הנרי וייז

הנרי וייז
Henry A. Wise

לידה	3 בדצמבר 1806 דרמונדטאון, וירג'יניה, ארצות הברית
פטירה	12 בספטמבר 1876 (בגיל 69) ריצ'מונד, וירג'יניה, ארצות הברית
שם מלא	הנרי אלכסנדר וייז
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הוליווד, ריצ'מונד, וירג'יניה, ארצות הברית
השכלה	קולג' וושינגטון וג'פרסון בית הספר למשפטים וינצ'סטר
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הוויגית
בן או בת זוג	שרה סרג'נט
מושל וירג'יניה ה־33 1 בינואר 1856 – 1 בינואר 1860 (4 שנים) סגני מושל וירג'יניה אלישע מק'קומס ויליאם לואתר ג'קסון → ג'וזף ג'ונסון ג'ון לצ'ר ←
שגריר ארצות הברית בברזיל 10 באוגוסט 1844 – 28 באוגוסט 1847 (3 שנים) תחת נשיאי ארצות הברית ג'ון טיילר ג'יימס פולק → ג'ורג' ה. פרופיט דייוויד טוד ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם וירג'יניה 4 במרץ 1833 – 12 בפברואר 1844 (11 שנים) → ריצ'רד קוק הבן תומאס ה. ביילי ←
חתימה

הנרי אלכסנדר וייז (באנגלית: Henry Alexander Wise;‏ 3 בדצמבר 1806 – 12 בספטמבר 1876) היה עורך דין, דיפלומט ופוליטיקאי אמריקאי מווירג'יניה, שכיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1833–1844, כשגריר ארצות הברית בברזיל בשנים 1844–1847, וכמושל וירג'יניה ה-33 בשנים 1856–1860.

וייז כיהן כמושל בתקופה שהובילה לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, והיה מעורב מאוד במשפטו של מתנגד העבדות ג'ון בראון. לאחר תום כהונתו כמושל, הוביל וייז את המהלכים לפרישתה של וירג'יניה מהאיחוד בתגובה לבחירתו לנשיאות של אברהם לינקולן ולקרב פורט סאמטר.

במלחמת האזרחים הוא שירת כבריגדיר גנרל בצבא הקונפדרציה. בפוליטיקה, היה וייז בתחילה דמוקרט ג'קסוני, תומך הוויגים ככל שנגע הדבר לבנק הלאומי, לאחר מכן התנגד לוויגים תוך תמיכה בנשיא ג'ון טיילר, דמוקרט שתמך בפרישה, ורפובליקני שתמך בנשיא יוליסס ס. גרנט במהלך תקופת השיקום. בניו, ריצ'רד אלסופ וייז (אנ') וג'ון סרג'נט וייז (אנ') שירתו שניהם בצבא הקונפדרציה ולאחר המלחמה כיהנו בבית הנבחרים של ארצות הברית כרפובליקנים. לאחר תום המלחמה, קיבל וייז את העובדה שהעבדות בוטלה, וקידם איחוד לאומי מחודש בדרכי שלום.

ראשית חייו

הנרי וייז נולד בדרמונדטאון שבמחוז אקומאק שבווירג'יניה, כבנם של מייג'ור ג'ון וייז ושל אשתו השנייה שרה קורבין קרופר, שהתיישבו באזור זה מכבר והיו ממוצא אנגלי וסקוטי. הוא חונך על ידי מורים פרטיים עד גיל 12, ואז החל ללמוד באקדמיית מרגרט שליד פנגוטיג במחוז אקומאק. ב-1825 הוא סיים את לימודיו בוושינגטון קולג' (כיום וושינגטון וג'פרסון קולג'),^[1] שם הוא היה חבר באגודת האיחוד הספרותי (Union Literary Society).

לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר למשפטים וינצ'סטר בניהולו של הנרי סנט ג'ורג' טאקר, התקבל וייז ב-1828 ללשכת עורכי הדין. הוא התיישב באותה שנה בנאשוויל, טנסי והחל לעסוק שם בעריכת דין, אך ב-1830 שב למחוז אקומאק.

