הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948

‹ 1944 ארצות הברית 1952 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948
2 בנובמבר 1948
היו 531 קולות בחבר האלקטורים נדרשו 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה	53%
מועמד	הארי טרומן	תומאס דיואי
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית	המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא	מיזורי מיזורי	ניו יורק (מדינה) ניו יורק
סגן	אלבן ברקלי	ארל וורן
אלקטורים	303	189
מדינות	28	16
מספר הקולות	24,179,347	21,991,292
אחוזים	49.6%	45.1%
חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: הארי טרומן

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1948 היו מערכת הבחירות ה-41 לנשיאות ארצות הברית, ונערכו ביום שלישי, 2 בנובמבר 1948. נשיא ארצות הברית המכהן הארי טרומן, המועמד הדמוקרטי, שמונה לתפקיד הנשיא לאחר מותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1945, זכה לתקופת כהונה מלאה לאחר שניצח את המועמד הרפובליקני, תומאס דיואי, שהיה המועמד גם בבחירות הקודמות.

ניצחונו של טרומן נחשב לאחד מהניצחונות המפתיעים ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. כל התחזיות (עם או בלי סקרים) חזו שדיואי ינצח את טרומן. המפלגה הדמוקרטית חוותה פיצול אידאולוגי כפול, כשהאגף השמאלי שלה (הנרי וולאס מהמפלגה הפרוגרסיבית) והאגף הימני שלה (סטרום ת'ורמונד מטעם המפלגה ה"דיקסיקרטית") רצו בבחירות בנפרד, הניצחון המפתיע של טרומן היה הניצחון החמישי ברציפות של המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות, רצף הניצחונות הארוך ביותר של המפלגה והרצף השני באורכו בתולדות המדינה (רק ששת הניצחונות הרפובליקניים הרצופים בין 1860 ל-1880 היה ארוך יותר). כתוצאה מהבחירות לקונגרס של 1948, הדמוקרטים השתלטו גם על שני בתי הקונגרס לאחר שהפסידו אותם בבחירות של 1946. טרומן הצליח לעורר את הדמוקרטים המסורתיים, רוב הדרום הלבן, הקתולים והיהודים וגם חקלאים במערב התיכון, כדי שיצביעו למען המפלגה. לכן בחירתו של טרומן אשררה את מעמד המפלגה הדמוקרטית כמפלגת הרוב, מעמד שבו נשארו עד 1952.

קיימת טענה במחקר, שאחד השיקולים של טרומן להכיר במדינת ישראל היה לזכות בתמיכת יהודי מדינת ניו יורק, בבחירות לנשיאות. קלארק קליפורד היועץ הפוליטי הבכיר של הנשיא כתב: "חשיבותו של הקול היהודי, אם ניתן לראות בו גוש אחד, קיימת אך ורק בניו – יורק. אולם מאז שנת 1876 לא זכה להיבחר לנשיא אף מועמד שאיבד את קולותיהם של בוחרי ניו – יורק. מכאן, שארבעים ושבעה הקולות של ניו-יורק לא יסולאו בפז בשום בחירות".^[1]

מועמדים

רפובליקניים

• המושל תומאס דיואי מניו יורק
• הסנאטור רוברט טאפט מאוהיו
• מושל מינסוטה לשעבר הרולד סטאסן
• הנשיא הזמני של הסנאט ארתור ונדנברג ממישיגן
• המושל ארל וורן מקליפורניה
• הגנרל דאגלס מקארתור מניו יורק

שתי המפלגות הגדולות חיזרו אחרי הגנרל דווייט אייזנהאואר, הגנרל הפופולרי של מלחמת העולם השנייה, אשר דעותיו במועד זה לא היו ידועות ונחשב למועמד מוביל בסקרים. בניגוד למפלגה הדמוקרטית, תנועת התמיכה הרפובליקנית באייזנהאואר באה מפעילי המפלגה. ב-23 בינואר 1948, הצליחה התנועה לרשום את שמו בכל הבחירות המקדימות, והסקרים הראו על הובלה שלו. לקראת הבחירות המקדימות נאלץ אייזנהאואר להחליט. הוא טען שעל החיילים להתרחק מהפוליטיקה ולכן ביקש לא לשכנע אותו לרוץ. לאחר שאייזנהאואר סירב לשקול מחדש, התפרקה התנועה למענו והעדיפה לתמוך במושל מינסוטה לשעבר, הרולד סטאסן.

משסירב אייזנהאואר לרוץ, נפתחה ההתמודדות בין ששת האחרים: סטאסן, מושל ניו יורק תומאס דיואי, הסנאטור רוברט טאפט מאוהיו, מושל קליפורניה ארל וורן, הגנרל דאגלס מקארתור והסנאטור ארתור ונדנברג ממישיגן, שהיה הרפובליקני הוותיק בסנאט. דיואי, שהיה המועמד ב-1944, נחשב למועמד המוביל כשהבחירות המקדימות החלו. דיואי היה מוכר בתור המנהיג של האגף הרפובליקני החזק במזרח המדינה. ב-1946 הוא נבחר שוב להיות מושל ניו יורק בהפרש הגדול בהיסטוריית המדינה. הבעיה שלו הייתה שרפובליקנים רבים לא חיבבו אותו. הוא הצטייר כאדם קר, נוקשה ומחושב. הסנאטור טאפט היה המנהיג של האגף השמרני של המפלגה, ששלט במערב התיכון ובחלקים מהדרום. טאפט קרא לביטול כמה מתוכניות הרווחה שנוצרו במסגרת הניו דיל בשנות ה-30, בטענה שהן פוגעות בעסקים, והיה סקפטי בנוגע למעורבות האמריקנית בבריתות זרות כמו בארגון האומות המאוחדות. לטאפט היו שתי חולשות: הוא נראה כמועמד יבש, ומנהיגי המפלגה ראו אותו כשמרן ושנוי במחלוקת מדי כדי לנצח בבחירות.

