות שנבחרה על ידי מפלגת העבודה (אשר נטשה את המותג "המערך", תחתיו רצה מאז מערכת הבחירות לכנסת השישית, בעקבות פרישתה של מפ"ם) הייתה "ישראל מחכה לרבין". בפתק ההצבעה נרשמו המילים "העבודה בראשות רבין". על אף ששיטת הבחירות הישירות לראשות הממשלה לא הופעלה בבחירות אלו, והייתה מיועדת להפעלה רק בבחירות שלאחריהן, התנהג רבין כאילו הוא עומד לבחירה ישירה, ויצר נתק בין "יצחק רבין" ובין המנגנון המפלגתי של המערך אשר הרתיע רבים בעקבות זיהויו על ידי הליכוד עם מפא"י ההיסטורית. לטענת כמה ממתנגדי רבין במפלגה, היה זה פולחן אישיות.
מינויו של רבין ליו"ר העבודה נחשב למייצג המאבק בין הפלגים הניציים בעבודה (שתמכו בו) ובין הפלגים היוניים (שתמכו בפרס). בעיני רבים, שתי המפלגות הגדולות נטו שמאלה מאז המהפך ב-1977, כשהליכוד מוכן לשקול מתן שטחים והעבודה נוטה יותר שמאלה. המאבק הפנימי בתוך העבודה נבע משיקולים אלקטורליים: הפלג היוני טען שגם אם העבודה תציג תדמית יותר ניצית לליכוד עדיין סיכוי טוב יותר למשוך את הציבור הניצי, ומצד שני תדמית כזאת תמנע מאנשי שמאל לתמוך במפלגה (זאת למרות הטיעון שהתדמית היונית פגעה בעבודה בבחירות 1988). לעומת זאת, הפלג הניצי טען שרבים מתומכי המפלגה מתנכרים אליה כשהיא נוטה שמאלה ושיש למשוך את קולות המרכז. הפופולריות של רבין בקרב הציבור שכנעה גם אישים יוניים יותר, כחיים רמון ועמיר פרץ לתמוך בו.
רבין הציג את המפלגה כמפלגה חדשה, משופרת ומאוחדת, עם חברים חדשים ועם רפורמות דמוקרטיות כחוק הבחירה הישירה וכשיטת הבחירות המקדימות. בנוסף, רבין ניסה לפנות אל קולות המרכז ומאוכזבי הליכוד, שהיססו להצביע לעבודה כי חששו מפני עמדתה המרוככת בסוגיות ביטחון.
מסע הבחירות הפך למסע בחירות אישי, אשר נסב במידה רבה סביב אישיותו של יצחק רבין. אל מול התדמית החיובית שניסו אנשי מפלגת העבודה לייחס לרמטכ"ל לשעבר, ראש הממשלה ושר הביטחון, עמד מסע שלילי של אנשי הליכוד, אשר בשוליו הואשם רבין בחוסר יציבות אישית, בהתמוטטות ערב מלחמת ששת הימים, ואף בשכרות. מסע זה פעל בעיקר נגד אנשי הליכוד, ותדמיתו של רבין אך השתפרה.
רבין מיצב את עצמו כאיש מרכז, בניגוד לימין ולשמאל. בנוסף, בניגוד למערכות בחירות אחרות, תקפה העבודה את מדיניות הליכוד (הרכה מדי, לטעמה) בטיפול בטרור, ביקורת זהה לביקורת שמפלגות הימין מתחו. רבין הדגיש אנשי צבא נוספים במפלגה כתא"לים בנימין בן אליעזר, אביגדור קהלני ואפרים סנה, האלוף אורי אור והרמטכ"ל לשעבר מרדכי גור. בנוסף הוא המעיט בחשיבות האישים היוניים כחיים רמון, יוסי ביילין, אברהם בורג ויעל דיין. הליכוד ניסה להדגיש את אותם מועמדים יוניים בעבודה, וניסה להדגיש שהצבעה לרבין היא עדיין הצבעה לגוש השמאל. בניגוד לבחירות הקודמות, בהן פיגועי הטרור חיזקו בעיקר את הימין, הפעם פיגועי הטרור חיזקו בעיקר את העבודה, בעלת התדמית הביטחונית.
