המגיד ממזריטש

רבי דוב בער ממזריטש
לידה קודם שנת 1690 ל-1710
קודם לשנת ה'ת"נ לה'ת"ע
האיחוד הפולני-ליטאיהאיחוד הפולני-ליטאי ווהלין, האיחוד הפולני-ליטאי
פטירה 15 בדצמבר 1772
י"ט בכסלו תקל"ג
האנופיל, האיחוד הפולני-ליטאי עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי המגיד ממזריטש
מקום קבורה אניפולי
תקופת הפעילות ? – 15 בדצמבר 1772 עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות תנועת החסידות
רבותיו רבי ישראל הבעל שם טוב
תלמידיו ראה להלן בפרק תלמידיו ויורשיו
חיבוריו ניגון שלוש תנועות עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אברהם המלאך עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיג תנועת החסידות ה־2
סיוון ה'תק"ך\ה'תקכ"א – י"ט בכסלו תקל"ג
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רבי דוב בֶּער, המכונה המגיד ממזריטש (בין קודם לשנת ה'ת"נ לה'ת"ע (1690 ל-1710) – י"ט בכסלו תקל"ג, 15 בדצמבר 1772), היה תלמידו של הבעל שם טוב ויורשו בהנהגת תנועת החסידות.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה לוקאטש שליד העיר רובנו במחוז ווהלין באיחוד הפולני-ליטאי לרבי אברהם. לפי מסורת חסידית, למשפחתו הייתה מגילת יוחסין עד רבי יוחנן הסנדלר[1]. שנת לידתו אינה ידועה בוודאות, ומוערכת על פי מסורות שונות בין קודם לשנת ה'ת"נ - ה'ת"ע (1690–1710)[2]. לפי המסורות המקדימות את הולדתו, היה קרוב לגילו של רבו הבעש"ט. לפי מסורת חסידית כבר בימי ילדותו חונן בכישרונות נעלים ונשלח על ידי אביו, רבי אברהם, שהיה מלמד עני, ללמוד תורה בישיבה הגדולה של רבי יעקב יהושע פאלק בעל ה"פני יהושע" בעיר לבוב. לפי מסורת חסידית, בתקופת ילדותו נשרף בית משפחתו על מגילת היוחסין המשפחתית, ודב-בער הקטן שראה את אמו בוכה, ניסה להרגיעה ואמר שהוא יחל מגילה חדשה ממנו שתחשב לא פחות[3].

נישא לקיילא בת שלום שכנא מטורצ'ין ועבר לגור בכפר סמוך, בו שימש כמלמד. בתקופה זו הרחיב את ידיעותיו בתורה והחל לעסוק בקבלה. שימש מגיד בטורצ'ין ואחר כך בקוריץ וברובנו. הצטיין בכוח הדיבור ובכישרון השכנוע. סביב שנת 1740 נולד בנו אברהם שנקרא לימים רבי אברהם המלאך, בת נוספת הייתה לו בשם דאבא.

תלמיד הבעל שם טוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שלוש מסורות חסידיות על הדרך בה הוא התקרב לבעל שם טוב. המסורת המדויקת והקרובה ביותר לאירוע מובאת בספר כתר שם טוב שהודפס בשנת תקנ"ה על ידי רבי אהרן הכהן מאפטא שכותב שחסיד של המגיד בעצמו סיפר לו ששמע בעצמו מהמגיד את סדר ההתקרבות לבעש"ט והוא שכאשר שמע המגיד מנפלאות הבעש"ט, רצה המגיד לבקרו כדי לנסותו וכשהגיע לבעל שם טוב, במקום לדבר איתו בדברי תורה סיפר לו סיפורים פשוטים, המגיד שלא ציפה לזה תכנן לעזוב (מכאן ולמטה ציטוט מהמקור הראשוני לסיפור):