אף על פי שגם הסנאטור ונדנברג והמושל וורן היו פופולריים מאוד במדינות שלהם, הם סירבו לנהל מסע בחירות. תומכיהם קיוו שבמקרה של תיקו בין דיואי, טאפט וסטאסן, הוועידה הרפובליקנית תפנה אל המועמד שלהם בתור מועמד פשרה.

הגנרל מקארתור עדיין היה ביפן במסגרת צבאות בעלות הברית, והיה אהוד ביותר בקרב השמרנים. מכיוון ששירת ביפן לא יכול היה לנהל מסע בחירות. הוא אמר שאף על פי שהוא עדיין משרת, הוא לא ידחה את המועמדות במקרה שזאת תוצע לו, והשמרנים קיוו שיוכל לנצח בבחירות מקדימות ולהוכיח את האהדה כלפיו. תומכיו הכניסו את שמו בבחירות בוויסקונסין.

המועמד המפתיע של 1948 היה סטאסן, "ילד הפלא" של הפוליטיקה וליברל ממינסוטה. סטאסן נבחר להיות המושל בגיל 31 ב-1938. הוא התפטר ב-1943 כדי לשרת בצי. ב-1945 הוא היה חבר בוועדה שיצרה את ארגון האומות המאוחדות. סטאסן נחשב למועמד הליברלי ביותר מבין כל הרפובליקנים, אך דעתו המעורפלת בנוגע לכמה נושאים ספגה ביקורת. סטאסן הדהים את דיואי ואת מקארתור בבחירות בוויסקונסין, וכך הדיח את מקארתור מהמירוץ. סטאסן ניצח את דיואי בנברסקה, וכך הפך למועמד המוביל החדש. בשלב זה ביצע טעות אסטרטגית כשניסה לנצח את טאפט באוהיו. סטאסן האמין שאם ינצח את טאפט במדינה שלו, יפרוש טאפט מהמירוץ, והצירים שלו יתמכו בסטאסן ולא בדיואי.

טאפט ניצח את סטאסן באוהיו, וסטאסן זכה לשנאתם של השמרנים. למרות זאת סטאסן עדיין הוביל על פני דיואי בבחירות באורגון. דיואי הבין שתבוסה באורגון תסתום את הגולל על מועמדותו, ושלח את הארגון הפוליטי החזק שלו למדינה והוציא סכומים אדירים על מסע הבחירות שם. דיואי נאם במדינה ונפגש עם כל בוחר ובוחר, העיתונות פרסמה חמש כרזות שלו מדי יום ומאות תשדירים לטובתו שודרו ברדיו.

דיואי גם הסכים לערוך עימות מול סטאסן ברדיו לפני הבחירות - היה זה העימות הראשון בין שני מועמדים ששודר ברדיו, והוא התרחש ב-17 במאי 1948. הנושא בעימות היה האם לאסור את פעילותה של המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. סטאסן, למרות הליברליות שלו, תמך באיסור על פעילותה של המפלגה, בטענה שמדובר ברשת של מרגלים קומוניסטים שדורשת תגובה. סטאסן שאל את דיואי למה הוא מתעקש להגן על הקומוניזם עם החוק. דיואי - שביקר את הטוטליטריזם הסובייטי ואת המלחמה הקרה, עדיין התנגד לאיסורו. הוא טען שבמשך אלפי שנים ממשלות ניסו לפגוע במתנגדיהן ותמיד הפסידו. דיואי התנגד לאיסור על אמונות פוליטיות, חברתיות, דתיות או כלכליות בטענה שמדובר בהפרת החוקה ומגילת הזכויות. הוא טען שבתור אוכף חוק הוא יודע שהשיטה לא תעבוד, כי היא השיטה של היטלר ושל סטלין. היא שליטת מחשבות. דיואי סיכם זאת במשפט "אי אפשר לירות ברעיון עם אקדח". בין ארבעים לשמונים מיליון מאזינים שמעו את העימות, ורוב הפרשנים סברו שדיואי ניצח בעימות. ארבעה ימים לאחר מכן הוא ניצח בבחירות. מהנקודה הזאת ואילך, לדיואי הייתה התנופה הדרושה כדי לזכות בבחירות.

הוועידה הרפובליקנית הלאומית

הוועידה התקיימה בפילדלפיה. היא שודרה בטלוויזיה הלאומית (350,000 מקלטי טלוויזיה ברחבי המדינה). דיואי האמין שהיה לו מספר גדול של צירים ויועצי פרסום מוכשרים, הרבה יותר משל יריביו.

