המצור על קוסקו
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה | ||||||||||||||||||
| תאריך | 6 במאי 1536 עד 18 באפריל 1537 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | קוסקו (כיום בפרו) | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 13°31′06″S 71°58′41″W / 13.518333°S 71.978056°W | |||||||||||||||||
| תוצאה |
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
המצור על קוסקו (בספרדית: Sitio del Cuzco) היה ניסיון של שליט האינקה מאנקו אינקה יופאנקי לגרש את הכובשים הספרדים מקוסקו, הבירה של אימפריית האינקה ומהמדינה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר לכידתו והוצאתו להורג של שליט האינקה אטוואלפה, הגיעו הכובשים הספרדים תחת פרנסיסקו פיסארו לבירה קוסקו ב-15 בנובמבר 1533. בתור קיסר האינקה החדש הם הכתירו את מאנקו אינקה, אחיו החורג הצעיר של אטוואלפה. מאנקו שיתף פעולה עם הספרדים בתחילה והכריז על עצמו כווסאל של מלך ספרד.
בשנת 1535 הכוחות הספרדיים התחלקו: פרנסיסקו פיסארו עבר לחוף, שם בינואר 1535 הוא ייסד את הבירה החדשה, סיודאד דה לוס רייס (Ciudad de los Reyes, "עיר המלכים"), לימה של ימינו. שותפו של פיסארו, דייגו דה אלמגרו, נע דרומה עם כוח גדול ביולי 1535 כדי לכבוש את צ'ילה שעליה סיפרו כי היא עשירה בזהב וכסף. בקוסקו שלטו האחים גונסאלו (אנ') וחואן פיסארו (אנ').
יחסיו של מאנקו עם הספרדים היו בתחילה טובים מאוד. הוא זכה לכבוד כשליט אינקה ולאלמגרו בפרט היו יחסי ידידות עמו. אולם עם הזמן הוא זכה ליחס של חוסר כבוד הולך וגובר, במיוחד על ידי ספרדים שזה עתה הגיעו, שלא קבלו את השלל וכעת דרשו ממנו זהב, כמו גם מאצילי אינקה אחרים. פרנסיסקו פיסארו עשה מעט כדי לעצור את זה, וברגע שהוא ואלמגרו נעלמו המצב החמיר. מאנקו הושפל ועבר התעללות על ידי גונסאלו וחואן פיסארו. גונסאלו פיזסארו אפילו דרש ממנו את אחותו-אשתו קורה אוקיו (Cura Ocllo) ואף לקח אותה בכוח. בסוף 1535 ניסה מאנקו להימלט, אך נתפס והוחזר בשלשלאות ונכלא. ארננדו פיסארו (אנ'), שחזר מספרד בינואר 1536, סיים את מנת ההשפלות של האינקה ושחרר אותו מהכבלים, אבל זה היה מאוחר מדי לפיוס.
המצור מתחיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]המרד הוכן ביסודיות. מאנקו ו"וילאק אומו" (Villac Umu), המנהיג הדתי העליון של האינקה, שלחו שליחים לכל רחבי האימפריה והחל ייצור סודי של נשק ואספקה למצור. בתום העונה הגשומה גויסו כוחות לתקוף את קוסקו ולימה בו זמנית.
תחילת המרד נקבעה בכוונה לחג הפסחא 1536. ב-18 באפריל, יום רביעי שלפני חג הפסחא, הצליח מאנקו להימלט, תוך שימוש בתואנה שהוא ווילאק אומו יוצאים למסע דתי שממנו יחזרו עם פסל זהב גדול. הוא יצא צפונה אל עמק יוקאי (אנ'), שם התאספו חייליו. המצור התעכב כי מאנקו רצה להמתין עד שכל הכוחות יגיעו. בהתחלה הם הסתפקו בכיבוש מבצר סקסייוומאן בקצה הצפוני של קוסקו.
ב-6 במאי 1536 החלה ההתקפה על העיר. לאחים פיסארו היו רק כ-190 חיילים ספרדים, 80 מהם פרשים. היו גם כ-1000 יאנקונה (אנ') אינדיאנים (משרתים של אצילי האינקה),רובם קניארים, שגורשו מהצפון על ידי האינקה ועברו לצד הספרדי. כוח האינקה מנה עשרות אלפים - ההערכות הנמוכות ביותר אומדות ב-50,000 חיילים. מאנקו הורה להצית את גגות העיר ולנתק את אספקת המים. הספרדים נדחקו חזרה לשני מבנים בכיכר המרכזית. הם הבינו שהם ישרדו רק אם יצליחו לכבוש מחדש את סקסייוומאן. ב-16 במאי הם פתחו במתקפה נואשת עם חמישים פרשים, ובקרב מר משני הצדדים, שבו נהרג חואן פיסארו, הצליחו לכבוש את המצודה בימים הבאים. חייליו של מאנקו ניסו מספר פעמים לשווא לכבוש מחדש את סקסייוומאן עד סוף מאי.
