הסכם אוסלו א'

הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף
(הסכם אוסלו א')
ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ויאסר ערפאת בטקס החתימה על ההסכם ב-13 בספטמבר 1993
ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ויאסר ערפאת בטקס החתימה על ההסכם ב-13 בספטמבר 1993
ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ויאסר ערפאת בטקס החתימה על ההסכם ב-13 בספטמבר 1993
מקום חתימה ארצות הבריתארצות הברית וושינגטון די. סי.
תאריך יצירה 13 בספטמבר 1993

הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף הידועה בכינוי הסכם אוסלו א' הייתה ניסיון שהחל ב-1993 להקים מסגרת שתוביל לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה היה ההסכם הראשון בין ממשלת ישראל לארגון לשחרור פלסטין. ההסכמים היו צעד ראשון בתהליך אוסלו, והם הובילו להסכמים נוספים, כמו הסכם אוסלו ב' ב-1995.

ההסכם קבע את הקמת הרשות הפלסטינית, האחראית על ניהול שטחים מסוימים ביהודה ושומרון וחבל עזה, מהם ייסוג צה"ל. התקופה שנקבעה להסדר זה הייתה חמש שנים, במהלכן צפוי היה להתנהל משא ומתן על הסכם קבע, שבו יפתרו סוגיות הליבה: מעמד ירושלים, זכות השיבה, מעמד ההתנחלויות הישראליות, הסדרי ביטחון וגבולות קבע. בנוסף, הוסכם על מכתבי הכרה הדדית בין הצדדים: אש"ף הכיר במדינת ישראל והתחייב להילחם בטרור, וישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני. כמו כן, הותר ליאסר ערפאת לשוב לשטחים הפלסטיניים.

המשא ומתן על ההסכם החל לאחר ועידת מדריד ב-1991, והתנהל בסודיות באוסלו, נורווגיה, בהנחיית מכון Fafo, והושלם ב-20 באוגוסט 1993. ההסכמים נחתמו בטקס פומבי בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993 בנוכחות יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. על המסמכים עצמם חתמו מחמוד עבאס עבור אש"ף, שר החוץ שמעון פרס עבור ישראל, שר החוץ וורן כריסטופר עבור ארצות הברית ושר החוץ אנדריי קוזירב עבור רוסיה.

הדרך לאוסלו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1992, עם התקרבות הבחירות לכנסת, יצחק רבין, מועמד מפלגת העבודה, התחייב להסכים עם הפלסטינים תוך 6–9 חודשים. באפריל של אותה שנה, יוסי ביילין, ראש חוג "משוב", פגש את טריה לארסן דיפלומט נורווגי, והם סיכמו לאחר הבחירות על ערוץ בלתי רשמי לשיחות עם הפלסטינים. עם ניצחונה של מפלגת העבודה, יצחק רבין נבחר לראש ממשלה והמשיך בשיחות עם הפלסטינים בוושינגטון, על הסכם ביניים, אוטונומיה ולקביעת רשות פלסטינית, אולם היו חילוקי דעות, במיוחד בשל התנגדות אש"ף. רבין ופרס, שהיו יריבים פוליטיים, הגיעו להסכמה על שיתוף פעולה, אך רבין הוביל את השיחות עם הפלסטינים והאמריקנים, בעוד שפרס עסק בשיחות באוסלו. ב-1992, פרס הציע לנשיא מצרים מובארכ להקים אוטונומיה בעזה לפני יהודה ושומרון, רעיון שלא נדחה על ידי ערפאת. עם זאת, בשל מגבלות שרבין הטיל על פרס, הרעיון לא התקדם. בחודש דצמבר 1992, ד"ר יאיר הירשפלד נפגש עם נציגי אש"ף בלונדון, במגעים שיזמו ביילין והירשפלד.

לאחר ביטול "חוק המפגשים", שאסר על מגעים עם אש"ף, בינואר 1993, החלו שיחות בין הירשפלד ופונדק לבין נציגי אש"ף, כולל אבו עלא, שהציע נסיגה מעזה תוך שנתיים. באותה תקופה, פגישה עם פרס וביילין הביאה להסכמה על הצהרת עקרונות, שנקראה "מסמך סרפסבורג", לאחר שדנו בנושאים כמו שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי. ההסכמים השתפרו ונפגשו עם נציגי אש"ף כדי להשיג פתרון טוב יותר בתיאום עם ישראל. בסופו של דבר, הוסכם על העברת סמכויות לרשות פלסטינית, בהסכמת רבין, והועברה הסמכות לנציגים הנורווגים. כחלק ממאמצי שיפור הכלכלה הפלסטינית, הוקמה ועדת היגוי בינלאומית בוושינגטון ב-1 באוקטובר 1993, שמטרתה לקדם פרויקטים תשתיתיים ולחזק את עצמאות הממשלה הפלסטינית. הפורום נפגש באופן תדיר והצליח לגייס סכומי כסף גדולים לשיפור המצב הכלכלי של הפלסטינים.