נישואים ומשפחה

וייז נישא שלוש פעמים. ב-1828 הוא נשא לאישה את אן ג'נינגס, בתם של הכומר עובדיה ג'נינגס ושל אן וילסון מוושינגטון שבפנסילבניה. ב-1837 נספו אן ואחד מילדיהם בשריפה, וכך נותר וייז אלמן עם שני בנים ושתי בנות.

בנובמבר 1840 נישא וייז בשנית לשרה סרג'נט, בתם של חבר בית הנבחרים של ארצות הברית הוויגי מפנסילבניה ג'ון סרג'נט ושל מרגרטה ווטמות' מפילדלפיה. לשניים נולדו לפחות חמישה ילדים, ושרה נפטרה יחד עם ילדם הצעיר כתוצאה מסיבוכי לידה זמן קצר לאחר לידתו ב-14 באוקטובר 1850. ב-19 שנות נישואיו של וייז לשתי נשותיו הראשונות, נולדו לו 14 ילדים, ש-7 מתוכם הגיעו לבגרות.

ב-1853 נישא וייז בשלישית למרי אליזבת ליונס. לאחר תום כהונתו כמושל, הוא התיישב ב-1860 יחד איתה ועם ילדיו הצעירים ברולסטון, אחוזת מטעים בשטח של 884 אקרים (3.58 קמ"ר) שאותה הוא רכש מאחיו, ג'ון קרופר וייז, שהמשיך לחיות באחוזה ששכנה ליד נורפוק. הנכס היה לראשונה בבעלות של ויליאם וסוזאנה מוסלי, מהגרים אנגלים שהתיישבו שם ב-1649. בתחילת המאה ה-19 הייתה האחוזה בבעלות צאצאיהם.

לאחר שוייז החל לשרת בצבא הקונפדרציה נטשו הוא ומשפחתו ב-1862 את האחוזה כאשר צבא האיחוד השתלט על נורפוק. הוא עבר עם משפחתו לעיירה רוקי מונט שבמחוז פרנקלין. לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית חיו וייז ורעייתו בריצ'מונד, שם הוא חידש את עיסוקו בעריכת דין.

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית

וייז ב-1846

בשנים 1833–1844 כיהן וייז בבית הנבחרים של ארצות הברית לאחר שב-1832 נבחר מטעם סיעת הג'קסונים במפלגה הדמוקרטית. ב-1834 הוא נבחר לתקופת כהונה נוספת, אך התנתק מסיעת הג'קסונים על רקע שאלת חידוש הזיכיון לבנק השני של ארצות הברית (אנ'). הוא היה לוויגי, אך שינוי שיוך פוליטי זה התקבל על ידי קהל בוחריו. וייז נבחר לתקופות כהונה נוספות בבית הנבחרים מטעם הוויגים ב-1836, 1838 וב-1840.

בעת כהונתו בבית הנבחרים, התנגד וייז לג'ון קווינסי אדמס בניסיונותיו של זה האחרון לשים קץ לכללים שהגבילו את הדיונים בסוגיית העבדות, ולאלץ את הקונגרס להשיב לעתירות רבות שהוגשו לביטול העבדות במחוז קולומביה. אדמס תיאר את וייז ביומנו כמי ש"היה קולני וסוער בנושא ביטול העבדות".^[2]

ב-24 בפברואר 1838 שימש וייז כ"משנה" לוויליאם ג'.גרייבס (אנ') מקנטקי במהלך דו-קרב שערך זה האחרון עם ג'ונתן קילי ממיין, שנהרג בו.^[3][4] בהמשך כתב וייז דוח על האירוע שפורסם על ידי בנו ג'ון ב-1906 בעיתון The Saturday Evening Post.^[5]

ב-1840 היה וייז פעיל במסגרת המהלכים להבטחת בחירתו של ג'ון טיילר לתפקיד סגן הנשיא מטעם המפלגה הוויגית. לאחר שהיה טיילר לנשיא, בעקבות פטירתו חודש לאחר השבעתו של הנשיא ויליאם הנרי הריסון, הוא ניתק את קשריו עם הוויגים. וייז היה חלק מקבוצה קטנה של חברי הקונגרס, שכונתה בלעג "משמר הקורפורל", שתמכו בטיילר במהלך מאבקיו עם הוויגים, ושנבחרו מחדש כאנשי סיעתו ב-1842. שלוש פעמים מינה טיילר את וייז לתפקיד שגריר בצרפת, אך הסנאט לא אישר את המינוי.^[6]

