הנסיכות הריבונית של ארצות השפלה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| שפה נפוצה | הולנדית | ||
| עיר בירה | אמסטרדם | ||
| רשות מחוקקת |
הפרלמנט של הולנד  | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | שחרור הולנד על ידי הצבא הפרוסי | ||
| תאריך | 1813 | ||
| פירוק | קונגרס וינה | ||
| תאריך | 1815 | ||
| ישות קודמת |
 הקיסרות הצרפתית הראשונה | ||
| ישות יורשת |
 הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה | ||
| שליטים בולטים | וילם פרדריק, נסיך ארצות השפלה | ||
  | |||
הנסיכות הריבונית של ארצות השפלה (בהולנדית: Soeverein Vorstendom der Verenigde Nederlanden) היה שמה של הולנד בין 1813–1815, אשר הפכה לאחר מכן לממלכה המאוחדת של ארצות השפלה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנסיך וילם חוזר להולנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שארצות השפלה שוחררו ב-1813 מכיבוש צרפת על ידי הצבא הרוסי והפרוסי, עגן וילם פרדריק, בנו של הסטאדהאודר האחרון, וילם החמישי, נסיך אורנז', בעיירת הנמל סכוונינגן, והמשיך משם להאג, שם הוא קיבל ב-2 בדצמבר את התואר "נסיך סוברני של ארצות השפלה" (Soeverein Vorst der Nederlanden).
החוקה הראשונה של ארצות השפלה המאוחדות נכתבה ב-1814 בהנהגתו של ראש הממשלה חייסברט קארל ון הוחנדורפ, ואומצה על ידי קבוצה חופשית של נכבדים. וילם קיבל את הפיקוד העליון על הצבא והצי, את הרשות למנות ולפטר קצינים, ואת הסמכות העליונה על הכלכלה ועל המושבות שמעבר לים, כמו גם על יחסי חוץ ומינוי שגרירים. חברי הסטאטן-חנראל (מועצת המחוזות, הגוף שהפך בסופו של דבר לפרלמנט ההולנדי) היו אמורים להיבחר על ידי הממשלות המקומיות בכל מחוז, אבל החקיקה במחוזות הייתה חייבת לקבל את אישורו של הנסיך החדש. החוקה הבטיחה חופש דת אוניברסלי.
הקמת הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת קונגרס וינה ב-1815 היה ברור פחות או יותר שצרפת תצטרך לוותר על ארצות השפלה הדרומיות, שאותן כבשה בזמן המהפכה. חלוקה זו לא עברה ללא זעזועים, כיוון שווילם ניסה לסחוט לעצמו עוד ועוד הישגים. מאז שהנדריק ון דר נוט הציע ב-1789 לאחד בין ארצות השפלה הדרומיות לבין הולנד (ראו המדינות הבלגיות המאוחדות), הרעיון לא יצא מראשו של הנסיך הצעיר. תבוסתו של נפוליון סיפקה לו הזדמנות פז לנסות ולהגשים את שאיפתו.
על הפרק עמדו שלושה תרחישים שונים:
- שבעת המחוזות הצפוניים יחזרו לגבולותיהם הישנים, וארצות השפלה הדרומיות יהפכו למדינת חיץ תחת שלטונה של אחת מארבע המעצמות באירופה, למשל אוסטריה.
- ארצות השפלה הדרומיות יישארו כפופות באופן חלקי לצרפת, ובמקרה כזה יורחב שטח הולנד עד לאזור אנטוורפן, או אולי יכלול את פלנדריה כולה. לפי תרחיש זה הייתה הולנד מקבלת גם חלקים מהקונפדרציה הגרמנית ומגיעה עד לריין באזור קלן ודיסלדורף.
- צרפת תחזור לגבולה הקודם וארצות השפלה הדרומיות יתאחדו עם הולנד בצפון, ויתווספו להן אזורים גרמניים ממערב לריין.