ב-20 במאי 1993 הצטרף לשיחות מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר. הוא נתבקש לבדוק את רצינות הפלסטינים, ולהתמקד בהצעה לגבי יריחו, תוך הדגשת התנגדות ישראל להכללת ירושלים ולבוררות בינלאומית בהצהרת העקרונות. הפלסטינים הציעו שיתוף פעולה כלכלי, הסדרי ביטחון, נסיגה ישראלית ופירוז, והגברת כוח המשטרה הפלסטינית. סביר השתלב במהרה בשיחות ושיגר דו"ח חיובי לפרס ב-22 במאי, אך הדגיש שישראל לא הסכימה עדיין לנוסח. ביוני הצטרף למשא ומתן יואל זינגר, יועץ משפטי במערכת הביטחון, ונתן חוות דעת חיובית על הצהרת העקרונות, תוך הצעות לשיפורים בנוסח. הוא הציע גם דרישות מהפלסטינים כמו הפסקת האינתיפאדה, תיקון האמנה הפלסטינית ושיתוף פעולה ביטחוני. במכתב מרבין ב-7 ביוני נדרש להפסיק את השיחות[1], אך פרס הסביר לו את היתרונות והגם הגיעו להסכמה. ב-13 ביוני, זינגר ואבו עלא נפגשו באוסלו ותחילו לדון בפרטי הצהרת העקרונות, תוך הצעות לשינויים בנוסח שיתאימו לדעת הקהל הישראלית. זינגר המשיך לעבוד על הנוסח, וההסכמות בין הצדדים הלכו והתגבשו, למרות דאגות הפלסטינים מהמצב בשטחים. עד יולי, התקיימו ישיבות מרתוניות בנורווגיה לגיבוש נוסח סופי של הצהרת העקרונות.

ערפאת נדרש לעבור שינוי ממנהיג גולה בעל אידאולוגיה של מוקאוומה וטרור, ליושב ראש הרשות הפלסטינית. בשיחות שנערכו ביולי 1993, הפלסטינים ניסו להפעיל לחצים על ישראל, בדרישה לנסיגה מידית מעזה והעברת סמכויות לפלסטינים, אך ישראל סירבה. לבסוף, ב-25 ביולי, הוסכם על "עסקת חבילה" של ויתורים הדדיים, שבמסגרתה הפלסטינים הסכימו להכיר בישראל, אם כי ההכרה לא הייתה רשמית. בסוף יולי, ישראל הסכימה לשקול הכרה באש"ף, בתנאי שהפלסטינים יקבלו את הצעות ישראל. המשא ומתן הוביל להסכמות נוספות והתקיימה פגישה אחרונה ב-13 באוגוסט, במטרה לסיים את המשא ומתן.

ביולי-אוגוסט 1993, התקיימו שיחות אינטנסיביות בין נציגי ישראל והפלסטינים על נוסח מתון יותר להצהרת העקרונות. הנוסח כלל הצהרה בת שבע נקודות שהפלסטינים היו מוכנים לקבל, אשר תידחה למועד החתימה. בין היתר היא כוללת הכרה הדדית בין ישראל ואש"ף ופיוס לפני הסכם שלום. ב-13 באוגוסט התקיימה הפגישה האחרונה לפני החתימה בסרפסבורג, בה נדונו בעיות כ"הכרה הדדית", "יחסי אש"ף עם המשלחת בוושינגטון" ו"נושאים במחלוקת". לאחר משבר, והמשך שיחות טלפון אינטנסיביות בין פרס, הולסט, ערפאת ואבו עלא, נמצא נוסח מוסכם למספר סעיפים בעייתיים. בלילה שבין 19 ל-20 באוגוסט 1993, נחתם ההסכם בראשי תיבות על ידי אבו עלא, חסן עספור, אורי סביר ויואל זינגר. לאחר מכן, פרס והולסט טסו לארצות הברית להבטיח את תמיכת האמריקאים. ב-28 באוגוסט דיווח פרס על ההסכם למזכיר המדינה וורן כריסטופר, וב-30 באוגוסט אושר ההסכם בישיבת הממשלה.

עקרונות ההסכם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חתימה על ההסכמים

ההסכמים כללו הכרה הדדית, שבה ישראל הכירה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, ואש"ף הכיר במדינת ישראל וזכות הקיום שלה. אש"ף התנער מהטרור וכל צורת אלימות אחרת, או מרצונו להשמדת מדינת ישראל. הן סוכם כי החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם, הן חלק בלתי נפרד מתהליך השלום כולו.