שגריר בברזיל

ב-1844 מינה טיילר את וייז כשגריר ארצות הברית בברזיל. לצורך כך הוא התפטר מכהונתו בבית הנבחרים, וכיהן בתפקיד עד 1847. שניים מילדיו נולדו בריו דה ז'ניירו. בברזיל עסק וייז בסוגיות הקשורות לסחר ולמחירים, לדאגותיה של ברזיל בקשר לסיפוחה של טקסס על ידי ארצות הברית, ולכינון היחסים הדיפלומטיים עם פרגוואי. בהקשר זה, תמך וייז באופן אישי בסיפוחה של טקסס, ולזכרו קראה טקסס על שמו את אחד ממחוזותיה. בעת שהותו בברזיל, גינה וייז את סחר העבדים בין ארצות הברית לבין ברזיל. הוא סבר שהייתה זו עבודתם של "יאנקים צבועים" נגד החוק האמריקאי. לאור ביקורתו הנוקבת, הוא ראה בתפקידו כחסר תועלת וויתר עליו, למעשה, גרמה ממשלת ברזיל לסיום כהונתו.^[7]

שובו לווירג'יניה ושאלת העבדות

לאחר תום שליחותו הדיפלומטית שב וייז לווירג'יניה, ותכנן למכור את כל עבדיו. ב-1849 היו בבעלותו 19 עבדים. הוא החשיב אותם כ"ילדיו" וראה עצמו אחראי עליהם. הוא ידע שחוואות היא לא תחום עיסוק רווחי באדמה המדולדלת של וירג'יניה. עם זאת, במקום לשחרר את עבדיו לחופשי, הוא התכוון להרוויח ממכירתם לקליפורניה לאחר הבהלה לזהב שהחלה ב-1849. שוויו של עבד בווירג'ניה עמד על 1,000 דולר, אך בקליפורניה שוויו עמד על 3,000 עד 5,000 דולר בעבודות חפירת זהב. עם זאת, תוכניתו של וייז סוכלה כאשר התקבלה קליפורניה כמדינת חירות בארצות הברית על פי פשרת 1850.

שטח אחוזת המטעים של וייז היה 400 אקרים, אך רק מחצית ממנו היה פורה. הוא גידל תירס, שיבולת-שועל, בטטה, אפרסקים, אגסים ומשק חי, והאחוזה הרוויחה כ-500 דולר לשנה.

מושל וירג'יניה

לאחר שובו מברזיל, שב וייז לעיסוקו בעריכת דין. הוא זיהה עצמו עם סיעת הג'קסונים במפלגה הדמוקרטית והיה פעיל בפוליטיקה. הוא היה נציג לוועידת החוקה של וירג'יניה שהתקיימה ב-1850, בה הוא התנגד לרפורמות, ועמד על כך שההגנה על העבדות חשובה יותר. בבחירות של 1855 הוא נבחר כמושל וירג'יניה מטעם הדמוקרטים לאחר שהביס את מועמד תנועת שאינם יודעים דבר. הוא כיהן כמושל בשנים 1856–1860, והיה אחרון המושלים שהגיעו מהחוף המזרחי של המדינה עד לבחירתו של ראלף נורתם ב-2017. בשנת בחירתו נקרא על שמו בווירג'יניה מחוז וייז.

אף על פי שוייז נראה כמי שהגן ללא נקיפות מצפון על העבדות, הוא התנגד לקבלתה של חוקת לקומפטון לטריטוריית קנזס, שלא אושרה על ידי תושביה: "ומדוע יש לכפות את חוקת המיעוט על הרוב? במה זה יועיל? האם מישהו מאנשי הדרום מדמיין שזוהי דרך מעשית ונסבלת ליצירת מדינות עבדות?". עמדתו זו הייתה הכנה להתמודדותו של וייז בבחירות לסנאט של ארצות הברית של 1858 מול הסנאטור המכהן רוברט מ. ט. האנטר, שתמך בחוקת לקומפטון.