בצד השמאלי של המפה התאחדו אנשי מפלגות מפ"ם, רצ ושינוי לכדי מפלגה חדשה בשם "מרצ". על אף חילוקי הדעות הכלכליים והחברתיים בין אנשי המפלגות (האגף הסוציאליסטי במרצ יוצג בידי אנשים כיאיר צבן ורן כהן, אשר אחזו בדעות חברתיות וכלכליות שמאליות, אל מול אנשים כאברהם פורז משינוי, שאחזו בדעות הפוכות לחלוטין) נראה היה כי המשותף בין המפלגות, במיוחד בשאלות של מדיניות החוץ והביטחון ובשאלות של דת ומדינה, מצדיק את הליכתן לבחירות כגוש אחד. מרצ התחזקה מאוד מעמדתה המרכזית של העבודה, וטענה שרק הצבעה אליה תמנע ממשלת אחדות נוספת עם הליכוד, ותחזיר את העבודה למדיניות שלום.
במפלגות הימין הקטנות חלה תופעה של פיצול. התחיה, צומת ומולדת רצו בנפרד, אך גם מפלגות ימין קטנות רבות (פרט למפלגות התומכות בתורת מאיר כהנא, ששתיים מהן נפסלו על ידי ועדת הבחירות המרכזית מלרוץ בבחירות בשל מצען הגזעני) רצו בנפרד לבחירות. מפלגתו של הרב לוינגר, מפלגתו של אליעזר מזרחי, מפלגתו של יצחק מודעי, מפלגת "פיקנטי" של איש הליכוד משה בדש, ומפלגות כגון "פלאטו-שרון", או "מפלגת נהגי המוניות" התמודדו אך לא עברו את אחוז החסימה, דבר שהביא לאבדן קולות רבים המשויכים למחנה הימין. אחוז החסימה הועלה בחוק אשר יזמו אנשי "התחיה" בסמוך לפני מועד הבחירות, מאחוז אחד לאחוז וחצי. בסופו של דבר הייתה התחיה זו שלא הצליחה לעבור את מספר הקולות הנדרש, דבר שהביא לכך שלא יוצגה בכנסת השלוש עשרה.
הסכמי עודפים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכמי העודפים על פי חוק בדר-עופר שנחתמו[1]:
- העבודה - מרצ
- יהדות התורה - ש"ס
- התחיה - מולדת
- הליכוד - צומת
- התקווה - מפלגת נשים
- גמלאים - נפגעי משכנתאות
תוצאות הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני 1992, נמנו 2,637,943 מצביעים מתוך 3,409,015 בעלי זכות הצבעה, דבר המהווה אחוז הצבעה של 77.38%. אחוז החסימה, שהועלה בבחירות אלו לאחוז וחצי, עמד, בהתאם, על 39,253 קולות. המודד למושב בכנסת (מנדט) עמד על 20,715 קולות.[2]
בבחירות 10 המפלגות הבאות עברו את אחוז החסימה וקיבלו מושבים בכנסת:
 | ||||||||||
| רשימה | מושבים בכנסת | קולות | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| כינוי הרשימה | סימן | ראש הרשימה | מס' | ± | מס' | אחוז | ± | |||
| העבודה בראשות רבין | אמת | יצחק רבין | 44 | 44 / 120
|
 5
|
906,810 | 34.7% | 4.7
| ||
| הליכוד | מחל | יצחק שמיר | 32 | 32 / 120
|
 8
|
651,229 | 24.9% | 6.2
| ||
| מרצ - ישראל הדמוקרטית - רצ, מפם, שינוי | מרצ | שולמית אלוני | 12 | 12 / 120
|
2
|
250,667 | 9.6% | 1.1
| ||
| צומת - התנועה להתחדשות ציונית ובלתי מפלגתיים | ץ | רפאל איתן | 8 | 8 / 120
|
6
|
166,366 | 6.4% | 4.4
| ||
| מפד"ל, חזית דתית לאומית - המזרחי, הפועל המזרחי | ב | זבולון המר | 6 | 6 / 120
|
1
|
129,663 | 5.0% | 1.1
| ||
| ש"ס - התאחדות הספרדים שומרי תורה | שס | אריה דרעי | 6 | 6 / 120
|
|
129,347 | 4.9% | 0.2
| ||
| יהדות התורה המאוחדת - אגודת ישראל - דגל התורה - הרב יצחק פרץ | ג | אברהם יוסף שפירא | 4 | 4 / 120
|
3
|
86,167 | 3.3% | 2.7
| ||
| החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון - המפלגה הקומוניסטית הישראלית | ו | תאופיק זיאד | 3 | 3 / 120