יריביו של דיואי - טאפט, סטאסן, והסנאטור ונדנברג, התכנסו בסוויטה של טאפט כדי לארגן גוש שיעצור את דיואי, אבל לא הצליחו להסכים על מועמד חלופי. הם הסכימו להמשיך להתנגד לדיואי, אולם מסע הבחירות של דיואי הצליח להשיג יותר ויותר תומכים. סטאסן ביקש מאייזנהאואר לנסות לרוץ, אולם לא הצליח להשיג אותו. לאחר הסיבוב השני, דיואי היה במרחק של 33 קולות מניצחון. לאחר שטאפט לא הצליח לשכנע את סטאסן לפרוש, טאפט החליט לפרוש בעצמו. דיואי ניצח פה אחד.

דיואי רצה לבחור בדווייט גרין, מושל אילינוי, כסגנו, אולם התנגדות מצד העיתונות של שיקגו חיסלה את סיכוייו. לאחר מכן ביקש הצוות שלו לתמוך בצ'ארלס האלק, חבר הקונגרס מאינדיאנה שנחשב למנהיג הרפובליקנים בקונגרס. דיואי סירב, והאלק סירב להעניק לו את תמיכת הקונגרס. דיואי בחר בארל וורן, המושל הפופולרי מקליפורניה ונשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית בעתיד, להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. כשהוועידה הסתיימה, רוב הפרשנים הפוליטיים העריכו שהמועמדים הרפובליקניים הם המנצחים הכמעט וודאיים בבחירות הכלליות.

מועמד לנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני	סיבוב שלישי
תומאס דיואי	434	515	1,094
רוברט טאפט	224	274	0
הרולד סטאסן	157	149	0
ארתור ונדנברג	62	62	0
ארל וורן	59	57	0
דווייט גרין	56	0	0
אלפרד דריסקול	35	0	0
ריימונד בולדווין	19	19	0
ג'וזף מרטין	18	10	0
קרול ריס	15	0	0
דאגלס מקארתור	11	8	0
אוורט דירקסן	1	0	0
נמנעים	1	0	0

דמוקרטים

• הנשיא הארי טרומן ממיזורי
• הסנאטור ריצ'רד ראסל ג'וניור מג'ורג'יה
• הסנאטור הארלי קילגור מוירג'יניה המערבית
• הסנאטור אלבן ברקלי מקנטקי

ב-12 ביולי, התכנסה הוועידה הדמוקרטית בפילדלפיה, באותו אזור שבו הרפובליקנים נפגשו כמה שבועות קודם לכן. המורל היה נמוך, הרפובליקנים השתלטו על שני בתי הקונגרס ועל רוב תפקידי המושלים בבחירות אמצע הקדנציה ב-1946, והסקרים הראו שטרומן עומד להפסיד למועמד הרפובליקני דיואי. חלק מהסקרים אף הצביעו על הפרש דו-ספרתי. יותר מכך, כמה דמוקרטים ליברליים הצטרפו למפלגה הפרוגרסיבית של הנרי וולאס, ומנהיגי המפלגה חששו שוולאס ייקח מספיק קולות מטרומן כדי שהרפובליקנים יזכו במדינות הצפון והמערב התיכון.

השמרנים שלטו במפלגה בדרום, וכעסו מכוחם המתעצם של איגודי העובדים הצפוניים בתוך המפלגה. ב-1947 הטיל טרומן וטו על חוק שנועד לשלוט בכוחם של האיגודים. טרומן גם מינה ועדות ליברליות בנושאי זכויות האזרח והשמרנים מהדרום החליטו לבסס את עצמם ולאיים לפרוש מהמפלגה ולחסל את סיכוייו של טרומן ב-1948.

טרומן היה מודע לחוסר האהדה שלו. ביולי 1947 הוא הציע להיות סגנו של אייזנהאואר אם מקארתור יהיה המועמד הרפובליקני, הצעה שאייזנהאואר סירב לה.

כתוצאה מהפופולריות הדועכת של טרומן, רבים ממנהיגי המפלגה ניסו לחפש מועמד פופולרי יותר לנשיאות. בין המנהיגים הללו היו ג'ייקוב ארווי שהנהיג את שיקגו, פרנק יוג, שהנהיג את ניו ג'רזי, ג'יימס רוזוולט, בנו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, והסנאטור הליברל קלאוד פפר מפלורידה. המטרה הגדולה שלהם הייתה דווייט אייזנהאואר. ב-10 ביולי הכריז אייזנהאואר באופן רשמי שאינו מתמודד. ניסו לגייס את שופט בית המשפט העליון ויליאם אורוויל דאגלס, אולם גם דאגלס סירב. פפר ניסה לאתגר את טרומן, אולם איבד את תמיכת הליברלים לאחר שתקף את מדיניות החוץ של טרומן כנגד ברית המועצות. פפר פרש ב-14 ביולי וכתוצאה מכך, הסכימו מתנגדיו של טרומן באי רצון להתמודדותו בבחירות.