על פי חוקת וירג'יניה, היו המושלים מוגבלים בהגבלת כהונה של תקופת כהונה אחת, כך שב-1860 לא התמודד וייז לתקופת כהונה שנייה.

ג'ון בראון

וייז גילה עניין רב במקרה של ג'ון בראון, שלזמן מה השתלט על מחסן הנשק בהרפרס פרי. הוא התייחס מספר פעמים לצורך "לנקום על הפגיעה בכבודה של המדינה".^[8] הוא אמר שמבחינתו זו השפלה שהאספסוף של בראון הצליח להשתלט על הרפרס פרי, ולהחזיק בו אפילו לשעה אחת. הוא נסע מריצ'מונד להרפרס פרי ומיד חקר אותו באריכות. לאחר שובו לריצ'מונד, בנאום שסוקר בהרחבה, שיבח וייז את בראון,^[9] אך הוא גם כינה את בראון ואת אנשיו "רוצחים, בוגדים, שודדים ומתקוממים", וכן "עבריינים מופקרים וזדוניים שפעלו ללא התגרות".^[10]

עם זאת, וייז נקט בצעדים רבים להעמיק את המתחים ולא לצמצמם: כאשר עמד על כך שבראון יישפט בווירג'יניה ושצ'ארלס טאון תהפוך למחנה צבאי של כוחות המיליציה המדינתית. "בכל נקודת זמן הוא בחר להסלים ולא להרגיע את מצב האיבה שהחמיר".^[11]

בכמה מקורות נאמר שוייז חתם על הצו להוצאתו להורג של בראון,^[12] אך אין הדבר נכון. על פי החוק בווירג'יניה, אין שום צורך שהמושל יחתום על מסמך כזה, כפי שווייז ציין. לאחר שבראון נדון למוות, יכול היה וייז להמתיק את עונשו למאסר עולם, כפי שהמליצו לו אנשים רבים לעשות. המאמצים להפעיל לחצים על וייז היו כה אינטנסיביים, עד שעל פי העיתון Richmond Enquirer, הוצע לו תפקיד הנשיאות בתמורה לחנינה.^[13][14] מכתב בלתי חתום מחבר "מיליציית נערי ההר הירוק" (אנ') כלל איום ברצח על וייז אם בראון יוצא להורג,^[15] וכן נוצרה יוזמה שלא מומשה לחטוף את וייז ולשים אותו בבידוד על סירה בלב ים עד לשחרורו של בראון.

אחת האפשרויות שווייז שקל הייתה להכריז על בראון כבלתי שפוי, זאת כדי להימנע מהוצאתו להורג ולאשפזו במוסד לחולי נפש. הוגשו לו 19 תצהירים מקרובים וידידים על אי שפיותו לכאורה של בראון ושל כמה מקרוביו. מהלך כזה היה מסלים את המשבר, ולא הופך את בראון לקדוש מעונה וגיבור של התנועה לביטול העבדות, כפי שאכן קרה. עם זאת, לאחר שיחה שערך עם בראון, הודיע וייז בפומבי שלא ניתן להכריז כלל על אי שפיותו של בראון. לפני פתיחת המשפט, עמד בראון על כך שהוא לא מעוניין לטעון לאי-שפיות.

הגישה הפוליטית שרווחה בווירג'יניה הייתה נגד הסלמה נוספת, ובעד הוצאתו להורג של בראון. כוחו של וייז כדמות לאומית עלה והיו לו שאיפות לנשיאות. נקיטת צעד כלשהו היה אמור למנוע את הוצאתו להורג של בראון ועלול היה להזיק לוויז מבחינה פוליטית יותר מאשר לסייע בעדו. נהפוך הוא, הפופולריות של של וייז בדרום על הוצאתו של בראון, ושל אחרים מחברי קבוצתו, הובילה את התמיכה בבראון כמועמד בבחירות לנשיאות של 1860. מודעות תעמולה לקידום מועמדותו של וייז לנשיאות החלו להופיע מיד לאחר הוצאתו להורג של בראון.