" והנה בחצות לילה,כשהכין הרב מורנו דוב בער לנסוע, אז שלח הבעש"ט את משרת שלו לקרוא אותו, והלך אצל הבעל שם טוב זלה"ה. ושאל אותו הבעש"ט זלה"ה: יכול אתה ללמוד, והשיב (המגיד): כן. ואמר לו הבעש"ט: כן שמעתי שאתה יכול ללמוד. ושאל אותו הבעש"ט: יש לך ידיעה בחכמת הקבלה? אמר (המגיד) לו: כן. ואמר הבעש"ט למשרת שלו, קח לי ספר עץ החיים(שחיברו רבי חיים וויטאל תלמידו המובהק של האר"י), והראה הבעש"ט להרב מורנו דוב בער מאמר אחד בספר עץ החיים, אמר לו הרב מורנו דוב בער: הנה אקח לעיין ולהתיישב כו' (הכוונה לעיין וללמוד את המאמר באופן שיכול להסביר אותו אחר כך), ואחר כך אמר להבעש"ט ז"ל את הפשט במאמר הזה. ואמר לו הבעש"ט (למגיד): אינך יודע כלום. וחזר (המגיד) ועיין בו (במאמר הנ"ל) כו' ואמר לו (המגיד) להבעש"ט: הפשט הנכון כמו שאמר לפני, ואם יודע מעלתו פשט אחר יאמר לי ואשמע האמת עם מי. ואמר לו הבעש"ט: עמוד על רגליך, ועמד (המגיד). והנה במאמר הזה (הכוונה למאמר מעץ החיים שחיבר רבי חיים וויטאל) היה כמה שמות (של) מלאכים, ומיד שאמר הבעש"ט זלה"ה זה המאמר נתמלא הבית כולו אורה, ואש היה מלהטת סביבותיו (הכוונה סביב הבעש"ט), וראו בחוש את המלאכים הנזכרים. ואמר (הבעש"ט) לו להרב הגדול הרב מורנו דוב בער (המגיד) זכרונו לברכה: אמת שהפשט הוא כמו שאמרת, אבל הלימוד שלך היה בלי נשמה (הכוונה שהלימוד של המגיד היה נכון בהבנת המאמר אבל לא מספיק בהתלהבות של קדושה ויראה ואהבה לה') ותיכף ומיד צוה הרב דוב בער (המגיד) את המשרת שלו לנסוע לביתו, והוא (המגיד רבי דוב בער) נשאר שם אצל הבעש"ט ולמד אצלו חכמות גדולות ועמוקות. כל זה (כל הסיפור הזה על התקרבות המגיד לבעש"ט) שמע (החסיד שהוזכר בתחילת אות תכ"ד בספר כתר שם טוב והוא זה שסיפר זאת לכותב הספר רבי אהרן הכהן מאפטא) מפה קדוש הרב מורנו דוב בער(המגיד) זכרונו לברכה לחיי העולם הבא.

[4].

בהתייחסו לרבי דב בער, התבטא פעם הבעש"ט "יודע אני כי הדב הזה אין לו רגליים (הרב דב בער היה נכה ברגליו), אבל יש לו ידיים רחבות, לקרב בהן את הלבבות, ומסוגל הוא לאחד תחת הנהגתו את כל אלה הנאמנים לחסידות".

מנהיג תנועת החסידות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבנה (אוהל) בו נטמן המגיד, לצד רבי זושא מאניפולי.
המצבה שעל קברו, בהאנופיל (אניפולי)

לאחר פטירת הבעל שם טוב בחג השבועות ה'תק"ך (1760), נבחר המגיד לממלא מקומו. לפי מסורות שונות, לאחר פטירתו של הבעש"ט, מונה רבי צבי בן הבעל שם טוב - למנהיג החסידים, אך לאחר שנה אמר רבי צבי במפתיע שאביו ביקר אצלו בחלום והורה לו למסור את שרביט ההנהגה לרבי דב בער. מסורת אחרת מספרת על מינויו של המגיד ממזריטש לתפקיד, על ידי מבחן שערך הבעל שם טוב: כל אחד מתלמידיו נתבקש לומר 'מהי העצה נגד הגאוה'. התשובה של רבי דב בער הייתה: 'אין עצה נגד גאווה. כי כשנמצאים על הר אפילו לא יודעים שאנו על הר, ואפשר רק להתפלל להנצל מהגאווה'. תשובה זו נתקבלה על דעת מורו ומיד הוא מינה את הרב דב בער ליורש, עוד בחייו[5].

