הפועל המזרחי

ערך זה עוסק במפלגת פועלים דתית שהייתה ביישוב ובישראל. אם התכוונתם לארגון עובדים דתיים הקשור למפלגה, ראו הסתדרות הפועל המזרחי.

הפועל המזרחי

מדינה	ישראל
שם רשמי	הפועל המזרחי
מנהיגים	חיים משה שפירא
תקופת הפעילות	1922–1956 (כ־34 שנים)
אפיון	מפלגה דתית לאומית
אידאולוגיות	ציונות דתית
כנסות	הראשונה - השלישית
ממשלות	1, 2, 3, 4, 5, 6, 7
אותיות	ו
שיא כוחה	9 מנדטים (הכנסת השלישית)
נוצרה מתוך	הוקמה כמפלגה אחות של תנועת המזרחי
התמזגה לתוך	החזית הדתית המאוחדת, מפד"ל
ארגונים בינלאומיים	החזית הדתית המאוחדת, מפד"ל

הפועל המזרחי (או בראשי תיבות: הפועמ"ז; המזרח"י – פירושו "מרכז רוחני") הייתה תנועה פוליטית שהתקיימה החל מ-1922, עשרים שנה אחרי ייסוד המזרחי, ועד התאחדותה עם תנועת המזרחי ב-1956 לשם הקמת המפד"ל.

תנועת הפועל המזרחי הוקמה מתוך תנועת המזרחי, ולעומתה היא הדגישה ערכים סוציאליים מן המקורות והמסורת, כדוגמת ערכי השוויון והצדק החברתי. התנועה פעלה בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית הסוציאליסטית וחשה קרבה להתיישבות החלוצית ולהסתדרות. קרבה זו באה לידי ביטוי בהצטרפות הפועל המזרחי לחלק ממוסדות ההסתדרות כגון: קופת חולים כללית, הסתדרות המורים, האיגוד המקצועי והמרכז החקלאי. אף על פי שהייתה חלק מן הציונות הדתית. המפלגה דגלה בבניין הארץ ובסוציאליזם המשולבים בשמירת מצוות, לימוד תורה וחינוך דתי, זאת לאור הסיסמה "תורה ועבודה".

תנועת הפועל המזרחי נחשבת למייסדת תנועת הנוער בני עקיבא וארגון הספורט אליצור.

על מייסדיה ומנהיגיה הראשונים נמנו שמואל חיים לנדוי, נתן גרדי ושלמה זלמן שרגאי (שהיה ראש עיריית ירושלים בשנים 1950-1952) ומנהיגה המובהק היה חיים משה שפירא שלפני הקמת המדינה כיהן כחבר הנהלת הסוכנות וחבר מנהלת העם מטעמה ועם הקמת המדינה היה חבר הממשלה הזמנית מטעמה ואחר כך שר בממשלות הבאות. מנהיג נוסף שזוהה עמה היה זרח ורהפטיג.

היסטוריה

הקמה

בקיץ תר"פ (1920) כחלק מהעלייה השלישית, עלו צעירים דתיים, אשר עזבו את ספסלי הישיבה וביקשו להשתתף כחלוצים בבניין הארץ תוך שמירה על מצוות התורה.

שמואל חיים לנדוי פרסם בתר"פ מאמר ביקורתי בשם "התחייה והפדות" שבו טען כי הרב יצחק יעקב ריינס סטה מדרכה המקורית של הציונות הדתית המתבססת על השקפת הרב קלישר והרב אלקלעי. לפי דבריו, הרב ריינס רואה בציונות המדינית את עיקר כוחה של הציונות וכי הציונות היא מענה לאנטישמיות, ולכן המזרחי צריכה להפנות את עיקר השפעתה לציונות המדינית ולהתנהל לפי התפיסה שהמדינה היהודית היא "מקלט" מפני האנטישמיות. לעומת זאת טען שח"ל כי עיקר מהותה של המזרחי היא להיות תנועה תרבותית וחלוצית הרואה במדינה היהודית שתקום קיום החזון "ארץ ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל". לאחר שביקורת זו לא הועילה, 30 פעילים מרכזיים של המזרחי בראשות שח"ל הקימו בתרפ"א (1921) את תנועת "צעירי מזרחי" שמטרתה להתמקד במתן מענה לשאלות חברתיות, ובהקמת חוות להכשרת עלייה. עם זאת צעירי מזרחי נשארו במסגרת הכללית של המזרחי. בתרפ"ב פעל שח"ל בשיתוף אחרים כמו שלמה זלמן שרגאי לאיחוד שלוש התנועות הדתיות הצעירות בפולין: "צעירי מזרחי", "החלוץ המזרחי" והפועל הדתי, לתנועה אחת בשם "הפועל המזרחי".