גופתו של בראון הייתה אמורה לעבור דרך פילדלפיה אל אתר קבורתו בחוות ג'ון בראון (אנ') ליד לייק פלסיד שבמדינת ניו יורק. בשל העובדה שזה עורר את כעסם של סטודנטים דרומיים לרפואה שלמדו שם, שלח להם וייז מברק, בו הוא הבטיח להם קבלת פנים חמה אם הם יגיעו לריצ'מונד או לכל אחת מערי מדינות הדרום כדי להשלים את לימודיהם. רבים קיבלו את ההצעה, עד שאורגנה רכבת לקחת מאתיים מהם מפילדלפיה לריצ'מונד, שם הם התקבלו על ידי וייז והתארחו בנשף מפואר.^[16]

משבר הפרישה

ב-1857, בראשית תקופת נשיאותו של ג'יימס ביוקנן, שימש וייז כאחד מיועציו של הנשיא הנכנס ממדינות הדרום. היועצים האחרים היו בין השאר הסנאטור ג'ון סלידל (אנ') מלואיזיאנה ורוברט טיילר (אנ') מווירג'יניה, בנו של הנשיא לשעבר ג'ון טיילר. ביוקנן, אף על פי שהיה דמוקרט מפנסילבניה, אהד את תחושות הדרומיים, היה קונסטרוקטיביסט, ותיעב את מתנגדי העבדות, אותם הוא כינה "רפובליקנים שחורים".

במהלך משבר הפרישה של 1860–1861, תמך וייז בתוקף בפרישתה המיידית של וירג'יניה. הוא היה נציג לוועידת הפרישה של המדינה. מתוך תסכול מאי נקיטת העמדה של הוועידה במהלך אמצע חודש אפריל 1861, הוא סייע לתכנן תוכנית לנקיטת פעולות על ידי כוחות המיליציה המדינתית להשתלט על מאגר הנשק בהרפרס פרי ועל מספנת הצי גוספורט בנורפוק. צעדים אלו לא אושרו על ידי המושל הנכנס ג'ון לצ'ר או על ידי מפקדי המיליציה.

תוכניות אלו קדמו לקרב פורט סאמטר ב-12 עד 14 באפריל ולקריאתו של אברהם לינקולן ב-15 באפריל לגיוס כוחות לדיכוי המרד. לאחר יום וחצי של דיונים, הצביעה הוועידה על החלטת הפרישה עם 85 תומכים ו-55 מתנגדים. ב-17 באפריל, בשלבים האחרונים של הדיון, התפרץ וייז עם אקדח בידו, הכריז שכעת וירג'יניה נמצאת במצב מלחמה עם ארצות הברית, והודיע שהוא יהרוג כל מי שניסה לירות בו בעוון בגידה.

מלחמת האזרחים

שירות צבאי

מדינה	קונפדרציית המדינות של אמריקה קונפדרציית המדינות של אמריקה
השתייכות	קונפדרציית המדינות של אמריקה צבא הקונפדרציה
תקופת הפעילות	1861–1865 (כ־4 שנים)
דרגה	בריגדיר גנרל
פעולות ומבצעים
מלחמת האזרחים האמריקאית קרב האי רואנוק מערכת חצי האי המצור על פיטרסבורג קרב אפומטוקס

לאחר הכרזת וירג'יניה על פרישתה מהאיחוד, הצטרף וייז לצבא הקונפדרציה. בשל מעמדו הפוליטי והשם שקנה לעצמו כתומך הפרישה, הוא הוצב כבריגדיר גנרל, זאת על אף חוסר ההכשרה הצבאית שלו.^[17] הוא הוצב באזור המערבי של וירג'יניה, שם התמיכה הפוליטית בו הייתה לעזר. בריגדיר גנרל ג'ון פלויד, גם הוא מושל לשעבר של וירג'יניה, נשלח גם הוא לשם. בקיץ 1861 הסתכסכו השניים על השאלה מי הבכיר מבניהם. בשיאו של הסכסוך, האשים פלויד את וייז על תבוסת הקונפדרציה בקרב קרניפקס פרי (אנ'), בציינו שווייז סירב לבוא לעזרתו. הסכסוך לא נפתר עד שחבר בית הנבחרים של וירג'יניה, מייסון מתיוס (אנ'), שבנו אלכסנדר פ. מתיוס (אנ'), היה שלישו של וייז, בילה כמה ימים במחנותיהם של וייז ושל פלויד. לאחר מכן הוא כתב לנשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, והאיץ בו שהשניים יועברו מתפקידיהם. בסופו של דבר הועבר וייז מהפיקוד במערב וירג'יניה בהוראת דייוויס.^[18]