הוא התיישב בעיירה מזריטש, שהפכה למרכז תנועת החסידות. תחת הנהגתו גדלה התנועה והרחיבה את מסגרתה. לכל מקום שלח מסבירים מבין תלמידיו, שעשו נפשות לחסידות בכל מדינת פולין ואף מחוצה לה.

הנהגתו הייתה שונה משל קודמו הבעל שם טוב כאשר זה האחרון הרבה לנסוע עם תלמידיו לכל סביבותיו על מנת להפיץ חסידות ולחולל ישועות בעוד רבי דב בער ישב בעירו מעזריטש ולא יצא ממנה כמעט, למעט בסוף ימיו כשעבר לעיר אניפולי. מצד שני שלח את תלמידיו לארצות שונות כדי להפיץ את תורתו, ולהזים את הטענות נגד שיטתו, בייחוד בווילנה שבליטא ובברודי שבגליציה.

חסידים מספרים שלרבו הבעש"ט היו "שישים גיבורים", כלומר - שישים תלמידים מובחרים, "אריות החבורה" שהפיצו את תורתו ברחבי אירופה, אך לתלמידו רבי דב בער היו מאה ועשרים תלמידים, כפול מרבו. הקבלה זו הושוותה לאלישע, תלמידו של אליהו הנביא, שגם השפעתו הייתה כפולה משל מרבו.

בתקופת הנהגתו, הפכה התנועה החסידית לנפוצה ופופולרית, דבר שהתאפשר בעיקר היות שישב במחוז פודוליה, אשר היווה את מרכז יהדות פולין באותה העת. חסידויות מוכרות רבות בימינו נוסדו על ידי תלמידי המגיד. בנו היה רבי אברהם המלאך, ונינו היה רבי ישראל פרידמן מרוז'ין מייסדה של חסידות רוז'ין, שהסתעפה ברבות השנים למספר גדול של חסידויות, ביניהם סדיגורא, שטפנשט, הוסיאטין, בויאן, בוהוש ועוד.

תורתו דיברה על הצורך בדבקות בבורא ועל הצורך לעשות כל מעשה לשם שמיים. בתורתו ירדה באופן יחסי קרנו של לימוד הנגלה, וגם בשל כך העלה עליו את חמתם של המתנגדים.

בבית מדרשו של המגיד עסקו התלמידים גם בהלכה. כשהובאו לפניהם שאלות בהלכה למעשה התפלפלו התלמידים והביאו את מסקנותיהם להכרעת המגיד. בנוסף לכך יצאו מבית מדרשו החמרות ותקנות הלכתיות שחלקן התפשט גם בקהילות אחרות. בחצרו של המגיד היו מהראשונים שהחמירו ללוש ולאפות מצות מתחילה ועד סיום תוך 18 רגעים, החמרה שהתפשטה בחלק מקהילות ישראל. תלמידיו גם נמנעו ונזהרו מאכילת מצה שרויה, זהירות שהתקבלה בעיקר בקהילות החסידים. השוחטים במזריטש, בעידוד המגיד, תיקנו שהשחיטה תיעשה ב"סכינים מלוטשים". תקנה שהתפשטה בדורות הבאים גם בקהילות אחרות.

המגיד חיפש תלמיד ראוי לערוך מחדש את ההלכות הנצרכות בחיי היום יום מהשולחן ערוך (אורח חיים ויורה דעה), וליקוט ההלכות מהספרות ההלכתית מהזמן שחלף מעת כתיבת השולחן ערוך של הבית יוסף, ולהוסיף עליהם את טעמי ההלכות שאינם מופיעים בשולחן ערוך. המגיד הטיל את המשימה על תלמידו רבי שניאור זלמן מלאדי שהתחיל במלאכה בשנת תק"ל בעודו יושב בבית מדרשו של המגיד, והספיק להוציא תוך שנתיים, עוד לפני פטירת רבו, קובצי הלכות אחדים מהשולחן ערוך שלו, שולחן ערוך הרב.