מטרת היבדלותה של תנועת הפועל המזרחי אשר יצאה מתנועת המזרחי, היא בפעילות המעשית בחיי היישוב. הקבוצה הדומיננטית ממנה הגיעו אנשי הפועל המזרחי היו מפולין, ובקבוצה המשנית נמנו יוצאי אוקראינה, בלארוס (רוסיה הלבנה) וליטא. המשותף לשתי הקבוצות היה החיפוש אחר משמעות מחודשת לחייהם. בקרב אנשי התנועה, "הגאולה הלאומית" יצרה סדר חברתי חדש המבוסס על עבודת כפיים, כאשר התודעה הסוציאלית הוטמעה בהם עוד מימי הגולה.

בארץ ישראל התארגנו קבוצות פועלים דתיים אלו ועסקו בעבודות כפיים שונות ברחבי הארץ, כגון סלילת כביש טבריה וניקוי בריכות שלמה ליד בית לחם. בעיית הקליטה החומרית, חברתית-תרבותית של אנשי הפועל המזרחי בארץ הייתה משמעותית מאוד להקמת התנועה ולהגדרתה כהסתדרות פועלים דתית. מצד אחד, הפועלים הדתיים התקשו להשתלב בתנועת "המזרחי" שכללה בעיקר רבנים ואנשי המעמד הגבוה ששילבה ערכים דתיים וערכים לאומיים מודרניים, אך הביעו התנגדות לדרך הסוציאלית של תנועות הפועלים. מצד שני, נמשכו הפועלים הדתיים להסתדרות העובדים הכללית שנוסדה ב-1920. אולם, גם במסגרת זו התקשו הפועלים הדתיים להיטמע ולהיקלט בשל דתם ואמונתם המנוגדת לחילוניות ששלטה. הם נאלצו להתמודד עם סטיגמה שעל פיה הפועל הדתי אינו מתאים לעבודה פיזית קשה, שכן הוא רגיל לספסלי הישיבה.

מתיחות זו ששררה אצל הפועלים הדתיים בין הקרבה למזרחי מחד ולהסתדרות מאידך, הביאה אותם להקים מסגרת ארגונית חדשה משלהם. כך גיבשו הם את קבוצותיהם ויצרו אגודות של "הפועל המזרחי" בכמה ערים ומושבות. בשנת 1921 הוקמו ארבע אגודות בערים: יפו, פתח-תקוה, ירושלים וראשון לציון.

לאחר מספר אסיפות הכנה בירושלים, פתח תקווה וראשון לציון, התכנסה בחול המועד פסח תרפ"ב (1922), בירושלים, מועצה ראשונה שבה הונחה אבן היסוד להסתדרות "הפועל המזרחי" בארץ ישראל. בחוקת המפלגה הוגדרו מטרותיה: בניין הארץ ברוח התורה על ייסוד העבודה, וביסוס מצב החברים בה בחומר - תנאים סוציאליים, וברוח - שיעורי תורה, לימוד היסטוריה ועוד.

המזרחי והפועל המזרחי פעלו במשותף בתוך התנועה הציונית, בתחום המדיני ובשדה החינוך.

מנהיגה של הפועל המזרחי, שמואל חיים לנדוי (שח"ל), קרא להניף בגאון את נס "המרד הקדוש" – למרוד ברחוב המתנכר ל"תורה ועבודה" ולבנות חיי פרט וחברה בישראל המבוססים על ערכים אלה. המפעל הראשון שהקים הארגון היה פתיחת מטבח פועלים עצמאי על טהרת הכשרות בתל אביב ולאחר מכן גם בירושלים, בפתח תקווה ובחיפה. מפעל חשוב נוסף היה פתיחת לשכות עבודה עצמאיות שדאגו לסייע לחברי הארגון למצוא עבודה ואף לרכוש מקצוע. אנשי הארגון ניסו לשדל את היהודים שלא להעסיק פועלים ערביים שהיו זולים יותר.