בראשית 1862 הוצב וייז לפקד על מחוז מחוז האי רואנוק, שהיה מאוים על ידי צי ארצות הברית. הוא נפל למשכב לאחר שלקה בצדרת, ולא נכח בקרב האי רואנוק (אנ') כאשר חיילי צבא ארצות הברית הסתערו על האי. הוא הואשם באובדן האי, אך מצידו, הוא התלונן במרירות בנוגע לגודל הכוח שהוצב להגנת האי שהיה לא מספיק לדבריו.

וייז פיקד על בריגדה בדיוויזיה של מייג'ור גנרל תאופיליוס הולמס (אנ') בדרך ניו מרקט במהלך קרבות שבעת הימים. בהמשך שנת 1862 ובמהלך 1863 הוא החזיק בכמה תפקידי פיקוד בקרוליינה הצפונית ובווירג'יניה.

ב-1864 פיקד וייז על בריגדה במחלקת קרוליינה הצפונית ודרום וירג'יניה. הבריגדה שלו הגנה על פיטרסבורג ולזכותה נזקפה הצלת העיר בקרב פיטרסבורג הראשון (אנ'), ובמידה מסוימת בקרב פיטרסבורג השני (אנ'). מיוני ועד נובמבר אותה שנה פיקד וייז על המחוז הצבאי של העיר פיטרסבורג. בנובמבר הוא שב לפקד על הבריגדה שלו והוביל אותה במהלך השלבים האחרונים של המצור על פיטרסבורג (אנ').

וייז היה יחד עם רוברט אדוארד לי בקרב אפומטוקס, שם הוא לחם בגבורה, אך דחק בלי להיכנע. יחד עם בכירי ממשל הקונפדרציה האחרים, הוא נלקח בשבי לאחר הכניעה.

לאחר המלחמה

בציינו את מעמדו כ"אסיר משוחרר", סיכם וייז את השקפתו על העבדות:

הנחמה המרכזית שיש לי בתוצאות המלחמה היא שהעבדות בוטלה לעד, שלא רק העבדים הם למעשה, לכל הפחות חופשיים מכבליהם, אלא שאני חופשי מהם. למעשה זמן רב לפני המלחמה, הגעתי לחלוטין למסקנה שיש לשחרר את העבדים בכל רחבי הדרום. הייתי נחוש בדעתי, אם זה היה בידי, שצאצאי לעולם לא יהיו תחת ההשפלה שאני הייתי נתון אליה, עקב החולשה, אם לא הרשעות, של העבדות; ובעוד שאין אני יכול להכיר באופן האלים והמזעזע שבו היא בוטלה כחוקית וכאנושית, אני עדיין מקבל בלבביות רבה את העובדה שהיא הושגה, ואני נחוש לא רק לעמוד בה ולהיכנס לתוכה, אלא לשאוף בכל האמצעי שבכוחי להפוך את זה הן לשני הגזעים והן לברכה מיוחדת עבור ארצנו. אני לא שמח על העובדה שלא במכוון, ואני משלים עם האסונות הנוראים ביותר של המלחמה, שכן כעת אני משוכנע שהמלחמה הייתה ההשגחה העליונה המיוחדת של האל, בלתי נמנעת על ידי האומה בשני הקצוות, לקרוע מאיתנו אליל שחור ממנו לעולם לא היינו יכולים להיות מפורדים בשום אמצעי אחר מאשר אש ודם, חרב והקרבה.^[19]

וייז (עומד שני מימין), יחד עם רוברט אדוארד לי (יושב שני משמאל) ועם קצינים מצבא הקונפדרציה, 1869 בערך.