הוועידה הדמוקרטית

בוועידה, הציע טרומן מצע בנושא זכויות האזרח שהיה מתון יחסית להצהרותיו מ-1947. הליברלים מהצפון ומהמערב התאכזבו ודרשו רפורמה כוללת יותר, אולם גם השמרנים כעסו מהמצע, ושני הצדדים הגישו תיקונים משלהם. הוצע מצע שתמך בסטאטוס קוו. מצד שני, הוצע מצע ליברלי במיוחד. ראש עיריית מיניאפוליס, יוברט האמפרי, טען ש"הגיע הזמן שהמפלגה הדמוקרטית תצא מהצל של זכויות המדינות ותלך אל זריחת זכויות האדם!".

טרומן ידע היטב שמצע ליברלי יוביל לפרישת הצירים מהדרום, אולם הוא ראה בכך מחויבות מוסרית עליונה ולבסוף החליט לא להתרכך בנושא. הוא תמך במצע שעבר ברוב של 651.5 קולות לעומת 582.5. הרעיון קיבל תמיכה ממנהיגי המפלגה מהערים הגדולות, שחשו שהמצע יכול לגרום לאוכלוסייה השחורה הגדלה בעריהם להצביע לדמוקרטים. המצע גרם לצירים דרומיים רבים, שהובלו בידי מושל קרוליינה הדרומית סטרום ת'ורמונד, לעזוב את הוועידה. הצירים הדרומיים שנשארו בחרו בסנאטור ריצ'רד ראסל כדי לנסות לחסום את טרומן. אך 947 צירים הצביעו לטרומן כמועמד המפלגה, וראסל קיבל אך ורק 266 צירים מהדרום.

טרומן בחר בהתחלה בדאגלס להיות סגנו, בתקווה למשוך את הליברלים. דאגלס סירב לכך, ולכן בחר טרומן בסנאטור אלבן ברקלי מקנטקי להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. טרומן נאם נאום לוחמני בוועידה, וטען שהוא מתכוון לנצח את הרפובליקנים, כיוון שהדמוקרטים צודקים. הרפובליקנים, כך טען, היו בשליטת בעלי האינטרסים, מה שהוכח בידי הקונגרס. הצירים הריעו לטרומן, שיצר אשליה - כך רבים סברו אז - שיש להם סיכוי בבחירות.

מועמד לנשיאות	סיבוב ראשון	המועמד לסגנות הנשיאות	סיבוב ראשון
הארי טרומן	947.5	אלבן ברקלי	1234
ריצ'רד ראסל	266
ג'יימס רו	15
פול מקנאט	2
אלבן ברקלי	1

המפלגה הפרוגרסיבית

המועמד הפרוגרסיבי, הנרי וולאס, שהיה סגן נשיא ארצות הברית תחת פרנקלין דלאנו רוזוולט.

בינתיים, סבלה המפלגה הדמוקרטית מפיצול. מפלגה פרוגרסיבית חדשה (אותו השם בו השתמשו תיאודור רוזוולט ב-1912 ורוברט לה פולט ב-1924) הוקמה ב-1948, והציבה כמועמד את הנרי וולאס, מי שהיה מזכיר החקלאות, סגן הנשיא ומזכיר המסחר של ארצות הברית תחת פרנקלין רוזוולט. ב-1946, פיטר הנשיא טרומן את וולאס מתפקידו כמזכיר המסחר כיוון שוולאס התנגד בפומבי למדיניותו של טרומן כנגד ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. מצעו של וולאס ב-1948 התנגד למדיניותו של טרומן במלחמה הקרה, כולל לתוכנית מרשל ולדוקטרינת טרומן. הפרוגרסיבים הציעו שליטה רחבה יותר על העסקים הגדולים. בנוסף תמכו בסיום האפליה כנגד שחורים ונשים, תמכו בשכר מינימום, וקראו לביטול פעילותה של ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית שחקרה את נושא המרגלים הקומוניסטים בממשלה ובאיגודים המקצועיים. וולאס ותומכיו האמינו שהוועדה פוגעת בזכויות האזרח של עובדי ממשלה ואיגודי עובדים.

אך הפרוגרסיבים היו שנויים במחלוקת, בגלל האמונה שהם נשלטו בידי קומוניסטים באופן סודי, והיו נאמנים יותר לברית המועצות מאשר לארצות הברית. וולאס אמר שאינו קומוניסט, אך לא התנער מתמיכתם ואף אמר שהם "הדבר הכי קרוב לקדושים נוצרים מעונים". איגודי עובדים מסוימים סירבו לתמוך בוולאס בטענה שהוא מושפע בידי אנשים לא דמוקרטיים ובידי המפלגה הקומוניסטית.

וולאס נפגע עוד יותר כשנחשפו מכתבי "גורו יקר" אותם שלח לגורו הרוסי ניקולאי רוריך. וולאס היה סגן הנשיא בשעתו וכתב מכתבים מקודדים על פרנקלין רוזוולט ועל וינסטון צ'רצ'יל לגורו שלו. הציטוטים מהמכתבים והתגלית שוולאס היה חבר בכת של רוריך הובילה ללעג כלפיו.

הוועידה הפרוגרסיבית בפילדלפיה זכתה להתנגדות העיתונות. העיתונאים האשימו את הפרוגרסיבים בשליטה קומוניסטית. מזכיר הוועידה, שגם ניסח את המצע, הודה מאוחר יותר שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית. היועץ המשפטי של יושב ראש הוועידה העיד שנים אחר כך שהיה קומוניסט. יושב ראש ועידת המצע של המפלגה השתכנע שהמפלגה נשלטת בידי קומוניסטים והחליט לא להשתתף במסע הבחירות של וולאס. מספר צירים פרוגרסיביים פרשו מהמפלגה בטענה של השפעה קומוניסטית רבה מדי על וולאס, כמו נורמן תומאס שרץ בתור מועמד המפלגה הסוציאליסטית כדי להציע לליברלים אלטרנטיבה לא קומוניסטית לוולאס.