בשנות ה-20 וה-30

שלמה זלמן שרגאי

בוועידה הרביעית של הארגון, בשנת 1924, חל פילוג. השמאל, שייצג את הרוב, הצטרף להסתדרות הכללית, והימין נשאר מחוץ לה. שתי הקבוצות אוחדו שוב ב-1927, בראשות שני המנהיגים: שמואל חיים לנדוי ומשה שפירא.

בתקופת היישוב בלטו שני זרמים בפועל המזרחי:

1. זרם שמאלי - שפעל במסגרת סיעת למפנה. כלל בתוכו חברי הקיבוץ הדתי, איגוד מושבי הפועל המזרחי ועירוניים. זרם זה דגל בהתרחקות והתנתקות מהמזרחי ואיחוד עם ההסתדרות הכללית. שילוב המסר של דת וחברה. סיסמתם הייתה - "תורה ועבודה". אישים בולטים: יוסף בורג, מאיר אור, משה אונא, ומיכאל חזני.
2. הזרם הימני - סיעת "אל המקור", הייתה סיעה פחות סוציאלית בענייני חברה וכלכלה ופחות פשרנית בענייני הדת. סיעה זו התנגדה לקיים קשר עם ההסתדרות. אנשיה תבעו כי יוסיפו להיות חלק בלתי נפרד מתנועת האם המזרחי. בנושאי הדת הייתה יותר קרובה לאגודת ישראל בענייני החוץ והביטחון לצה"ר, ולמזרחי בנושאי החברה והכלכלה.

שלוש שנים לאחר הפילוג חזרו והתמזגו אנשי תנועת הפועל המזרחי לחיק תנועת האם, וקבעו ששיתוף הפעולה עם ההסתדרות יהיה בתחומים מסוימים, כגון: הסכמי עבודה וקופת החולים.

בתקופת היישוב ניתן לראות כי הפועל המזרחי פועל לרוב כגוף עצמאי שהקים ארגונים ומוסדות למיניהם, המתרכז בפעילות ההתיישבות ובכלכלה.

במהלך השנים התחזק מעמדה של תנועת הפועל המזרחי ביישוב, ואף עלה מספר התומכים בה (יותר מתנועת המזרחי). אנשי הפועל המזרחי היו אנשי עשייה, שתחילה השתייכו לתנועת המזרחי, בשל אמונתם כי עם תנועה זו יסתדרו ולא ייווצרו ביניהם מחלוקות וויכוחים. אך מאוחר יותר התברר שישנו פער בין שתי המפלגות, שקשה לגשר עליו. תנועת המזרחי פחדה לאבד את מעמדה בקרב הציבור הדתי שהכירה עד היום כמפלגה של פועלים פשוטים וצעירים ללא כל ניסיון, והיא השפיעה על חלק מציבור זה.

כתוצאה מתחושת הזלזול כלפיהם, חוסר הקצאות מתנועת האם ומשאבים בפועל המזרחי שהביא להפחתת כוחה ועל החלטותיה, החליטו ראשי המפלגה לחבור למרכז בראשית שנת 1928.

בשנות ה-50

באפריל 1956 אישרה ועידת הפועל המזרחי את האיחוד עם המזרחי להקמת המפד"ל. בעקבות זאת, הוחלט שהפועל המזרחי יתרכז בתפקידו כארגון מקצועי ותנועה מיישבת ותעביר עניינים פוליטיים, מוניציפליים, חינוך ותרבות למפד"ל^[1].

ועידות התנועה

מדי מספר שנים קיימה הפועל המזרחי בחירות בין כל חבריה לוועידה של התנועה. הבחירות היו במתכונת של סיעות שהציגו בפני הבוחרים את מצעיהם.