ובכן באתי ביום השבת אל הסעודה המלאה הדרת קודש ומצאתי שם המון אנשים נכבדים...לסוף הופיע גם האדם הגדול בהדר דמותו המעוררת יראת כבוד, והוא לבוש מלבושי אטלס לבן. אפילו נעליו וקופסת הטבק שלו היו לבנות (הצבע הלבן נחשב בעיני המקובלים סמל החסד). .משגמרו לאכול פתח הרבי בניגון נאדר ומרומם את הרוח. אחר הניח ידו על מצחו וכעבור שעה קלה החל קורא : צ. מהעיר ה.! מ. מעיר ר.! ש.מ. מעיר נ. וכו' - את כל האורחים החדשים, איש איש בשמו ובשם עיר מגוריו...כל אחד מאיתנו נצטווה לפסוק פסוק מכתבי הקודש. איש איש אמר את פסוקו והרב התחיל לדרוש דרשה שהייתה מיוסדת על כל הפסוקים הללו. אף על פי שהפסוקים לוקחו מספרים שונים בתנ"ך ולא היה שום חיבור וקשר ביניהם, בכל זאת צירפם ואיגדם יחד כאילו היו דבר אחד שלם. ופלא גדול מזה: כל אחד מן האורחים דימה למצוא באותו חלק מן הדרשה המיוסד על הפסוק שלו, דבר הנוגע אל עצמו ואל העניינים הקרובים לליבו..

חיי שלמה מיימון, תרגום י.ל. ברוך; המקור בגרמנית כאן, עמ' 232 דיווחו של מיימון על "כת החסידים החדשים" (die neue Chasidim) מתחיל בעמ' 160..

בשנת תקל"ב חזר המגיד לרובנו, עיר מולדתו. זמן מועט לפני פטירתו נמלט ממגפה, והתיישב בעיר אניפולי, בה נפטר ונקבר בי"ט בכסלו תקל"ג.

מתלמידיו ויורשיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד השער של הספר מגיד דבריו ליעקב (מהדורת קורץ 1781)

המגיד לא כתב ספרים, דבריו נרשמו ונמסרו על ידי תלמידיו. במשך השנים נדפסו שבעה ספרי ליקוט מתורתו, המנויים להלן, חלקם יחד עם תורת רבו הבעש"ט ותורת חבריו תלמידי הבעש"ט. רוב התורות בספרים חופפים אם כי בשינויי נוסח. מהשוואת הנוסח בספרים ובכתבי יד סבורים החוקרים ששבעת הספרים הראשונים נעתקו מאותם מקורות בכתב יד שמקורו ברשימות רבי לוי יצחק מברדיצ'ב[6].

  • מגיד דבריו ליעקב[7] - ליקוטי אמרים - נערך בחייו ועל פי בקשתו של המגיד[8]. הודפס לראשונה בקאריץ, שנת ה'תקמ"א על ידי שלמה לוצקר, ובתוספת "לקוטים חדשים" בקאריץ ה'תקמ"ד.
    • מהדורה מדעית - רבקה ש"ץ אופנהיימר, מגיד דבריו ליעקב, למגיד דב בער ממזריטש, מהדורה ביקורתית על פי כתבי-יד עם מבוא, פירוש, הערות ומפתחות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ו-1976 (מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת: תש"ן-1990).
  • לקוטים יקרים - נוסח הנהגות תלמידי הבעל שם טוב. יצא לאור בלמברג בשנת תקנ"ב על ידי ר' שמואל סגל בודק מק"ק לבוב, מכתב יד שהיה ברשות רבי משולם פייבוש הלר. המדפיס מייחס את הדברים לבעש"ט, המגיד, רבי מנדל מפרמישלאן ורבי יחיאל מיכל מזלוטשוב.
  • אור תורה[9] - הודפס בקוריץ, שנת ה'תקס"ד. מכתב יד שהיה בידי רבי ישעיה מדינוביץ'.
  • כתבי קודש - לעמבערג תרכ"ב, מכתב יד שהיה בידי רבי ישראל מקוז'ניץ. הוציא לאור הרב משה הכהן, יחד עם תורות מהבעל שם טוב, רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי ישראל מקוז'ניץ.
  • אור האמת - מכתב ידו של ר' צבי חסיד שהעתיק מכתב ידו של רבו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. הוציא לאור ר' משה מרדכי לבטוב נכדו של ר' צבי חסיד. הודפס בהוסיאטין, שנת ה'תרנ"ט.
  • לקוטי אמרים - מכתבי הרב אליעזר ספרא ששמע ממורו הרב מנחם מנדל מוויטבסק, לעמבערג תרע"א.
  • שמועה טובה - מכתב יד מיוחס לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, ורשה תרצ"ח.
  • צוואת הריב"ש[10] - על פי רוב החוקרים, אלו הנהגות שנאמרו בבית המדרש של המגיד ממזריטש ולכל המובא בו יש מקבילות בספרים הנ"ל.
  • תורת המגיד ממזריטש - ליקוט מהספרים הנזכרים, ומאסף של אמרות המופיעות בספרי אדמו"רי החסידות בשמו, יצא על ידי הרב ישראל יעקב קלפהולץ, תשכ"ט. מהדורה חדשה, הוצאת מישור, בני ברק תשע"א.