הסנאטור גלן טיילור מאיידהו נבחר להיות סגנו של וולאס, על אף חברותו במפלגה הדמוקרטית, בטענה שהצבא והעשירים השתלטו על המפלגה. טיילור טען שהקומוניסטים במפלגה תומכים במהפכה שקטה ולא אלימה, ואילו הקומוניסטים האמיתיים תומכים ברפובליקנים, שיגרמו למשבר כלכלי ויתנו להם סיכוי למהפכה.

המפלגה נאמה בדרום באספות מעורבות מבחינה גזעית. הם התקבלו בשנאה רבה והיו צריכים ליווי משטרתי כהגנה מפני הקהל העוין. מסע הבחירות נתפס כתרגיל יחסי ציבור עבור אזורים ליברליים. לאט לאט החלו לבוא פחות אנשים לשמוע את וולאס ומעמדו בסקרים הידרדר. הוא נפגע כשהאיגודים המקצועיים הצליחו לשמור על חבריהם במפלגה הדמוקרטית, ובידי הצהרות של פרוגרסיביים שדרשו מדיניות פייסנית כלפי רוסיה. וולאס עצמו תקף את וינסטון צ'רצ'יל וטען שהוא גזען ואימפריאליסט, וטיילור טען שהנאצים מנהלים את הממשלה ומתכוננים למלחמה.

וולאס וטיילור הגיעו למקום הרביעי בבחירות והשיגו שני אחוזים בלבד מהקולות (1,157,328 קולות). מעט פחות מאשר מפלגת זכויות המדינות, אולם ללא אלקטורים.

מפלגת זכויות המדינות

סטרום ת'ורמונד הצליח להשיג את השם הדמוקרטי בכמה מדינות דרומיות, אולם ברוב המדינות נאלץ לרוץ כמועמד מפלגת זכויות המדינות. הוא ניצח רק במדינות בהן הוצג כדמוקרטי.

הדמוקרטיים הדרומיים שהתנגדו לתמיכתו של טרומן בזכויות האזרח ולעירוב הגזעי בצבא הציעו עוד בפברואר יצירת מפלגה חדשה שתגן על ההפרדה הגזעית בדרום. ב-10 במאי 1948, התכנסו מושלי אחת עשרה מדינות הקונפדרציה, יחד עם דרומיים אחרים, כדי לדון בנושא התנועה לזכויות האזרח בתוך המפלגה. מושל קרוליינה הדרומית סטרום ת'ורמונד ביקר את הנשיא טרומן על תמיכתו בזכויות האזרח.

הדמוקרטים הדרומיים, שנטשו את הוועידה הדמוקרטית הלאומית במחאה על המצע שתמך בזכויות האזרח, התכנסו בברמיגהאם, אלבמה ביולי ויצרו את המפלגה הדמוקרטית של זכויות המדינות, שנודעה בתור המפלגה ה"דיקסיקרטית". מטרתה הייתה להמשיך את ההפרדה הגזעית בדרום ואת חוקי ג'ים קרואו שאישרו אותה. ת'ורמונד היה המועמד לאחר שמושל ארקנסו סירב להיבחר. סגנו היה מושל מיסיסיפי, פילדינג רייט. לדיקסיקרטים לא היה סיכוי לנצח בבחירות, אבל מטרתם הייתה לזכות במספיק מדינות דרומיות כדי שהבחירות יאלצו להיות מוכרעות בידי בית הנבחרים, שם הם יקבלו הבטחות מדיואי או טרומן בתמורה לתמיכתם. אפילו אם דיואי היה זוכה בבחירות מיד, הדיקסיקרטים קיוו שפרישתם תראה למפלגה הדמוקרטית שהיא צריכה את קולות הדרום כדי לנצח ובכך תיחלש תנועת זכויות האזרח. אך רוב הדמוקרטים הדרומיים סירבו לתמוך במפלגה. המפלגה הייתה חזקה במיוחד באלבמה, לואיזיאנה, מיסיסיפי וקרוליינה הדרומית, ובהן היא נחשבה למפלגה הדמוקרטית המקורית. טרומן לא התמודד במדינות הללו.

הבחירות הכלליות

מסע הבחירות בסתיו

דיואי במסע הבחירות בניו יורק

כתוצאה מן הפופולריות השוקעת של טרומן, והפיצול במפלגה הדמוקרטית, נראה היה כאילו דיואי הוא בלתי מנוצח. הרפובליקנים החליטו שהוא רק צריך להימנע מטעויות שיעלו לו בבחירות, ודיואי אכן נאם נאומים שהיו מלאים בהצהרות אופטימיות ולא דיברו על מדיניות. כל נאומיו היו מלאים בהצהרות שציינו את המובן מאליו, כולל המשפט "עתידכם עדיין לפניכם". רבים סיכמו את נאומיו של דיואי בצורה הבאה: החקלאות חשובה, הנהרות מלאים בדגים, אין חופש בלי חירות, והעתיד לפנינו. רבים לא הבינו את מסע הבחירות שלו.