הוועידה השביעית

הוועידה השביעית התקיימה בסוף 1934 ותחילת 1935. הבחירות נסובו סביב דילמת היחס להסתדרות העובדים הכללית. בבחירות השתתפו 3 סיעות עיקריות, שנבדלו בשאלת היחס למזרחי^[2]:

1. סיעת "יצירה ובנין" דגלה בהיפרדות מהמזרחי לשם שמירת דרכה הסגולית של הפועהמ"ז. בראשה היו משה אונא, דוד בית אריה, מאיר אור.
2. סיעת "אל המקור" שהחזיקה בעמדות ימניות, תמכה בהתקרבות ל"תנועה האחות" - המזרחי, תוך שמירת אוטונומיה פנימית. בראשה עמדו הרב כתריאל פישל טכורש, ראובן גפני (וינשקר) ואליהו משה גנחובסקי.
3. סיעת "תורה ועבודה" דגלה בהשתלטות על המזרחי, ולכוון את התנועה לפי רוח התנועה. בהנהגת חיים משה שפירא, שלמה זלמן שרגאי וישעיהו ברנשטיין. הסיעה קבלה כ-59% מהקולות.

הוועידה השמינית

הוועידה השמינית התכנסה בתחילת שנת 1942. לקראת הוועידה השמינית התמודדו שלוש סיעות עיקריות^[3][4][5]:

1. הסיעה המרכזית "תורה ועבודה" שכללה את רוב עובדי הפועל המזרחי ועסקניה, בראשם משה שפירא, שלמה זלמן שרגאי, אברהם קסטנבוים, וישעיהו ברנשטיין, שזכתה לכ-48% מהקולות
2. סיעת "יצירה ובנין" האופוזיציונית, בראשות יצחק רפאל, בנימין דה-פריס, נחמיה עמינח ושבתי דון-יחייא, זכתה בכ-24% מהקולות
3. סיעת התנועה החקלאית שריכזה את חברי המושבים והקיבוצים, בה היו חברים יוסף בורג, משה אונא, דב קנוהל, מאיר אור, נתן גרדי ומיכאל חזני.

כן התמודדה סיעה קטנה בשם רשימת הנוער (בני עקיבא), בה היו חברים הרב משה צבי נריה ופנחס קהתי, שקבלה כ-5% מהקולות, ורשימה מקומית של חברים מחיפה.

הוועידה התשיעית

הבחירות לוועידה התשיעית התקיימו בראשית שנת 1946. הרשימות שהשתתפו בבחירות היו^[6][7][8]:

1. אחדות התנועה שנוצרה מאיחוד של הסיעה המרכזית תורה ועבודה עם סיעת יצירה ובנין ורשימת הצעירים בני עקיבא^[9][10][11], זכתה בכ-36% מהקולות, שהניבו 44 צירים.
2. אל המקור, בראשות כתריאל פישל טכורש ואליהו-משה גנחובסקי^[12]. זכתה בכ-11% מהקולות, שהעניקו 13 צירים.
3. איחוד פועלי העיר והמושבה^[13], שדרשה להגביר את הפעילות הכלכלית והתרבותית של התנועה^[14]. זכתה בכ-15% מהקולות, 18 צירים.
4. סיעת למפנה שזוהתה עם אנשי הקיבוץ הדתי^[15]. אישים מרכזיים: משה אונא, יוסף בורג, רפאל בן נתן, מאיר אור, אברהם הלוי פרנקל, דב קנוהל וישעיהו וולפסברג-אביעד^[16]. זכתה בכ-34% מהקולות, 41 צירים.
5. הרשימה התימנית יד לאחים, נחשבה לרשימה נלווית לאחדות התנועה^[17], זכתה בכ-5% מהקולות וב-5 צירים.

הוועידה העשירית

הבחירות לוועידה העשירית התקיימו ביולי 1949. השתתפו בהן חמש סיעות^[18]:

• הרשימה המאוחדת שהייתה המשך ל"אחדות התנועה", אליה הצטרפו אנשי "איחוד פועלי העיר והמושבה" אך עזבו אותה רבים מאנשי "חזון והגשמה". הרשימה התנגדה לכניסה להסתדרות הכללית ותמכה בחבירה למפלגות הדתיות האחרות^[19]. הרשימה זכתה בכ-46% מהקולות.
• סיעת למפנה^[20][21], זכתה בכ-38% מהקולות.
• סיעת אל המקור^[22], זכתה בכ-8% מהקולות.
• סיעת חזון והגשמה^[23], שבקשה לבטל את משטר הסיעות, כללה בין השאר את ישעיהו ברנשטיין, שבתאי דון-יחיא, נתן גרדי, הרב משה צבי נריה, הרב שאול ישראלי, פנחס קהתי, יחיאל אליאש^[24], זכתה בכ-5% מהקולות
• התחדשות וקידום התנועה^[25], זכתה בכ-2% מהקולות