בנוסף לכך חיברו תלמידיו ספרים מתורתם ובהם ציטטו את דבריו בתוספת ביאור משלהם, לפעמים בשמו ולפעמים אף בעילום שמו. בין הספרים שהרבו לצטטו: אור המאיר, קדושת לוי, מאור עיניים, אורח לחיים ודרכי ישרים (ז'יטומיר תקס"ה, חיבור מרבי מנחם מנדל מפרמישלן ומביא הנהגות מהבעש"ט והמגיד ממזריטש).

תלמידו הרב פנחס הורוביץ, חיבר את הספר "פנים יפות" בו ציטט רבות מתורת רבו המגיד, אך בספר הנדפס לא מופיעים הדברים בשם רבו. לפי מסורת חסידית המוציא לאור הראשון השמיט את ייחוס הדברים לרבו המגיד החסידי. בשנת תשע"א (2011) נדפס לראשונה ספר נוסף מכתב ידו של הרב הורוביץ בשם "פנים יפות תנינא" ובו הוא מצטט במפורש תורות רבות ששמע מרבו.

סידור המגיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגיד התפלל בסידור נוסח האר"י בכתב יד שהיה בידו, לפי המסורת הוא ביקש מתלמידיו ובמיוחד מתלמידו רבי ישראל הופשטיין המכונה המגיד מקוז'ניץ, להגיה ולתקן אותו. הסידור עבר בירושה לבנו רבי אברהם המלאך, ואחריו עבר מדור לדור, בן אחר בן אצל אדמור"י בית רוז'ין, עד לאדמו"ר רבי נחום דובער פרידמאן, ובימינו נמצא בידיים פרטיות.

בשנת תשע"ה נחשף הסידור לפני חוקרים חסידיים, וממחקר ראשוני מתגלה כי בסידור אכן מצויים מאות תיקונים בכתב יד בין השורות ועל הגליונות. כתב יד של ההגהות הוא של המגיד מקוזניץ. יש הגהות נוספות שלטענת רב שכונת נוה אחיעזר יצחק ישעיה וייס הן מרבי שניאור זלמן מלאדי[11].

מאמרותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • (על רבו הבעש"ט): "הלואי היו מנשקים את התורה באותה אהבה, שהיה מורי מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל החדר כשהיה "באהעלפער" (מסייע למלמד בחדר)"
  • "דע מה למעלה ממך" - דע שכל הנעשה למעלה בעולמות העליונים, הכול הוא ממך, על ידי עבודת האדם
  • כל מנעול יש לו מפתח המכוון לו ופותחו. אבל יש גנבים חזקים היודעים לפתוח בלי מפתח: הם שוברים את המנעול. כך ניתן לפענח כל סוד של העולם על ידי ההשתקעות המיוחדת המכוונת לו. אבל הקדוש ברוך הוא אוהב את הגנב השובר את המנעול. הרי זה האדם השובר את ליבו למען השם[12].