שני התרחישים הראשונים הופיעו ב"מזכר בעניין הולנד" שיצא לאחר קרב לייפציג (16 - 18 באוקטובר 1813), והשלישי הוצע ב-9 בנובמבר על ידי וילם עצמו. בסופו של דבר, זהו התרחיש שנבחר ומומש באופן חלקי, אף כי התרחיש השני עתיד לשוב ולעלות בדמות "תוכנית טליראן לחלוקת בלגיה" ב-1830, בעקבות המהפכה הבלגית. התרחיש הראשון ירד מעל הפרק בעיקר משום שאוסטריה פשוט לא רצתה עוד בארצות השפלה הדרומיות, אף על פי שזה היה רצונם של נציגי ארצות השפלה בקונגרס. הצעת הפשרה לפיה תקום מדינה בלגית עצמאית בשלטון נסיך אוסטרי התקבלה בקרירות על ידי המעצמות, שחששו שמדינה כזו תהיה חלשה מכדי להוות משקל נגד לצרפת.
בסופו של דבר, לאחר התחבטויות רבות, בחרו ארבע המעצמות את האפשרות השלישית, אך בגרסה מקוצצת מעט. בעוד שהעברת השטח שבין הגדה המזרחית של המז לבין הריין לשלטונו של וילם נשארה שנויה במחלוקת, הוסכם (ב-11 בפברואר 1814) כי הוא יקבל לרשותו את הגדה השמאלית.
השטח שהוסכם עליו לבסוף כלל את האזורים הבאים:
- שבעת המחוזות ההיסטוריים שהרכיבו את הרפובליקה ההולנדית.
- ארצות השפלה האוסטריות בגבולות 1789 (כלומר, ללא פלנדריה הצרפתית, למרות דרישתו של וילם)
- בישופות לייז', עם תיקוני גבול קטנים לטובת פרוסיה; העיירה סיטארד, שקיוותה להישאר חלק מגרמניה, ניתנה להולנד. העיירה הרצוגנראת, שביקשה להישאר הולנדית, עברה לקונפדרציה.
דוכסות לוקסמבורג לא הפכה לחלק מהממלכה, כפי שדרש וילם, משום שהייתה חברה בקונפדרציה הגרמנית. על כל פנים, וילם דרש שהיא תעבור להיות תחת שלטונו, כדי לחזק ולהגדיל את החיץ בין צרפת לשכנותיה, ומשום שהיסטורית לוקסמבורג הייתה חלק מארצות השפלה הבורגונדיות ושבעה-עשר המחוזות. גם לוקסמבורג נותרה אחד מסלעי המחלוקת בדיונים; בסופו של דבר היא נותרה חברה בקונפדרציה הגרמנית, אך נקבע כי וילם ישלוט בה כדוכס גדול באוניה פרסונלית.
בינתיים, ב-1 במרץ 1815, בעיצומו של קונגרס וינה, נמלט נפוליון מהאי אלבה והקים שוב צבא גדול כנגד המעצמות, בניסיון לשוב לשלטון ("מאה הימים"). הוא הובס בקרב ווטרלו בידי הבריטים והפרוסים, בסיועם של כוחות צבא מארצות השפלה בפיקודו של נסיך אורנז'.
וילם, שקרנו עלתה פלאים בעקבות הקרב, לא היסס עוד והכריז על עצמו, בהסכמת המעצמות, ב-16 במרץ 1815 כעל וילם הראשון, מלך הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה, לאחר שב-13 בפברואר אוחדו ארצות השפלה באופן סופי באמצעות "הטרקטאט בן 38 הסעיפים". בספטמבר נחוג בבריסל באופן טִקסי איחוד ארצות השפלה הצפוניות והדרומיות. באיחוד זה הגשים וילם את חלומו של קודמו, וילם השתקן לבית אורנז', שקיווה להשיג איחוד כזה מאז 1579. המעצמות הטילו עליו את המשימה למזג את הממלכה המאוחדת למדינה אחת באופן מוחלט ומושלם. מדינה זו תהיה ריכוזית, כפי שקיווה וילם, וזאת בניגוד לרצונם של נציגי המדינות הקודמות, שקיוו לכונן מחדש את הנסיכויות הישנות גם תחת שלטון בית אורנז'.
פירוק הממלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1830 פרצה המהפכה הבלגית, ובסיומה הפכה בלגיה לממלכה עצמאית, אשר מעמדה אושר בהסכם לונדון. לוקסמבורג הפכה לדוכסות גדולה עצמאית ב-1890, לאחר שלא היה למלך וילם השלישי יורש ממין זכר שימשיך את השושלת. הכתר ההולנדי עבר אל המלכה וילהלמינה, אך על פי החוק הסאלי התקף בלוקסמבורג הייתה קדימות לאדולף, דוכס נסאו מבית נסאו, והוא הפך לדוכס-הגדול של לוקסמבורג.