הוועידה האחת עשרה

הבחירות לוועידה האחת עשרה התקיימו באוגוסט 1952. השתתפו בהן ארבע סיעות^[26][27]:

• הרשימה המאוחדת של יצחק רפאל, פנחס שינמן, יהודה שפיגל ואליהו-משה גנחובסקי^[28]. הרשימה זכתה בכ-22% מהקולות.
• סיעת למפנה, זכתה בכ-33% מהקולות.
• הרשימה המרכזית של חיים משה שפירא, זכתה בכ-40% מהקולות.
• סיעת חזון והגשמה זכתה בכ-3% מהקולות

תוצאות הבחירות נחשבו להצלחה גדולה של הרשימה המרכזית^[29].

הוועידה השתים עשרה

הוועידה ה-12 התכנסה באפריל 1956. השתתפו בוועידה 400 צירים מרשימה מוסכמת שחולקו על פי מפתח תוצאות הבחירות לוועידה הקודמת^[30][31].

הועידה השלוש עשרה

הוועידה הי"ג, שכונתה ועידת שרתון על שם מקום כינוסה^[32], התקיימה ביוני 1963. בניגוד לעבר, צירי הוועידה נבחרו בבחירות מקומיות שהתקיימו בין רשימות של סיעות בכל סניף בנפרד. ברוב הסנפים, הושגו סיכומים על רשימה אחת משותפת וכלל לא התקיימו בחירות. בחירות התקיימו בירושלים, פתח תקווה, רעננה, נתיבות ומספר יישובים קטנים^[33][34]. בוועידה עצמה הוחלט על ביטול משטר הסיעות^[35].

במוסדות השלטון

אספת הנבחרים

באספת הנבחרים השנייה היו לפועל המזרחי 6 נציגים מתוך 221 צירים. באספת הנבחרים השלישית התמודדו המזרחי והפועל המזרחי יחדיו וקיבלו 5 מתוך 71 נציגים. באספת הנבחרים הרביעית היו לפועל המזרחי 17 נציגים מתוך 171.

בתקופת המדינה

בכנסת הראשונה התמודדה הפועל המזרחי במסגרת החזית הדתית המאוחדת (שכללה גם את המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל), בה הייתה המפלגה הגדולה ביותר. בבחירות לכנסת השנייה התמודדה המפלגה באופן נפרד, תחת השם "תורה עבודה - פועל מזרחי", וזכתה בשמונה מנדטים. בבחירות לכנסת השלישית חזרה להתמודד ברשימה משותפת עם מפלגת המזרחי, תחת השם "חזית דתית לאומית". בשנת 1956, במהלך כהונת הכנסת התאחדו המפלגות סופית והקימו את המפד"ל, בה הייתה הפועל המזרחי המרכיב העיקרי. תנועת הפועל המזרחי שמרה על ייחודה כארגון עובדים דתיים (הסתדרות הפועל המזרחי שפעל במקביל להסתדרות וגם בשיתוף עמה) אך לא שבה להתמודד כמפלגה נפרדת.

נציגי המפלגה בכנסת

ח"כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה

כנסת	חברי כנסת / מועמדים	הערות
מועצת המדינה הזמנית (1948)	2 נציגים: זרח ורהפטיג, משה שפירא
הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת	7 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): משה שפירא, יוסף בורג, יצחק רפאל, זרח ורהפטיג, משה אונא, אהרן-יעקב גרינברג, משה קלמר	ב-11 במרץ 1949 פרש מהכנסת משה קלמר. החליף אותו אליהו מזור חבר אגודת ישראל.
הכנסת השנייה (1951)	8 מנדטים: משה שפירא, משה אונא, יצחק רפאל, יוסף בורג, זרח ורהפטיג, אליהו-משה גנחובסקי, משה קלמר, מיכאל חזני	לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השלישית (1955) במסגרת החזית הדתית לאומית	9 מנדטים (מתוך 11 לרשימה כולה): משה שפירא, יוסף בורג, יצחק רפאל, זרח ורהפטיג, משה אונא, אהרן-יעקב גרינברג, פריג'א זוארץ, משה קלמר, מיכאל חזני	ב-31 באוקטובר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"הפועל המזרחי-המזרחי". ב-22 בינואר 1957 שונה שוב שמה ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי", בעקבות איחודן הסופי של המפלגות המזרחי והפועל המזרחי שהרכיבו את הסיעה.