התקפות על חאוחה ולימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינתיים, המצביא של מאנקו, קיסו יופאנקי (Quizo Yupanqui), השמיד את חיל המצב הספרדי בחאוחה (אנ'), צפונית-מערבית לקוסקו ואת משלחות החילוץ ששלח פרנסיסקו פיסארו מסיודד דה לוס רייס (לימה) לקוסקו. כל הספרדים נהרגו בתהליך, מלבד כמה גברים שמאנקו שמר עליהם כעבדים.
באוגוסט, הוביל קיסו יופאנקי את צבאו נגד לימה. בעזרתם של בעלי ברית מקומיים - בין היתר, שלחה קונטרוואצ'ו (Contarhuacho), אימה של קיספה סיסה (אנ'), הפילגש האינדיאנית של פרנסיסקו פיסארו, צבא קטן – הצליח פרנסיסקו פיסארו להדוף את המתקפה בקושי רב. לאחר שקיסו יופאנקי מת בהתקפת נגד ממוקדת של הפרשים הספרדיים, התוקפים נסוגו להרים.
קוסקו מנותקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר נפילת סקסייוומאן, העביר מאנקו העביר את מפקדתו למבצר אויאנטאיטמבו, כ-50 קילומטרים מקוסקו, וניסה להרעיב את הספרדים ואת בעלי בריתם האינדיאנים. התפתח מצור עם עימותים הדדיים.
פרנסיסקו פיסארו שלח בקשות דחופות לעזרה למקסיקו, גואטמלה, היספניולה ופנמה והמשיך לנסות לעזור לאחיו בקוסקו. אבל כל כוחות הסיוע הושמדו, בסך הכל למעלה מ-300 איש, וקוסקו הייתה מנותקת מכל סיוע למשך חודשים רבים. רק פשיטות נועזות של הספרדים על האספקה של האינקה הצילו אותם מרעב.
קרב אויאנטאיטמבו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1537 פתח ארננדו פיסארו במתקפה על אויאנטאיטמבו עם חלק גדול מכוחו - שבעים פרשים, שלושים חיילים ספרדים ובעלי ברית אינדיאנים רבים. עם זאת, המבצר עם הטרסות התלולות שלו התברר כחזק מהצפוי. מאנקו גייס לצבאו את בני הקבוצה האתנית אשאנינקה (אנ') מאזור הגבול של אגן האמזונאס, שהיו ידועים כקשתים מיומנים. צבאו השתמש בחרבות ספרדיות שנפלו שלל ואפילו בנשק חם ובסוסים. כשהציפו גם את השטח שמתחת למבצר מתוך ערוצים מוכנים, נקלעו הספרדים למצוקה ונאלצו לברוח.
נסיגה לווילקבמבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1537 השתנה המבוי הסתום אליו הגיע המצור על קוסקו כשהתקרב אלמגרו, שהמשלחת שלו לצ'ילה התבררה כאסון וכעת היא שבה. במקביל, כוח סיוע של 500 חיילים התקדם מלימה, בראשות אלונסו דה אלווארדו (אנ'), שהגיע מגואטמלה לבקשתו של פיסארו לעזרה. הניסיון של מאנקו לקשור ברית עם אלמגרו לצדו נתקל בחוסר אמון הדדי והוכשל על ידי ארננדו פיסארו ואולי גם על ידי אחיו למחצה של מאנקו פאויו אינקה. ב-18 באפריל 1537 כבש אלמגרו את העיר ומאנקו נסוג עם צבאו שנותר לאנטיסויו, החלק המזרחי של האימפריה במורדות הרי האנדים אל אגן האמזונאס. ביולי הוא נמלט בקושי מהתקפה של רודריגו אורגונייס (אנ'), סגנו של אלמגרו, על מקום מגוריו בוויטקוס. לאחר מכן הוא עבר לווילקבמבה המרוחקת יותר.
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהמצור נכשל, הסתיים הניסיון המבטיח ביותר להתנער מהשלטון הספרדי. מאנקו עשה ניסיונות נוספים לגרש את הספרדים בשנים הבאות. אבל בשנת 1539 נאלצו הכהן הגדול וילאק אומו ודודו של מנקו טיסו, שהוביל את המרד בדרום, להיכנע. לאחר מכן עבר מאנקו לטקטיקת גרילה עד שנרצח ב-1544.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Hemming, John. The conquest of the Incas. London: Macmillan, 1993. ISBN 0-333-10683-0
- Sheppard, Si. Cuzco 1536–37: Battle for the heart of the Inca Empire. Oxford: Osprey Publishing, 2021. ISBN 978-1472843807.
- Kim MacQuarrie, ‘’The Last Days of the Incas’’. Simon and Schuster. Chapters 9-11. ISBN 978-0-7432-6050-3.