לאחר המלחמה חידש וייז את עיסוקו בעריכת דין בריצ'מונד, והתיישב בעיר עד ליומו האחרון. ב-1865 הוא ניסה לקבל מחדש את הבעלות על רולסטון, חוותו שליד נורפוק, אך הוא נדחה על ידי הגנרל יוליסס ס. גרנט, שהחליט על כך על בסיס השיקול שהוא לא נשא את "שבועת השריון" (Ironclad Oath).^[20] נאמר לו שהוא עזב את מקום מגוריו זה כאשר הוא עבר עם משפחתו לאחוזה אחרת ברוקי מאונט שבווירג'יניה. המפקד הצבאי של נורפוק, מייג'ור גנרל אלפרד ה. טרי, החרים את האחוזה ואחוזות נוספות לטובת המשרד לעבדים משוחררים (Freedmen's Bureau) כדי להקים בהם בתי ספר לעבדים המשוחררים ולילדיהם. ברולסטון למדו מאתיים עבדים משוחררים.^[21] בטרקלין של האחוזה נתלתה תמונה של ג'ון בראון. הקצינים שהחרימו את המקום מצאו בבית בין מספר רב של מסמכים, את תוכנית הפרישה שתוכננה על ידי וייז ב-1857, ואושרה על ידי ג'פרסון דייוויס ועל ידי כמה אישים בולטים בדרום.^[22] נאמר שווייז זעם בשל העובדה שביתו שימש את בתו של ג'ון בראון ללימוד ילדים שחורים.^[23] בדווח אחר נאמר ש"בנותיו" של בראון היו מורות בבית הספר.^[24] בדיווח נוסף נאמר שאף אחת מבנותיו של בראון לא הייתה שם, אף על פי שאחרת מהן לימדה עבדים נמלטים ליד נורפוק וביקרה באחוזה.^[25]

וייז הפך לרפובליקני ולתומך נלהב של הנשיא יוליסס ס. גרנט. שלא כמו פוליטיקאים רבים אחרים, הוא לא הדגיש את שירותו בקונפדרציה ומעולם לא ביקש לקבל חנינה.^[26] בעת שעסק בעריכת דין, כתב וייז ספר שהתבסס על שירותו הציבורי, שכותרתו הייתה "שבעת העשורים של האיחוד".^[27]

מותו

הנרי וייז נפטר בריצ'מונד ב-12 בספטמבר 1876. הוא נטמן בבית הקברות הוליווד שבעיר.

בנו, קפטן עובדיה ג'נינגס וייז, נהרג ב-1862 באי רואנוק כאשר היה תחת פיקודו של אביו. בן אחר שלו, ריצ'רד, לאחר שירות בצבא הקונפדרציה, למד רפואה ולימד כימיה, וכיהן כחבר בבית הנבחרים של וירג'יניה. בנו השלישי, ג'ון, שירת בצבא הקונפדרציה כצוער. הוא היה בהמשך לעורך דין ונבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית. כמו אביהם, היו ריצ'רד וג'ון רפובליקנים. בן נוסף שלו, הנרי הבן, פנה לכמורה, וסייע לידיד המשפחה, הכומר ג'ושוע פטרקין בכנסייה האפיסקופלית סנט ג'יימס בריצ'מונד עד שב-1859, עשור לפני מותו, התפטר.

נכדו של וייז, ברטון הקסול וייז, כתב ביוגרפיה על סבו, שכותרתה "חייו של הנרי א. וייז מווירג'יניה" (1899).^[28] נכד אחר שלו, עורך הדין ואיש הצבא ג'נינגס קרופר וייז, כתב את הספר "ההיסטוריה המוקדמת של החוף המזרחי של וירג'יניה", והקדיש אותו לסבו.^[29] הוא ציטט אותו: "פגשתי את האביר השחור כשהמצחייה שלו כלפי מטה והמגן והרומח שלו שבורים".^[28]

על שמו של וייז נקראו מחוז בווירג'יניה ובטקסס.