אידאולוגיה ומטרות

מפלגת הפועל המזרחי כחלק מהיותה מפלגה ציונית-דתית התנגדה הן להפרדת הדת מהציונות והן להפרדת הציונות מהדת, ודגלה בשילובם. אנשיה הסתכלו על הציונות כדרך המעשית לקרב את הגאולה וביקשו להוכיח כי קיום המצוות אינו עומד כמכשול לבניין הארץ וכי הוא אף יכול לתרום לחיזוק הנטיות הדתיות בקרב הפועלים. המטרות הראשיות של המפלגה היו להחזיר למקור אל חיק היהדות, הדת והמסורת את תושבי ארץ ישראל, וליצור בתוך הארץ צביון של חיי תורה ועבודה.

לתפיסתה תחיית התורה וקיום מצוות בשלמותם אינם אפשריים אלא בארץ ישראל העברית. למרות השאיפה של הפועל המזרחי שהחיים יתבססו על יסודותיה של התורה, אין הם נמנעים מלשתף פעולה עם שאר היהודים שאינם מאמינים ואינם מקיימים אורח חיים דתי לבניין הארץ, בתקווה שבמשך הזמן יכירו בתורת ישראל ובמסורת היהודית. כדי ליישם מטרה זו, מפלגה זו דרשה פעילות בשטח בקירוב של היחסים עם הזרמים האחרים ההופכים את ארץ ישראל לארץ המתכחשת לתורת ישראל ולמסורותיה. באמצעות השפעה דרך החינוך, מפעלי תרבות, בתי ספר לנוער אנשיה האמינו כי יוכלו לשנות את פני המצב של הדת בארץ. דרך נוספת דרשה פעילות ארגונית חלוצית-דתית בארץ ובגולה, שתיצור בעריה ובמושבותיה תנאים של חיי תורה ועבודה, שלא תלויים ומושפעים מהחיים בארץ.

מראשיה וממקימי האידיאלוגיה של הציונות הדתית הסוציאלית נמנו שמואל חיים לנדוי, הרב ישעיהו שפירא, ישעיהו ברנשטיין ועוד.

אירועים, פעילויות ומוסדות

המפעל הראשון שהוקם על ידי הפועל המזרחי היה בשנת 1923 בפתיחת מטבח פועלים עצמאי כשר בתל אביב, זמן קצר לאחר מכן נפתחו מטבחים כשרים לעולים ולפועלים הדתיים גם בירושלים, פתח-תקוה וחיפה. המפעל השני היה פתיחת לשכות עבודה עצמאיות של הפועל המזרחי, שפעיליו דאגו למציאת מקומות עבודה שונים, סיוע לחברים ברכישת מקצוע ועוד. בשנת 1923 הוקמה קופת חולים עצמאית של הפועל המזרחי, ההכנסות הזעומות וההקצבות הקטנות של ההנהלה הציונית לא הספיקו לקיים את הקופה העצמאית, ולכן בשנת 1927 הוחלט סופית על הצטרפות לקופת החולים של ההסתדרות הכללית, לאחר שסוכם כי תשמר הכשרות בבתי החולים ובבתי ההבראה של קופת החולים הכללית. עם זאת, דרשו גם נציגות בוועד המפקח, וקבלת עובדים מטעם הפועל המזרחי בסניפי קופת החולים של ההסתדרות הכללית. בשנת 1940 נחתם הסכם בין הפועל המזרחי להסתדרות בעניין הקמת לשכות עבודה כלליות, וב־1943 הצטרף הפועל המזרחי לאיגוד המקצועי של ההסתדרות הכללית.

