![]() | |
פרופ׳ הלן צרציל סמפל, בשנת 1914 | |
לידה |
8 בינואר 1863 לואיוויל, ארצות הברית ![]() |
---|---|
פטירה |
8 במאי 1932 (בגיל 69) וסט פאלם ביץ', ארצות הברית ![]() |
ענף מדעי |
גאוגרפיה, population geography, סביבתנות ![]() |
מקום קבורה |
בית הקברות קייב היל ![]() |
מקום לימודים |
מכללת ואסר ![]() |
מוסדות |
|
פרסים והוקרה |
המדליה הגאוגרפית ע"ש קולום (1914) ![]() |
![]() ![]() |
הלן צ'רצ'יל סמפל (באנגלית: Ellen Churchill Semple; 8 בינואר 1863 – 8 במאי 1932) הייתה גאוגרפית אמריקאית והנשיאה הראשונה של אגודת הגאוגרפים האמריקאים (AAG). היא תרמה באופן משמעותי לפיתוח מוקדם של מדע הגאוגרפיה בארצות הברית, במיוחד במחקריה על הגאוגרפיה האנושית. היא קשורה קשר הדוק בתחום האנתרופוגאוגרפיה והסביבתיות, וכן בהתפתחות הדיון סביב "דטרמיניזם סביבתי".
הלן סמפל נולדה בלואיוויל, קנטקי, הצעירה מבין חמשת הילדים של אלכסנדר בונר סמפל ואמרין פרייס. אביה היה בעל חנות קטנה, ואמה טיפלה בחינוך והחזקת הבית מרובה הילדים.
החינוך המוקדם שניתן להלן סמפל על ידי אמה בסיוע מורים פרטיים. הלן סמפל יצאה בעקבות אחותה, פאטי סמפל, ללמוד במכללה לנשים במדינת ניו-יורק, והייתה הבוגרת הצעירה ביותר בכיתה.[1] בלימודיה התרכזה בלימודי אנתרופולוגיה והיסטוריה, וסיימה ב-1882, בגיל 19, את התואר הראשון בהיסטוריה במכללת ווסאר (אנ') והמשיכה שם לתואר שני.
לאחר סיום לימודיה חזרה הלן סמפל ללואיוויל, שם לימדה גאוגרפיה בבית ספר פרטי בבעלות אחת מאחיותיה הגדולות והחלה את הקריירה שלה בגאוגרפיה תרבותית על ידי עריכת עבודת השטח הראשונה שתוביל למאמרה המשפיע ביותר "האנגלו-סקסים של הרי קנטקי". בתקופה זו החלה הלן סמפל לפתח את המבנה התאורטי שייקרא בסופו של דבר דטרמיניזם סביבתי – הרעיון שתרבות נקבעת על פי הסביבה שבה האנשים חיים.[2]
בזמן לימודיה בקולג׳ לנשים, הלן סמפל פיתחה קשרי ידידות לכל החיים עם Stematz Yamakawa תלמידת הכיתה, שהייתה האישה היפנית הראשונה שקיבלה תואר אקדמי. עם שובה ליפן, נישאה Yamakawa למי שהיה נסיך, והפך לשר המלחמה היפני. הנסיכה החדשה ניצלה את מעמדה ואת כוחה כדי להעניק גישה להלן סמפל לעם היפני ולהיסטוריה שלו. מה שהפך את הלן סמפל לאחד החוקרים המערביים הראשונים שחקרו את החקלאות והחברה היפנית. היא כתבה את הממצאים שלה במאמר "השפעות התנאים גאוגרפיים על החקלאות היפנית", שפורסם בשנת 1912.[3]
היא הרחיבה את התעניינותה האקדמית בגאוגרפיה בעת ביקורה בלונדון, שם נתקלה בספריו של פרידריך ראצל. היא נסעה לגרמניה לחפש את ראצל וללמוד אצלו באוניברסיטת לייפציג. באותם ימים – כאישה אסורה היה לה לקבל תעודת בגרות, אבל למרות זאת, הצליחה לקבל אישור להשתתף בהרצאותיו של ראצל. היא הייתה האישה היחידה בכיתה של חמש מאות תלמידים.[4] היא המשיכה לעבוד עם ראצל והוציאה מספר מאמרים אקדמיים בכתבי עת אמריקאיים ואירופיים, אך מעולם לא קבלה תואר.[5]
אף על פי שסמפל הייתה ידועה בחוגי הגאוגרפיה של גרמניה, היא לא הייתה ידועה בגאוגרפיה האמריקאית. כשחזרה לארצות הברית, היא החלה לחקור, לכתוב ולפרסם מאמרים והחלה להשיג לעצמה שם בגאוגרפיה האמריקנית. המאמר שלה ב-1897 בכתב העת Journal of School Geography, "השפעת המחסום האפלצ'י על ההיסטוריה הקולוניאלית" היה הפרסום האקדמי הראשון שלה. במאמר זה, היא הראתה כי מחקר אנתרופולוגי אכן ניתן לבצע בתחום הגאוגרפיה.