|
1
|
62,546 | 2.4% | 1.3
| ||
| מולדת | ט | רחבעם זאבי | 3 | 3 / 120
|
1
|
62,269 | 2.4% | 0.5
| ||
| המפלגה הדמוקרטית הערבית | ע | עבד אל-והאב דראושה | 2 | 2 / 120
|
1
|
40,788 | 1.6% | 0.4
| ||
| אחוז החסימה: 1.5% (0.5)
| ||||||||||
| התחיה | ת | יובל נאמן | 0 | 3
|
31,957 | 1.2% | 1.9
| |||
| הרשימה המתקדמת לשלום | פ | מוחמד מיעארי | 0 | 1
|
24,181 | 0.9% | 0.6
| |||
| המפלגה הליברלית החדשה בראשות יצחק מודעי | קן | יצחק מודעי | 0 | חדש | 16,669 | 0.6% | חדש | |||
| גאולת ישראל בראשות הרב אליעזר מזרחי | קל | אליעזר מזרחי | 0 | חדש | 12,851 | 0.5% | חדש | |||
| התנועה הלאומית לדמוקרטיה ועליה | ד | יולי קושרובסקי | 0 | חדש | 11,697 | 0.4% | חדש | |||
| גמלאים, עולים וקשישים | ק | אבא גפן | 0 |
|
8,327 | 0.3% | 0.4
| |||
| תנועת נפגעי משכנתאות, חסרי דיור וחיילים משוחררים | נד | אהרן ארנון | 0 | חדש | 5,962 | 0.2% | חדש | |||
| פיקנטי בראשות משה בדש | דף | משה בדש | 0 | חדש | 3,750 | 0.1% | חדש | |||
| התורה והארץ בראשות הרב משה לוינגר | יז | משה לוינגר | 0 | חדש | 3,708 | 0.1% | חדש | |||
| על גלגלים | נ | הרצל חכם | 0 | חדש | 3,355 | 0.1% | חדש | |||
| מפלגת נשים | נכ | רות רזניק | 0 | חדש | 2,886 | 0.1% | חדש | |||
| התקווה - תנועה חברתית לוחמת בראשות צ'רלי ביטון | יד | צ'רלי ביטון | 0 | חדש | 2,053 | 0.1% | חדש | |||
| מפלגת חוק הטבע | ים | גד תיק | 0 | חדש | 1,734 | 0.1% | חדש | |||
| תל"י תנועה להתחדשות ישראל | כי | ראובן גולן | 0 | חדש | 1,336 | 0.1% | חדש | |||
| ציפור | זה | ציון יסעור | 0 | חדש | 523 | זניח | חדש | |||
| סה"כ | 120 | 2,616,841 | 100% | |||||||
| בעלי זכות הצבעה | 3,409,015 | קולות כשרים | 77.4% | 2.3
| ||||||
| רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 4017 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine) | ||||||||||
| תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 4021 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine) | ||||||||||
תנועת התחיה כשלה בניסיונה להיכנס לכנסת בעקבות העלאת אחוז החסימה (שינוי שבו תמכה).
בקרב האשכנזים (הם או אביהם היו ילידי אירופה-אמריקה), כשני שלישים הצביעו לשמאל וכשליש לימין: כ-47% הצביעו למפלגת העבודה, כ-20% למרצ, כ-16% לליכוד, כ-10% לימין (צומת, מולדת, התחיה) וכ-8% למפלגות הדתיות. בקרב המזרחים (הם או אביהם ילידי אסיה או אפריקה) התמונה הייתה הפוכה, כשני שלישים לימין וכשליש לשמאל: כ-41% הצביעו לליכוד, 26% הצביעו למפלגת העבודה, כ-19% לימין, 6% למרצ וכ-8% למפלגות הדתיות. בקרב ילידי ישראל, 37% למפלגת העבודה, 24% הצביעו לליכוד, 18% למרצ, 13% לימין ו-8% למפלגות הדתיות[3].
לאחר הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכנסת השלוש עשרה
תוצאות הבחירות הביאו למפנה ולשינוי בחברה הישראלית, בדומה לתוצאות הבחירות לכנסת התשיעית, אשר העלו את הליכוד לשלטון בשנת 1977, ובדומה להן כונו "המהפך" או "המהפך השני". בידי מפלגת העבודה היה להקים ממשלת שמאל צרה הנשענת על קואליציה של העבודה ומרצ, ועל תמיכה מבחוץ של חד"ש ושל מד"ע - 61 מנדטים בסך הכל.