תחומים והשפעות התנועה על האוכלוסייה

הפועל המזרחי, שדגלה בדת סוציאלית, והזדהתה עם ציבור הפועלים בדרכי ההגשמה הציונית, חשה קרבה לציבור זה מבחינת המעמד ותנאי החיים, אך התקשתה למצוא את מקומה בהסתדרות הכללית, בשל האווירה האנטי דתית ששררה בה. תחילת השפעת המפלגה הייתה מועטה בקרב רוב האוכלוסייה בארץ, שלא עודדו ותמכו בתנועת הפועל המזרחי היות שנתפסו כבחורים דתיים הבאים לכפות את דתם, כשהם מוסווים מאחורי השילוב של התנועה עם עבודת כפיים, גיוס ויישוב הארץ. חרף כל הניסיונות להדחיקה ולמזער את השפעותיה ופועלה מצד ההסתדרות הכללית, מפלגת הפועל המזרחי המשיכה לדבוק בדרכה ובהשפעותיה על הציבור בגיוס הבחורים, בהמשך התיישבות יהודית שקיבלו ממוסדות היישוב תקציב וקרקעות, בהקמת איגוד ספורטיבי-דתי אליצור, ובהקמת תנועת הנוער בני עקיבא. דבקות במטרה זו הוכיח עצמו מאוחר יותר שקיבלה תנועת הפועל המזרחי יחס טוב יותר והכרה במרכז ובקרב הציבור. מפלגת הפועל המזרחי הצליחה להשפיע על האוכלוסייה ועל ההחלטות המתקבלות במספר תחומים בולטים:

• תחום התעסוקה - בהקמת לשכות התעסוקה שתפקידה למצוא עבודה למחוסריה, דבר זה תרם רבות להשפעתה על האוכלוסייה בכך שהראתה שאכפת לה מהציבור ושהיא מעורבת בנעשה.
• במוסדות הציבוריים - תחום נוסף בו התנועה השפיעה בעצם הפיכת המטבחים לכשרים במוסדות הציבוריים של קופות החולים, בתי ההבראה ועוד. ניתן לראות כי עקב נחישותה וניסיונה לשמר עניין זה, עורר הערכה והתקרבות בקרב האוכלוסייה הדתית המאמינה.
• תחום החינוך - הוחלט לפי הפועל המזרחי כי הם אינם מקבלים מספיק הקצאות וכספים על מנת לשמור על הערכים של מוסדות החינוך הדתיים שלהם, והוחלט כי יש לתקן עוול זה ולדאוג להמשך קיומם החשוב של מוסדות החינוך הדתי. הוחלט על הקמת התנועה הנוער בני עקיבא המכשירה את דור ההמשך בידיעת הארץ במידות ומוסר, בשילוב חיי תורה ועבודה. קיומה של תנועה זו, יצר היענות גדולה בקרב בני הנוער הדתיים, והביא להעמקת שורשי ואופי התנועה.
• תחום ההתיישבות - אנשיה המשיכו לעודד תחום זה שבלט מאוד במפלגה, אך נתקלו במניעות שנבעו במחסור בהקצאת קרקעות להתיישבות ובמחסור בתקציבים כספיים. לאחר דיון של הפועל המזרחי הוחלט למסור מאות דונמים למתיישבים ולקיים קצבאות להמשך ההתיישבות.
• קליטת עלייה - תחום זה זכה לעזרה מההסתדרות הכללית ומהמרכז לסוכנות, במטרה לעודד עלייה יהודית לארץ ויישוב בה. הוקמו וגויסו לעזרת המחלקה קרנות מיוחדות לעולים שסייעו להם להתאקלם בשיכונים הדתיים. הפועל המזרחי ראתה בארץ ישראל כמדינת היהודים ודאגה לשמירת הצביון היהודי שיושרש בקרב האוכלוסייה.

תנועת אמונה

ערך מורחב – אמונה (תנועה)

בשנת 1935 הוקם ארגון הפועלות של הפועל המזרחי, שמטרתו הייתה לסייע לפועלות הדתיות במציאת תעסוקה ומגורים ובהקמת בתי ילדים שאפשרו את הטיפול בילדים בזמן עבודת ההורים. בשנת 1960 התאחדה התנועה עם תנועת אומן (נשי המזרחי בישראל) ובהמשך שונה שם הארגון המשותף ל"אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית".