לקריאה נוספת

• Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1644-1645

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנרי וייז בוויקישיתוף

• הנרי וייז באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• הנרי וייז, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• הנרי וייז באנציקלופדיה של וירג'יניה (באנגלית)
• מסמכי הנרי וייז בספריית וירג'יניה (באנגלית)
• הנרי וייז באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• הנרי וייז, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

1. "Washington College 1806–1865". U. Grant Miller Library Digital Archives. Washington & Jefferson College. Archived from the original on July 16, 2009.
2. Erik Loomis, Erik Visits an American Grave, Part 473, May 13, 2019.
3. "A Fatal Duel Between Members in 1838 – US House of Representatives: History, Art & Archives". history.house.gov. Archived from the original on February 2, 2018.
4. "A pair of dueling rifles reveal their story". National Museum of American History. March 10, 2016. Archived from the original on February 2, 2018.
5. "Cilley – Exhibit". cilley.net. Archived from the original on May 7, 2016.
6. Schapiro, Jeff E. (August 12, 2018). "He didn't spare John Brown's body: the tumultuous times of Virginia Gov. Henry Wise". Richmond Times Dispatch. Archived from the original on April 28, 2021.
7. Renee M. Savits, "Blame It On Rio", UncommonWealth: Voices from the Library of Virginia, Library of Virginia.
8. Cooke, John Esten (August 29, 1879). "John Brown's Raid.—An Inside View of the Insurrection at Harper's Ferry". The Times (Philadelphia, Pennsylvania). p. 3. Archived from the original on June 2, 2021.
9. "Gov. Wise's Return from Harper's Ferry – His Speech in Richmond". New York Daily Herald. October 25, 1859. p. 4.
10. Galbreath, C. B. (July 1921). "John Brown". Ohio History Journal. 30 (3): 184–289, at p. 287.
11. Nudelman, Franny (2004). John Brown's body: slavery, violence & the culture of war. Chapel Hill, North Carolina: University of North Carolina Press. p. 27.
12. "Wise, Henry Alexander" . New International Encyclopedia. 1905.
13. "Will Brown be Executed?—The Abolitionists Preparing to Celebrate the Day". New York Herald. November 5, 1859. p. 6.
14. DeCaro Jr., Louis (2015). Freedom's Dawn. the Last Days of John Brown in Virginia. Lanham, Maryland: Rowman & Littlefield. p. xiii.
15. "Threats against Gov. Wise and Virginia". Gettysburg Compiler (Gettysburg, Pennsylvania). December 1, 1859. p. 1. Archived from the original on June 2, 2021.
16. Wise, Henry A. (December 26, 1859). "The Question of the Day. Important Speech of Governor Wise, of Virginia. The Reception of the Southern Medical Students in Richmond. Threatened War Against England and the Northern Abolitionists, &c., &c., &c". New York Daily Herald. p. 1.
17. McClure, J. M. Henry A. Wise (1806–1876) Archived April 23, 2015, at the Wayback Machine. (April 5, 2011). Encyclopedia Virginia.
18. Civil War Daily Gazette Confederate General Henry Wise Relieved of Duty; “Contraband” Allowed in Navy. Archived December 21, 2013, at the Wayback Machine
19. "Letter from General H.A. Wise to General Grant". Baltimore Sun (Baltimore, Maryland). September 8, 1865. p. 1. Archived from the original on April 28, 2021.
20. "Henry A. Wise". Cleveland Daily Leader (Cleveland, Ohio). October 21, 1865. p. 1. Archived from the original on April 28, 2021.
21. Idris Bowen, "Rolleston Hall, Virginia", The Rollestonian, Spring 2002
22. "(Untitled)". Pittsburgh Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania). January 11, 1865. p. 1.
23. "(Untitled)". Lewisburg Chronicle (Lewisburg, Pennsylvania). May 26, 1865. p. 3.
24. "Henry A. Wise's property". Chicago Tribune (Chicago, Illinois). October 26, 1865. p. 1.
25. "John Brown's Family". Sacramento Bee (Sacramento, California). May 8, 1865. p. 1.
26. "Wise, Henry A. (1806–1876)". www.encyclopediavirginia.org.
27. Henry Alexander Wise, Seven Decades of the Union: The Humanities and Materialism, Illustrated by a Memoir of John Tyler, with Reminiscences of Some of His Great Contemporaries. The Transition State of this Nation--its Dangers and Their Remedy, J.B. Lippincott, 1872.
28. Wise, Barton Haxall (1899). The Life of Henry A. Wise of Virginia, 1806–1876. New York: Macmillan Inc.
29. Jennings Cropper Wise, The Early History of the Eastern Shore of Virginia, 1967.