ההסכמים הביאו להקמת רשות פלסטינית עם ממשל עצמי זמני. רשות זו הייתה אמורה לנהל את העניינים הפלסטיניים, אך ללא ריבונות מלאה. כדי שהפלסטינים ינהלו את עצמם על פי עקרונות דמוקרטיים, יתקיימו בחירות פוליטיות חופשיות וכלליות למועצה. תהיה העברת סמכויות מצבא ההגנה לישראל לרשות הפלסטינית, בנושאי פנים כמו חינוך ותרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות. היא תקים כוח משטרה עצמאי, בעוד שישראל תמשיך לשאת באחריות להתגונן מפני איומים חיצוניים. בנוסף הוקם על תוקם ועדה לשיתוף פעולה כלכלי ישראלי-פלסטיני על מנת לפתח וליישם באופן שיתופי את התוכניות שזוהו בפרוטוקולים.

ההסכמים קראו לנסיגה ישראלית מחלקים ביהודה ושומרון וחבל עזה, מרצועת עזה ואזור יריחו. הרשות הפלסטינית אמורה הייתה לקבל בהדרגתיות שליטה על השטחים הפלסטיניים, ובהמשך החלה לקבל עליהן אחריות, כמו בהסכם עזה ויריחו תחילה משנת 1994. עם הנסיגה הישראלית תיפתח תקופת מעבר בת חמש שנים, בהם ידונו הצדדים במשא ומתן על פתרון קבע בסוגיות המרכזיות: ירושלים, פליטים פלסטינים, התנחלויות ישראליות, גבולות וביטחון.

תוכן הסכם אוסלו הראשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיפים עיקריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם אוסלו הראשון מכיל 17 סעיפים ו-4 נספחים. הנספחים משקפים את הנושאים המרכזיים בהסכמים, כולל תחום הביטחון, הכלכלה והפיתוח האזורי.

  1. נספח 1: תנאי הבחירות הפלסטיניות – כולל הסכמים בנוגע למערכת הבחירות הפלסטינית, כללים ותקנות לניהול הבחירות, ארגון תקשורת המונים, ואפשרות לרישוי תחנת טלוויזיה.
  2. נספח 2: נסיגת כוחות ישראליים – כולל הסכם על נסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה ואזור יריחו, כולל הסדרים לאחר הנסיגה בנוגע לאכיפת ביטחון פנים על ידי המשטרה הפלסטינית, השגת נוכחות בינלאומית זמנית, הקמת ועדת תיאום ביטחונית משותפת, והסדרים למעבר בטוח ותחבורה בין רצועת עזה לאזור יריחו, וכן למעברים בינלאומיים: מעבר רפיח בגבול מצרים – רצועת עזה ומעבר גשר אלנבי בגבול יריחו-ירדן.
  3. נספח 3: שיתוף פעולה כלכלי – הסכמה להקים ועדה ישראלית-פלסטינית לשיתוף פעולה כלכלי, שתעסוק בנושאים כולל מים, חשמל, אנרגיה, כספים, תחבורה, תקשורת, תעשייה, רווחה חברתית, הגנת סביבה, תקשורת והסדרת יחסי עבודה.
  4. נספח 4: פיתוח אזורי – שני הצדדים ישתפו פעולה בהקשר של מאמצי השלום הרב-צדדיים בקידום תוכנית פיתוח לאזור, לרבות יהודה ושומרון ורצועת עזה, שייזמו מדינות ה-G7.

הבנות ספציפיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם הביניים כולל מספר סעיפים שמתארים את סמכויות הרשות הפלסטינית, עד שתגיע למעמד קבע:

  1. סעיף IV - תחום השיפוט של הרשות: תחום השיפוט של הרשות תחול על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, למעט נושאים שיידונו במשא ומתן על מעמד הקבע.
  2. סעיף V - סוגיות של משא ומתן על מצב קבע: מספר נושאים, כגון ירושלים, פליטים, התנחלויות, ביטחון וגבולות, יידונו במשא ומתן על מעמד הקבע.
  3. סעיף VI (2) - העברת סמכויות: הפלסטינים יעבירו שמות של המורשים לניהול הסמכויות בתחום חינוך, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר, תיירות ושאר תחומים מוסכמים.
  4. סעיף VII (2) - שיתוף פעולה: הסכם הביניים יכלול הסדרים לשיתוף פעולה ותיאום בין הצדדים.
  5. סעיף VII (5) - סמכויות ישראל: ישראל תוכל להפעיל את סמכויותיה, שלא הועברו לרשות, גם לאחר נסיגת הממשל הצבאי.
  6. סעיף VIII - משטרה: הסכם הביניים יכלול הסדרים לשיתוף פעולה בין המשטרות הישראלית והפלסטינית, תיאום ושיתוף פעולה באמצעות סיורים משותפים. כמו כן, סוכם כי העברת הסמכויות למשטרה הפלסטינית תתבצע בהדרגה.
  7. סעיף X - מינוי פקידים: המשלחות הישראליות והפלסטיניות יחליפו שמות נציגים שיועדו על ידן כחברים בוועדת הקישור המשותפת.
  8. סעיף XI - המשך אחריותה של ישראל: ההסכמים מציינים את הצעדים העוקבים להעברתם של סמכויות, כמו גם את התנאים לשיתוף פעולה וביטחון, תוך שמירה על מעמד ישראל בתחום הביטחוני והסדרי הגבולות. כוחות צבא ישראלים ואזרחים יורשו להמשיך להשתמש בכבישים בחופשיות בתוך רצועת עזה ואזור יריחו.