פרסום ספרה הראשון פתח את הקריירה של סמפל. בשנת 1904, היא הפכה לאחד ארבעים ושמונה המייסדים של ״איגוד הגאוגרפים האמריקאים״ (AAG) תחת הנשיאות של ויליאם מוריס דייוויס. לימים (1921) התמנתה לאישה הראשונה כנשיאה של האגוד (אחת מתוך שש נשים שמילאו את התפקיד הנכבד עד היום). באותה שנה התמנתה גם לעורכת כתב העת ״Journal fo Geography״, תפקיד שהמשיכה בו עד 1910.
הלן סמפל הייתה חלוצה בגאוגרפיה האמריקנית ועזרה להרחיב את ההתמקדות של הדיסצפלינה מעבר לתכונות הפיזיות של כדור הארץ ולהביא לתחומי המקצוע אספקטים אנושיים של הגאוגרפיה. גישתה ותאוריה החדשניים, השפיעו על התפתחות הגאוגרפיה האנושית כתשתית משנה משמעותית שהשפיעה על מדעי החברה ומדעים נוספים כולל היסטוריה ואנתרופולוגיה.[6]
הלן סמפל לימדה באוניברסיטת שיקגו מ 1906 עד 1920, אבל המשרה האקדמית הקבועה הראשונה הוצעה לה בשנת 1922 באוניברסיטת קלארק. היא הייתה האישה הראשונה כחברת סגל בהוראת סטודנטים לתואר שני בגאוגרפיה, אבל משכורתה הייתה תמיד נמוכה בהרבה מעמיתיה הגברים. היא גם הרצתה באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1912 ו-1922.
ספרה הראשון, ״ההיסטוריה האמריקאית ותנאיה הגאוגרפיים״ (1903) והשני ״השפעות הסביבה הגאוגרפית״ (1911), הפכו לספרי לימוד בשימוש נרחב בקרב תלמידי הגאוגרפיה וההיסטוריה בארצות הברית בתחילת המאה העשרים.[7]
לאחר פרסום ספרה השני, ב-1911, נסעו סמפל וכמה חברים לטיול באסיה וביקרו ביפן, סין, הפיליפינים, אינדונזיה והודו. המסע סיפק לה כמות של מידע עבור מאמרים נוספים והרצאות לשנים הקרובות.
בשנת 1915 פיתחה סמפל את תשוקתה לגאוגרפיה של אזור הים התיכון ובילתה זמן ניכר בחקר ובכתיבה על חלק זה של העולם במשך שארית חייה.
"האדם הוא תוצר של כדור הארץ." (הלן סמפל, 1911).
הלן סמפל הייתה דמות מפתח בתאוריה של דטרמיניזם סביבתי, יחד עם אלסוורת הנטינגטון וגריפית טיילור. בהשפעת עבודתו של צ'ארלס דרווין בהשראת המורה הרוחני פרידריך ראצל, חשבה הלן סמפל כי הפעילות האנושית נקבעת בעיקר על ידי הסביבה הפיזית.
אף על פי שכיום גישת הדטרמיניזם הסביבתי איבדה את משקלה והשפעתה בתאוריות חברתיות, היא הייתה מקובלת מאוד באקדמיה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. עם זאת, השפעתה של הלן סמפל נראית בעבודותיהם של כמה מהגאוגרפים המודרניים, כגון ג'ארד דיימונד.[8]
בסדרה של ספרים ומאמרים היא העבירה היבטים מסוימים מעבודתו של הגאוגרף הגרמני פרידריך ראצל לקהילה דוברת האנגלית. תפיסה מקובלת בתחומי הגאוגרפיה מייחסת לעיתים קרובות להלן סמפל את ההפצה של רעיון הדטרמיניזם הסביבתי. בתאוריה זו מניחים שהסביבה הגאוגרפית הפיזית ולא התנאים החברתיים, היא שקובעת את התרבות. אולם עבודתה המאוחרת יותר של הלן סמפל הדגישה את המושג ״השפעות סביבתיות״ יותר מהמושג ״דטרמיניזם סביבתי״, באשר להשפעה על התרבות האנושית. שינוי סמנטי עדין זה, שיקף חוסר שביעות רצון אקדמית רחבה יותר מהמושג דטרמיניזם סביבתי לאחר מלחמת העולם הראשונה.