שלמה מיימון מביא כמה אמרות מחסיד של רבי דב בער ממזריטש[13]

  • "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'" (מלכים ב' ג' פסוק ט"ו) כל זמן שאדם משמש בבחינת פועל, אינו מוכשר לקבל את השפעתה של רוח הקודש; לתכלית זו עליו לשמש בבחינת כלי ניגון ולהיות רק פעול. פירושו של הכתוב אפוא כך: כשהמנגן (עבד אלוהים) נעשה דומה לכלי הניגון (כנגן), אז תנוח עליו רוח אלוהים
  • "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"(מסכת אבות) בידוע שלא ימצא אדם שום תענוג בזה שייתן כבוד לעצמו: מעשה כזה יהיה מגוחך ביותר. ואולם כיוצא בזה מגוחך הוא לתת ערך גדול לכבוד שחולק לנו אדם אחר, שהרי הערך הפנימי שלנו לא יתווסף על ידי כך אף במשהו. לפיכך כוונת המאמר כך היא: יהי כבוד חברך (הכבוד שחולק לך חברך) חביב עליך כשלך (ככבוד שאתה חולק לעצמך, כלומר נקלה בעיניך כמותו)

חצרו בעיני ההשכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ההתנגדות לחסידות

את ההתנגדות לחסידות מבית מדרשו של דב בער, ניתן לחלק להתנגדות הרבנית - שעיקרה תלמידי הגאון מווילנה וכן קבוצת מתנגדים מהעיר ברודי, ולעומתם התנגדותם של המשכילים, בדורו ובדורות מאוחרים יותר. הראשונים ראו בתנועה כופרים או ממשיכי תנועת השבתאות, ואילו השניים ראו בתנועה זו ניצול ההמונים הנפתים בידי קבוצת מאחזי עיניים.

הפילוסוף שלמה מימון כותב בספרו האוטוביוגרפי חיי שלמה מימון על חצרו של המגיד, בין היתר הוא מתאר את המגיד לבוש בגדי לבן כולל נעליו וקופסת הטבק שלו, במהלך הסעודה המגיד קרא את שמות החברים החדשים ואת שם מקומם, וביקש מהם שיאמרו לו פסוק, לאחר מכן המגיד דרש ושזר את כל הפסוקים בדרשתו, בעת הדרשה הבינו המשתתפים החדשים מדבריו 'דבר הנוגע אל עצמו, ואל העניינים הקרובים לליבו'. מימון כותב שהתנהלות זו עשתה רושם גדול עליו ועל המשתתפים. לאחר שנים סבר כי ”מעשי הנפלאות כביכול ניתנו להתפרש בדרך טבעית מאוד. בסיוע של מכתבים ומרגלים ומידה ידועה של ידיעת הבריות ובעזרת חכמת-הפרצוף ושאלות שהוצעו בזריזות שעל ידיהן גלו בעקיפין את סתרי ליבו של אדם”. כמו כן סיפר מימון על חסיד שאיחר לתפילה בעקבות הולדת בתו, החסידים ששמעו על הבשורה ברכו אותו בברכת מזל-טוב, ואילו המגיד ממזריטש, ששאל על מה המהומה, ”אמרו לו החסידים "אנו מברכים את פ. שאשתו הביאה בת לעולם. בת? קרא הרבי ! דינו להלקאה"”, בעקבות זה החסידים הלקו (באווירה צינית) את אותו חסיד[14]. אם כי יש הטוענים שמימון לא הבין את מה שראה ופירש את ההתרחשות בצורה לא נכונה[15].

אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית צבי גרץ רשם פרק שלם על "בער ממזריטש - שקריו והטעיותיו". בלעגו לשם בעש"ט שמשמעותו בגרמנית 'מכוער', הוא עובר לדבר על כת ה"בערים"[16]. "באמצעות שכלו החריף הצליח לשעבד את מוחות נתיניו. הוא השתמש בשיטות של אחיזת עניים ונעזר בחבורת מרגלים שבאמצעותם 'ניבא את העתיד' או 'גילה את מקומם של חפצים נסתרים'. כשמתו מטופלים שלו, היה זה בגלל חטאם, ולא עקב כך שלא מצא להם תרופות, בניגוד למורו מהרי הקרפטים..."[17]. דיבורו האלילי וחטאו הגדול הוא ב-"הצגת ה'צדיק' לא רק כמשה רבנו בשעתו אלא כנציג האל עלי אדמות, שאליו יש להתפלל..." את דרכו הפיץ על ידי יעקב יוסף מרשקוב, אלימלך מלזנסק ונחום מצ'רנוביל "...אשר ניצלו את תמימותם של עניי האזור. הם לעגו ללימוד התלמוד והשפילו את הרבנים, תוך כדי הפיכת הרחצה היומית ואפילו עישון טבק לעיקרי הדת."