תגובות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו חששות בשני הצדדים בנוגע לכוונות הצד השני.

בישראל, הוויכוח על הסכמי אוסלו היה חזק ומפולג בין השמאל לימין. לאחר דיון בן יומיים בכנסת על ההסכמים והכרזת הממשלה, נערכה ב-23 בספטמבר 1993 הצבעת אמון בה הצביעו 61 חברי כנסת בעד, 50 התנגדו ו-8 נמנעו. הישראלים חששו שהפלסטינים נכנסו להסכם כטקטיקה בלבד, ולא היו כנים בנוגע לרצונם בשלום ובדו-קיום עם ישראל. הם ראו בהסכם חלק מ"תוכנית השלבים" של אש"ף, שמטרתה השגת ריבונות פלסטינית, עד לתפיסת כל השטח. גם ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט התנגד להסכם, כינה אותו "ענן אפל מעל העיר", והעדיף לפעול לרציפות ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים[2].

גם בקרב הפלסטינים היו חילוקי דעות. הפת"ח, שניהל את המשא ומתן, קיבלה את ההסכמות, אך חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית לשחרור פלסטין התנגדו. פלסטינים רבים חששו ממהלכים ישראליים עתידיים, במיוחד בתחום ההתנחלויות. הם חששו שישראל לא תהיה כנה בפירוק ההתנחלויות, במיוחד סביב ירושלים, וחששו מהרחבת ההתנחלויות הקיימות או בניית חדשות[3].

ב-13 בספטמבר 1993 פתח צבא לבנון באש על הפגנה נגד אוסלו בדרום ביירות שאורגן על ידי חזבאללה, הרג תשעה בני אדם ופצע שלושים.

פרסי נובל לשלום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

בשנת 1994 קיבלו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שר החוץ הישראלי שמעון פרס ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת את פרס נובל לשלום בעקבות החתימה על הסכם אוסלו[4], "על מאמציהם ליצור שלום במזרח התיכון"[5].

באוקטובר 1995 הצהיר יצחק רבין בעת אשרור הסכם אוסלו מעל בימת הכנסת על גבולות בני הגנה: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה"[6][7].

הסכמים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להסכם הראשון הגיעו הצדדים להסכמים נוספים:

לאחר 1995 נחתמו מספר הסכמים נוספים ליישום הסכמי אוסלו.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אחמד קריע או אבו עלא - מנהל משא ומתן באש"ף במהלך תהליך השלום של אוסלו
  • יוסי ביילין - מנהל משא ומתן ישראלי במהלך תהליך השלום באוסלו
  • יאן אגלנד - סגן שר החוץ הנורווגי, סיפק כיסוי פוליטי, מתקנים וכספים למשא ומתן
  • יאיר הירשפלד - מנהל משא ומתן ישראלי במהלך תהליך השלום באוסלו
  • יוהאן יורגן הולסט - שר החוץ הנורווגי
  • מונה יול - מנחה נורווגית במהלך המשא ומתן
  • רון פונדק — הקים את צוות המשא ומתן הישראלי הראשון עם הירשפלד, לפני המעורבות הישראלית הרשמית
  • אורי סביר – לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, ראש צוות המשא ומתן הישראלי

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ נעם עמית, אשם תמיד, באתר מעריב "סופהשבוע", ‏12 בספטמבר 2003
  2. ^ Geoffrey Aronson, Jerusalem's New Mayor Adopts Begin-Shamir Settlement Policies, Settlement Report | Vol. 4 No. 2, ‏מרץ 1994 (באנגלית)
  3. ^ [1] (אורכב 06.01.2011 בארכיון Wayback Machine)
  4. ^ "Press Release – The Nobel Peace Prize 1994". Nobel Foundation. 1994-10-14. נבדק ב-2013-10-30.
  5. ^ "The Nobel Peace Prize 1994". Nobel Foundation. נבדק ב-2013-10-30.
  6. ^ לאן נעלמה בקעת הירדן?, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ‏10 בינואר 2010
  7. ^ בקעת הירדן ממתינה למעשה ציוני, באתר מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, ‏16 בספטמבר 2019