טרומן העדיף מסע בחירות יותר משוחרר, שימשוך את הפועלים, החקלאים, השחורים והצרכנים. לא היה לו מה להפסיד בגלל מעמדו בסקרים. הוא צחק על דיואי, ביקר את העובדה כי דיואי לא התייחס לנושאים שונים, ותקף את הקונגרס הנשלט בידי הרפובליקנים כי אינו עושה דבר. טרומן טען שהקומוניסטים רוצים ניצחון רפובליקני שיוביל להתחדשות השפל הגדול. הוא קישר בין הרפובליקנים לבין העשירים בוול סטריט וכפוגעים באזרח הפשוט. דיואי לא הגיב לביקורת של טרומן. למעשה, דיואי בקושי הזכיר את שמו של טרומן במסע הבחירות כדי להיתפס כמעל עניינים מפלגתיים.

הרפובליקנים של דיואי קידמו מצע שכלל הרחבת הביטוח הלאומי, מימון דיור ציבורי, תמיכה בזכויות האזרח וקידום הבריאות והחינוך הציבוריים. מצע זה לא היה אהוד בקרב השמרנים שהנהיגו את הקונגרס. טרומן ניצל זאת וכינס את הקונגרס ב"יום הלפת" (יום בו אנשי מיזורי שותלים לפת) כשהוא מבקש מהרפובליקנים לקדם את המצע שלהם. כיוון שהקונגרס לא עשה דבר, טרומן המשיך בהתקפותיו על הקונגרס. טרומן התעלם מהעובדה שהמצע של דיואי היה ליברלי ותקף את השמרנים בקונגרס.

קריקטורה מ-19 באוקטובר 1948, מראה את העמדה הרווחת.

טרומן נאם בפני קהל רב בכל המדינה, כשתומכיו צועקים עליו "Give'em hell Harry" ("כסח אותם, הארי"). אך כל הסקרים עדיין הראו שדיואי מוביל, ושטרומן יפסיד, ולא משנה מה יעשה. יש הסוברים אף כי טרומן היה היחיד שהאמין שינצח, בזמן שמטה הבחירות שלו ואפילו אשתו, בס, לא האמינו בכך. טרומן טען בפני כולם שהוא מתכוון לנצח. הוא נתן לעוזרו פתק בו טען שיזכה ביותר מ-300 אלקטורים במערכת הבחירות.

בשבועות האחרונים, בתי קולנוע אמריקאיים הסכימו לשדר סרטי תעמולה של שני המועמדים. הסרט של דיואי, שצולם בתקציב גדול ובצורה מקצועית, גרם לדיואי להצטייר כמרוחק וקר. הסרט של טרומן, בתקציב קטן, התרכז במעורבותו של טרומן באירועים עולמיים חשובים ובחקיקה והציג אותו כהחלטי. פרשנים הצביעו על הסרטים כגורם חשוב בהחלטת הקולות הצפים.

לקראת סוף מסע הבחירות, היה ברור שטרומן מצליח להשיג מומנטום, כשלאט לאט הוא מצמצם את הפער מדיואי מ-17% ל-5%, בתחום הטעות הסטטיסטית. למרות זאת, אף אחד לא חשב שטרומן ינצח באמת. רבים הפסיקו לערוך סקרים בשל כך. גם סקר שבוע לפני הבחירות הראה שאמנם טרומן מצמצם פערים, אולם שדיואי מוביל עליו בקלות.

דיואי ביקש לאמץ מסע בחירות תקיף יותר לאחר שהבין שפחות אנשים באים לראות אותו, אולם כל הרפובליקנים ביקשו ממנו להמשיך ולהתעלם מטרומן. זאת למרות דיווחים שהחקלאים היו במצב רוח רע. הסקרים אשררו את ההובלה של דיואי ודיואי המשיך במסע הבחירות שלו.

בימים האחרונים של מסע הבחירות, העיתונים היו כל כך בטוחים בתבוסתו של טרומן עד שהכינו מראש כותרות ליום שאחרי הבחירות. חלקם התייחסו אל דיואי בתור הנשיא הבא. כל המומחים היו בטוחים בניצחונו של דיואי ודיברו על המינויים האפשריים שלו. כולם הסכימו על דבר אחד: ניצחונו של טרומן היה בלתי אפשרי. רוב העיתונים תמכו בדיואי, וטרומן הגיע למקום שלישי לאחר ת'ורמונד שזכה לתמיכת העיתונים הדרומיים. בעיתון הגארדיאן הבריטי פרסמו את תמונתו של טרומן ביום הבחירות והתייחסו אליו ככישלון. תחנת NBC הכינה לסיקור הבחירות מודל של הבית הלבן עם שני פילים שיצוצו עם ניצחונו של דיואי. הם לא הכינו חמורים כיוון שלא האמינו שטרומן ינצח.

טרומן הגיע אל ביתו במיזורי כדי לחכות לתוצאות, וחלק ממקורביו כבר הסכימו לקבל עבודות אחרות. אף כתב לא חשב שינצח. כמה רפובליקנים בולטים שציפו לשרת את דיואי כנשיא כבר קנו בתים בוושינגטון.