גרץ ממשיך ומתאר את "אליהו מווילנא - איש מוכשר למדי שכינויו בפי אנשי עירו 'הגאון', ושלא כמו הרבנים בפולין שהיו רודפי בצע וקנו את משרתם בשוחד[18], הוא הכיר היטב את התלמוד אך היה עסוק בדרך הפלפול ..."אשר 'מחלקת חוט שערה לשתיים' בשיטת רבי שלמה לוריא. למרות זאת, ובהיותו מבקש האמת, יצא (אליהו מווילנא) במתקפה נגד כת הבערים." ומכיוון שהיה צנוע ומעולם לא לקח על עצמו משרה ציבורית, לאנשי הכת לא יכלו להיות טענות נגדו והם לא יכלו לו. "...רוח נכונה וטובה זו אחזה ביהודי ליטא...." בהמשך הוא מתאר את החרמות נגד החסידים, ש'הצליחו' במקומות רבים. כמו כן הוא מתאר את העונשים ושריפת ספרי החסידות, ואת התנהגותם "המשוגעת" של ממשיכי דרכו.

על תלמידי משה מנדלסון הוא כותב: "בחבל אוסטריה-פולין (גליציה) תלמידי מנדלסון ידעו כבר להשתמש באמצעים מתוחכמים יותר למניעת שיטת טמטום השכל של ההמונים הנהוגה בידי אנשי הכת."[19].

לאור מתקפה זו, ועל סמך סגנון הכתיבה של מימון, הסיקו חוקרים כאדם טלר כי תיאור חצרו של דב בער בידי שני אלו אינו בהכרח היסטורי[20]. החוקר הרב יצחק אלפסי טוען שאחת הסיבות לכתיבתו החריפה של גרץ נגד החסידות היא מכיוון שהמקור היחיד ממנו שאב גרץ מידע על החסידים היה מכתבי המתנגדים .

כותבים ציונים ריככו את התייחסותם לחצר מזריטש, ולשם דוגמה בשנות ה-50 של המאה ה-20, כתבה הסופרת תקווה שריג מקיבוץ בית השיטה ספר ילדים שכולו ערגה לחצר זו[21]. אופן הצגת חצר מזריטש נלמדת בחינוך הממלכתי, כמעט מילה במילה על פי תיאור של גרץ, אך תוך הוצאת כל תיאורי ההתנגדות[22].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: המגיד ממזריטש
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מחבר:המגיד ממזריטש