רבין, בנאומו הידוע ("אני אנווט") הודיע כי בכוונתו להקים ממשלה רחבה ככל האפשר, ופנה אל הסיעות הדתיות, ואל הפתעת הבחירות - צומת אשר זכתה לשמונה מנדטים. צומת זכתה להישג נאה זה בשל התדמית הנקייה של ראשה, רפאל איתן, שנראתה כאנטיתזה לשחיתות השלטונית, ובשל המסר האנטי-דתי ששידרה, קריאתה לגיוס בחורי הישיבה והתנגדותה לכפייה הדתית. נראה כי מצביעי ימין אשר לא רצו לסייע לגוש השמאל ולהצביע למפלגת העבודה בחרו בצומת כאלטרנטיבה. בסופו של דבר לא הצטרפה צומת אל הקואליציה, וזו הורכבה משילוב של העבודה, מרצ וש"ס, שזכה לתמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות (שלא הוזמנו לקואליציה. ראו ממשלת ישראל העשרים וחמש). לאחר זמן מה התפרקה צומת לגורמים, כאשר שניים ממרכיביה, חברי הכנסת גונן שגב ואלכס גולדפרב סייעו לרבין להשיג רוב פרלמנטרי להסכם אוסלו ב', לאחר ששני חברי כנסת של העבודה, אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, פרשו ממנה.
בליכוד הביאו תוצאות הבחירות לזעזוע קשה ולקריאה לשינוי. עוד בליל הבחירות התפטר יצחק שמיר ממנהיגות הליכוד (אם כי שמר על מקומו בכנסת), ולמחרת הודיע משה ארנס (שנחשב למועמד פוטנציאלי להנהגה) על פרישתו מהחיים הפוליטיים. בעקבות זאת, על ההנהגה החל מאבק בין בנימין נתניהו, דוד לוי ובנימין זאב בגין, כאשר אף אריאל שרון ומאיר שטרית ראו עצמם כמועמדים ראויים. לבסוף התגבשה מנהיגותו של בנימין נתניהו אשר הוביל את הליכוד לניצחון במערכת הבחירות הבאה.
ממשלה זו הביאה לשינויים משמעותיים בתחום המדיני, וביניהם החתימה על הסכמי אוסלו והחתימה על הסכם השלום עם ירדן. משא ומתן שנוהל במקביל עם סוריה לא הביא לתוצאות כלשהן. ממשלת רבין זכורה אף בשל פיגועי ההתאבדות הקשים שהיו לתופעה חמורה בשנות קיומה. בתחום הכלכלי זכורות שנות ממשלת רבין כשנים של פריחה וצמיחה תוך העלאה ניכרת של השכר בסקטור הציבורי. הכנסת השלוש-עשרה תיזכר במיוחד בשל הטרגדיה של רצח יצחק רבין שאירעה במהלך כהונתה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת המועמדים לכנסת השלוש עשרה, י"פ 4017 מ-14 ביוני 1992
- תוצאות הבחירות לכנסת השלוש-עשרה, באתר הכנסת
- הודעה על תוצאות הבחירות לכנסת השלוש־עשרה, ילקוט הפרסומים 4021, התשנ"ב, 1 ביולי 1992, עמ' 3776
- פירוט של חישוב תוצאות הבחירות לכנסת ה-13, באתר מחשבון מנדטים
- תוצאות הבחירות לכנסת השלוש עשרה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- 1992 - קו פרשת המים (אורכב 04.09.2005 בארכיון Wayback Machine) ניתוח מעמיק של הבחירות ותוצאותיהן, בבלוג "אפלטון"
- סיקור מערכת הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד באתר הספרייה הלאומית
- דרור שרון, טראומת 1992 של הליכוד: האם רבין באמת ניצח בזכות הפיצולים בימין?, באתר גלובס, 19 בפברואר 2019
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הודעה בדבר התקשרויות בין רשימות המועמדים לכנסת השלוש עשרה, ילקוט הפרסומים 4017, 14 ביוני 1992, עמ' 3654
- ^ הכנסת השלוש־עשרה, באתר הכנסת
- ^ Asher Arian, Security Threatened: Surveying Israeli Opinion on Peace and War, page 150
| מערכות בחירות כלליות בישראל | ||
|---|---|---|
|