בספרה ״השפעות הסביבה הגאוגרפית על האנתרופוגאוגרפיה של ראצל״ (1911) היא מתארת אנשים ונופים הקשורים בהם, וחילקה את העולם לסוגי סביבות שונות. כך לדוגמה נחקרו פרקים בנושאים האדם באזור הטרופי, האדם באזורים הרריים, האדם באקלימים הממוזגים ועוד.
הלן סמפל זיהתה ארבע דרכים עיקריות להשפעת הסביבה הפיזית:
1) השפעות פיזיות ישירות (אקלים, גובה)
2) השפעות נפשיות (תרבות, אמנות, דת)
3) פיתוח כלכלי וחברתי (משאבים ופרנסה)
4) תנועה של אנשים (מחסומים טבעיים, נתיבים, כגון הרים ונהרות).
סמפל משקפת גם דיונים וקונפליקטים בתוך הגאוגרפיה והתאוריה החברתית על נושאי הדטרמיניזם והגזע. ואכן, בכמה עבודות היא מאתגרת את הרעיונות הפופולריים של זמנה, על גזע כקובע הבדלים חברתיים ותרבותיים, ומציעה שהסביבה היא גורם חשוב יותר בהתפתחות התרבותית.
התאוריה של סמפל שימשה לעיתים למטרות שליליות: המפלגה הנאצית, למשל, ציינה את התאוריה שלה על הדטרמיניזם הסביבתי כראיה לנחיתות הגזע היהודי, ואמרה כי התאוריה שלה הוכיחה כי אנשים וחברות מסוימים מתורבתים יותר וטובים יותר מאחרים. טיעון כזה לא היה טיעון שתמכה בו הלן סמפל, אשר הדגישה את הרעיון של גיוון תרבותי הנובע מגיוון סביבתי, אך מעולם לא באופן היררכי.[3]
התאוריה של סמפל על הדטרמיניזם הסביבתי ספגה ביקורת כי נראתה פשטנית מדי ולעיתים קרובות משכפלת את אותם נושאים שמופיעים בגישות הגזעניות, וממירה אותן רק במושגי "הטבע". עם זאת, עבודתה של סמפל זכתה לאחרונה לבחינה מחודשת של נושאים מרכזיים באקולוגיה פוליטית.
הלן סמפל ניהלה את עבודת המחקר שלה בקנטקי ובים התיכון, מחקר חדשני שהיה נדיר בגאוגרפיה באותה עת. היא רשמה הערות על יחסי אנוש והסביבה, תכונות תרבותיות של הנוף וערכה תצפיות מפורטות על מגורים, מבנים, פרנסה וחיי היומיום.
סמפל סבלה מהתקף לב בשנת 1929, שממנו לעולם לא התאוששה לחלוטין. לאחר שעבדה ממיטת בית החולים, ומאוחר יותר מביתה הסמוך לקמפוס האוניברסיטה, הוציאה סמפל את ספרה השלישי והאחרון, ״גאוגרפיה של אזור הים התיכון: הקשר להיסטוריה עתיקה״ בשנת 1931. הספר סקר את ההיסטוריה של העת העתיקה והנוף הים תיכוני, המתמקד באופן שבו הים התיכון, ההרים והמדבריות שסביבו הקימו את הציוויליזציה המערבית.
בעקבות מחלתה היא עברה מ-Worcester, מסצ 'וסטס (המיקום של אוניברסיטת קלארק) לאקלים חם יותר של בצפון קרוליינה בסוף 1931, בניסיון לשפר את בריאותה. רופאיה המליצו על אקלים מתון, ובגובה נמוך יותר, היא עברה למערב פאלם ביץ ', פלורידה.
היא מתה במערב פאלם ביץ' ב־8 במאי 1932 ונקברה בבית-הקברות "Cave Hill" בעיר הולדתה לואיוויל, קנטקי.
בשנת 1914 קיבלה את המדליה מהחברה הגאוגרפית האמריקנית, "בהוקרה על תרומתה המכובדת למדע האנטרופוגאוגראפיה". היא הייתה נשיאת אגודת הגאוגרפים האמריקאים (כיום האגודה האמריקאית לגאוגרפים) ב-1921.
זכתה במדליית הזהב של הלן קלובר על ידי החברה הגאוגרפית של שיקגו, בהוקרה על מנהיגותה בגאוגרפיה האמריקאית.
בית הספר היסודי "סמפל" בעיר הולדתה, לואיוויל, נקרא לכבודה.
למרות טענתו של הגאוגרף התרבותי פרופ׳ קארל סאוהר, כי סמפל הייתה "רק שופר אמריקאי לאדונה הגרמני", הייתה הלן סמפל גאוגרפית פוריה, ששימשה את המקצוע היטב והצליחה מאוד, למרות מכשולים עצומים למגדרה בחצרות האקדמיה. היא בהחלט ראויה להכרה על תרומתה לקידום הגאוגרפיה.[2]