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ האדמו"ר מטשורטקוב ר' נחום מרדכי פרידמן, דורש טוב, י"ט בכסלו, מאמר ד, ירושלים, תשנ"ג
  2. ^ למסורת חב"ד לא ידוע תאריך היוולדו המדויק, אולם קיימת ברשותם גם מסורת לפיה הרב המגיד היה גדול בשנים יותר מהבעל שם טוב כפי שנזכר בספר "בית רבי" עמוד ה' ועל פי מסורת זו נולד או לפני שנת ה'ת"ן שהיא השנה המוקדמת המשוערת של לידת הבעש"ט ועד שנת ה'ת"ס, שהיא השנה המאוחרת המשוערת של לידת הבעש"ט. התאריך תס"ד מוזכר בהחסידות מאת יצחק אלפסי (הוצאת ספרית מעריב, מהדורה שנייה, 1977, עמ' 34), לפי מסורת קדומה של רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה (הראשון) נולד בשנת ה'תנ"ח (1698)
  3. ^ מרטין בובר, אור הגנוז - סיפורי חסידים, הוצאת שוקן 2005, עמ' 97
  4. ^ כתר שם טוב חלק ב' דף כ"ג.
  5. ^ אדמור"י חסידות צ'רנוביל ותולדותיה (טולנא, רחמסטריווקא ועוד) נוהגים לספר זאת בקידוש שעורכים בי"ט כסליו לזכרו. לפי ד"ר מור אלטשולר ההיסטוריונית עדה רפפורט-אלברט הזמה מסורת זו מכיוון ש"לא הייתה עדה או חצר לרשתה" (ר' ד"ר אלטשולר: 'ירושת' הבעש"ט ודב בער ממזריטש).
  6. ^ רשימה מלאה נמצאת אצל גריס ספרות ההנהגות ה'תש"ן, עמ' 152. ראו כאן מאמר נוסף מכתב יד. קיים כתב יד "ירושלים 3282 8", שהיה ברשות רבי שמואל מאמדור, מקביל של ליקוטים יקרים.
  7. ^ מגיד דבריו ליעקב
  8. ^ על פי ההקדמה שרשם המגיד מלוצק
  9. ^ אור תורה
  10. ^ צוואת הריב"ש, באתר היברובוקס
  11. ^ ווייס, יצחק ישעיהו, הגהות כתי"ק בעל התניא על סדור המגיד ממעזריטש, היכל הבעש"ט, לו, כסלו תשע"ה
  12. ^ אור הגנוז, סיפורי חסידים, מרטין בובר
  13. ^ חיי שלמה מיימון, כתוב בידי עצמו, פרק י"ט, תרגום י. ל. ברוך
  14. ^ חיי שלמה מימון עמוד 109-108
  15. ^ על אמינות סיפור זה ראו, דוד אסף, בת? דינו להלקאה! החסיד כאדם משחק.
  16. ^ מאמר ההתקפה על 'בער ממזריטש' במקורו הגרמני
  17. ^ (את דבריו אלו לקח גרץ מהספר 'סיפור חיי שלמה מימון' ספרו האוטוביוגרפי שלמה מימון)
  18. ^ כנראה תרגום של "חברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים" (ישעיהו)
  19. ^ (פרק החסידות, פסקה המתחילה: In den österreichisch-polnischen Provinzen). גרץ ממשיך ומתאר את פנייתם לבתי המשפט ולמערכות הפוליטיות בארצות שונות אשר מנעו בחוק את לימוד הקבלה או את הפצת הדעות החסידיות. אך הוא מסיים את דבריו בכך שכל יהודי המזרח כאחד התנגדו לרפורמה של הקיסר יוזף ה-II ללמד גרמנית בכל בתי הספר. קמה התנגדות גדולה לשיטת מנדלסון במזרח ובפרט אצל החסידים. כל האמצעים לדכא את תנועת החסידות במזרח לא צלחו, "...מכיוון שהצד השני היה אף הוא משועבד לתלמוד... עד תום המאה ה-18 כבר היו בידיהם 100,000 נפשות, וכיום הם נוכחים בכל המקומות בהם נרדפו, ועדיין מטיפים את דעתם בקול גדול".
  20. ^ אדם טלר 'ספר הזיכרונות של שלמה מימון: בחינת מהימנות', גלעד כתב עת לתולדות יהודי פולין ותרבותם (המרכז לחקר התפוצות אונ. ת"א). כרך יד עמ' יג. ועוד.
  21. ^ תקווה שריג וספריה. גם אסף ענברי כתב על הצד החיובי של הסיפור החסידי כחלק חשוב וחיובי בהתפתחות הספרות העברית (אסף ענברי - 'לקראת ספרות עברית') ומייצג את הגישה הזו(הקישור אינו פעיל, 10 בדצמבר 2017)
  22. ^ שאלה בהכנה למבחן בגרות בהיסטוריה: "ציינו שלשה שלבים אותן עברה החסידות, ותארו אותם." התשובה המצופה היא: חצר הבעל שם טוב, חצר מזריטש וחצרות ה'צדיקים'. באתרי "שיעורי בית מקוונים" נמצאים התשובות הללו בניסוחים שונים, רובם עוקבים אחרי הניסוח המרוכך הנ"ל. (ולדוגמה שלשה שלבים בהתפתחות החסידות באתר סקול סאקס ישראל.)


תקופת חייו של הרב המגיד ממזריטש על ציר הזמן
ציר הזמןתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים
ציר הזמן