תוצאות

בליל הבחירות, 2 בנובמבר, הגיע דיואי למלון רוזוולט עם משפחתו וחיכה לתוצאות. טרומן הגיע למלון אימס, מלווה באנשי השירות החשאי. משהגיעו התוצאות הראשוניות, התברר שטרומן מוביל ולא איבד את ההובלה גם בהמשך. דעת הפרשנים המובילים הייתה שכשהקולות האחרים יגיעו, יתברר שדיואי ניצח. בחצות שמע טרומן ברדיו שהוא אמנם עדיין מוביל אולם לא יצליח. ב-4 לפנות בוקר, דווח שהוא מוביל בכמעט שני מיליון קולות והוביל מבחינת האלקטורים. הוא דרש מאנשי השירות החשאי להחזיר אותו לקנזס סיטי בשל ניצחונו ולעג לכתבים. גם התוצאות מניו אינגלנד ואף מניו יורק לא היו טובות לדיואי. ב-10:30, דיואי היה משוכנע שהפסיד ובירך את טרומן.

השיקגו טריביון, עיתון שהיה מזוהה באותה תקופה עם המפלגה הרפובליקנית, היה כל כך בטוח בניצחונו של דיואי עד שהוציא עיתון עם הכותרת "Dewey Defeats Truman" (אנ') ("דיואי מביס את טרומן"). למחרת היום, טרומן צולם כשהוא מחזיק בעיתון. הסקרים היו שגויים מכיוון שהעיתונים הפסיקו לערוך סקרים שבועות לפני הבחירות והחמיצו את העלייה בכוחם של הדמוקרטים. יועצו של פרנקלין רוזוולט טען בעבר שהבחירות הוכרעו כבר בוועידות, ושמסעות הבחירות לא השפיעו. העיתונים הסכימו עם כך ולכן לא התייחסו למסע הבחירות של טרומן, ולשינוי במצב הרוח הלאומי. התברר ש-14% מתומכי טרומן החליטו לתמוך בו ממש בשנייה האחרונה. בנוסף, שביעית מהבוחרים החליטו שבועיים לפני הבחירות במי יתמכו, ורובם תמכו בטרומן. במערכות הבחירות הבאות, הסקרים נערכו עד ליום לפני הבחירות.

מדינות המפתח היו אוהיו, קליפורניה ואילינוי. טרומן ניצח בכולן בהפרש של אחוז אחד. ביחד, למדינות הללו היו 78 אלקטורים. אם דיואי היה זוכה בהן, הוא אמנם היה מקבל פחות קולות מטרומן, אך יותר אלקטורים והיה זוכה בבחירות. אם דיואי היה זוכה רק בשתיים מהמדינות הללו, אמנם לטרומן היו יותר אלקטורים, אולם הדיקסיקרטים היו מצליחים במטרתם להביא את הבחירות לבית הנבחרים. ההפרש הצמוד היה הסיבה בגללה דיואי היה בטוח בהפסד שלו רק בבוקר 3 בנובמבר. טרומן גם ניצח בהפרש זעום באיידהו ונבאדה, ואילו דיואי ניצח בהפרש זעום בניו יורק ופנסילבניה, המדינות עם מספר האלקטורים הרב ביותר באותו הזמן, וגם במישיגן, אולם זה לא הספיק כדי לזכות במערכת הבחירות. דיואי האמין שהוא הפסיד בגלל שלא זכה בקולות החקלאים במערב התיכון, בניגוד ל-1944.

סקר שנערך לאחר מערכת הבחירות הוכיח שטרומן נחשב למועמד הבטוח יותר למעמד הבינוני החדש שנוצר מאז השפל הגדול. הדמוקרטים נחשבו למפלגת השגשוג, ודרישתו של דיואי לניקוי אורוות בוושינגטון הדאיגה רבים שדאגו שיבטל את הסובסידיות שלהם. טרומן השיג תמיכת שיא מצד הקתולים, והשיג אף יותר תמיכה מאל סמית' במהלך הבחירות של 1928, בעיקר כיוון שוולאס הרחיק את האגף השמאלי מהדמוקרטים.

עוד סיבה לתבוסתו של דיואי הייתה ריחוקו ממסע הבחירות וחוסר התגובה שלו לטרומן. אסטרטגיית ההרדמה של דיואי הייתה מחושבת והוא לא סטה ממנה. בנוסף לכך, סיבות אחרות לניצחונו של טרומן היו סגנון מסע הבחירות שלו, תמיכה במדיניות החוץ שלו, בעיקר ברכבת האווירית לברלין, וחוסר תמיכה בקונגרס הרפובליקני. בנוסף, לאחר מיתון בין 1946 ל-1947 (במהלכו ירד התוצר ב-12% והאינפלציה עלתה למעל 15%), החלה הכלכלה להתאושש ב-1948, וההתאוששות התקשרה לטרומן.

התברר ש-14% מתומכי דיואי האמינו לטענתו של טרומן שהשפל הכלכלי יחזור בהנהגת הרפובליקנים, ולכן תמכו בו. במערכות הבחירות הבאות, הסקרים נערכו עד ליום לפני הבחירות.

המפלגה הדמוקרטית לא רק שמרה על הנשיאות, אלא גם הצליחה להשיג מחדש את הרוב בשני בתי הקונגרס. היה זה הניצחון הדמוקרטי החמישי ברציפות. מאז 1948, לא הצליחו הדמוקרטים לנצח ביותר משתי מערכות בחירות רצופות, ואילו הרפובליקנים זכו בשלוש מערכות בחירות רצופות רק פעם אחת.

שתי המפלגות החדשות לא לקחו יותר מדי קולות מטרומן. הדיקסיקרטים ות'ורמונד ניצחו רק בארבע מדינות דרומיות. טרומן הצליח להשיג תמיכה מצד השחורים בצפון ובמערב התיכון בשל תמיכתו בזכויות האזרח, ואולי בשל כך זכה באילינוי ובאוהיו. הפרוגרסיבים השיגו רק 2.4% מהקולות, ולא פגעו בתמיכת הליברלים בטרומן. אחרים טענו שהמועמדויות הללו דווקא עזרו לטרומן- הם נחשבו למייצגי הקומוניזם והגזענות במפלגה הדמוקרטית, ובלעדיהם היה לרבים קל יותר להצביע בעבורה. ת'ורמונד הוא המועמד שזכה בהכי מעט קולות לעומת האלקטורים שזכה בהם.

הבחירות ב-1948 היו חריגות יחסית, כיוון שטרומן היה בין המנהיגים היחידים של בעלות הברית שהצליח להיבחר מחדש (וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול עזבו את תפקידם מעט לאחר המלחמה).

המועמד לנשיאות	מפלגה	מדינה	כמות האלקטורים	השותף	מדינת השותף	כמות האלקטורים של השותף
הארי טרומן	דמוקרטית	מיזורי	303	אלבן ברקלי	קנטקי	303
תומאס דיואי	רפובליקנית	ניו יורק	189	ארל וורן	קליפורניה	189
סטרום ת'ורמונד	דיקסיקרטית	קרוליינה הדרומית	39	פילדינג רייט	מיסיסיפי	39
הנרי וולאס	פרוגרסיבית/העובדים האמריקנית	איווה	0	גלן טיילור	איידהו	0
נורמן תומאס	סוציאליסטית	ניו יורק	0	טאקר סמית'	מישיגן	0
קלאוד ווטסון	האיסור	קליפורניה	0	דייל לרן	פנסילבניה	0
אדוארד טייכרט	העבודה הסוציאליסטית	פנסילבניה	0	סטפן אמרי	ניו יורק	0
פארל דובס	העובדים הסוציאליסטים	מינסוטה	0	גרייס קרלסון	מינסוטה	0

טריוויה

• הבחירות הללו היו הפעם השנייה בה המועמד המנצח הפסיד בפנסילבניה ובניו יורק (הפעם הראשונה הייתה ב-1916. זה גם קרה ב-1968, 2000, 2004 יחד, כי ב-2016 רק ניו יורק לא הצביעו למועמד שניצח באותן בחירות).
• טרומן היה הדמוקרט הראשון שנבחר לנשיאות בלי לזכות באלבמה, לואיזיאנה, מיסיסיפי או קרוליינה הדרומית, שתמכו בדיקסיקרטים.
• טרומן היה המועמד הדמוקרטי האחרון שזכה בנשיאות בלי לזכות בפנסילבניה, מרילנד, ניו יורק ודלאוור, והייתה זאת הפעם האחרונה שבמהלכה צפון מזרח ארצות הברית היה אזור הדגל של המפלגה הרפובליקנית (אולי למעט בחירות 1984 עם רייגן) .
• זאת גם הייתה הפעם האחרונה בה מועמד דמוקרטי זכה ברוב הקולות באריזונה, חוץ מביל קלינטון שזכה במרבית הקולות ב-1996 וביידן ב-2020.
• הייתה זאת הפעם האחרונה שהדמוקרטים ניצחו באריזונה עד 1996, הפעם האחרונה שהם זכו בקליפורניה, קולורדו, פלורידה, איידהו, איווה, מונטנה, אוהיו, אוקלהומה, טנסי, וירג'יניה, וושינגטון, ויסקונסין וגם וויומינג עד ל-1964, והפעם האחרונה שהם זכו באילינוי, מסצ'וסטס, מישיגן, מינסוטה, נבאדה, ניו מקסיקו, רוד איילנד וטקסס עד ל-1960.
• ארבע המדינות בהן זכה ת'ורמונד הפכו את מערכת הבחירות הזאת לפעם האחרונה עד 1964 בה הדמוקרטים לא זכו בקרוליינה הדרומית, שהפכה ב-1964 לרפובליקנית. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם לא זכו באלבמה ובמיסיסיפי עד ל-1960, כשהן תמכו באלקטורים לא מחויבים, והפעם האחרונה שלא הצליחו לזכות בלואיזיאנה עד שזאת תמכה ברפובליקנים ב-1956.
• הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה בה אילינוי וניו ג'רזי לא תמכו באותו המועמד, והפעם היחידה מאז 1888.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948 בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. מיכאל כהן, טרומן, הקול היהודי והקמת מדינת ישראל, באתר אטלס תולדוט, פורסם ב"זמנים: רבעון להיסטוריה", אביב 1982, גיליון 8, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב; מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי; האוניברסיטה הפתוחה