לקריאה נוספת

• אריה פישמן, הפועל המזרחי 1921 - 1935, הוצאת דף-חן, 1979, ירושלים.
• צבי ברנשטיין (עורך), שלוש שנים, הוצאת הוועד הפועל, תשי"ג.
• 7 שנות פעולה - דו"ח מפעולות ארגון הפועלות של הפועל המזרחי בישראל, הוצאת דפוס תרבות, תשט"ז.
• הרב יהודה ליב הכהן פישמן, הציונות הדתית והתפתחות, הוצאת הנהלת ההסתדרות ירושלים, תרצ"ז.
• אשר כהן, הציונות הדתית: עידן התמורות, הוצאת בארט פלוס, תשס"ד.
• אשר כהן, הטלית והדגל, הוצאת יד יצחק בן צבי, 1998.
• יוסף אבנרי, הוועידה השביעית של הפועל המזרחי בארץ ישראל (תרצ"ה - 1935), הפרוטוקול השלם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1988
• יוסף פונד, פרולטרים דתיים התאחדו!, פועלי אגודת ישראל - אידאולוגיה ומדיניות, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשע"ח

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: הפוה"מ

• הפועל המזרחי, באתר הכנסת
• אתר תנועת אמונה - נשי הפועל המזרחי
• הפועל המזרחי, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• יוסי אבנרי, ‏בשם החברים הסובלים: תולדות קבוצת חלוצים דתיים בכנרת בשנים 1926–1929, קתדרה 115, ניסן תשס"ה 2005
• לילך רוזנברג, ‏משקי הפועלות הדתיות בארץ-ישראל בשנים 1925–1939, קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 114-87
• הפועל המזרחי, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. ננעלה ועידת הפועל המזרחי, דבר, 15 באפריל 1956
2. בועידת "הפועל המזרחי", דבר, 3 בינואר 1935
3. באיים של תורה ועבודה, הצופה, 18 בספטמבר 1941
4. רשימות המועמדים לועידה השמינית של הפועל המזרחי בארץ ישראל, הצופה, 14 בספטמבר 1941
5. תוצאות הבחירות לוועידת הפוהמ"ז, הצופה, 17 בספטמבר 1941
6. רשימות המועמדים לוועידה התשיעית של הפועל המזרחי בארץ ישראל, הצופה, 4 בינואר 1946
7. תוצאות הבחירות לועידת הפועל המזרחי, הצופה, 16 בינואר 1946
8. התוצאות הסופיות של הבחירות לועידה התשיעית, הצופה, 25 בינואר 1946
9. באחדות התנועה, הצופה, 13 ביולי 1945
10. רשימת המועמדים של אחדות התנועה, הצופה, 13 בינואר 1946
11. מצע רשימת אחדות התנועה, הצופה, 11 בינואר 1946
12. סיעת אל המקור רשימת המועמדים, הצופה, 14 בינואר 1946
13. סיעת איחוד פועלי העיר והמושבה, הצופה, 10 בינואר 1946
14. מכתב למערכת, הצופה, 21 בינואר 1946
15. מצע סיעת למפנה, הצופה, 11 בינואר 1946
16. רשימת למפנה, הצופה, 14 בינואר 1946
17. מצע סיעת הרשימה התימנית יד לאחים, הצופה, 13 בינואר 1946
18. תוצאות הבחירות, הצופה, 21 ביולי 1949
19. מצע הרשימה המאוחדת, הצופה, 18 ביולי 1949
20. סיעת למפנה, רשימת מועמדים, הצופה, 18 ביולי 1949
21. למפנה, הצופה, 18 ביולי 1949
22. אל המקור, למען התנועה, הצופה, 19 ביולי 1949
23. חזון והגשמה, הצופה, 18 ביולי 1949
24. חזון והגשמה, רשימת מועמדים, הצופה, 18 ביולי 1949
25. התחדשות וקידום התנועה, הצופה, 19 ביולי 1949
26. תוצאות הבחירות לועידה הי"א של הפועל המזרחי, הצופה, 22 באוגוסט 1952
27. סיכומי הבחירות בהפועל המזרחי, הצופה, 4 בספטמבר 1952
28. הרשימה המאוחדת, רשימת המועמדים, הצופה, 19 באוגוסט 1952
29. סיכום ראשון, הצופה, 22 באוגוסט 1952
30. אספת חברים בי-ם לקראת הועידה הי"ב, הצופה, 10 באפריל 1956
31. ביטול משטר הסיעות - במרכז הדיונים בועידת הפוהמ"ז, הצופה, 30 במרץ 1956
32. אלי ניסן, חובשי הכיפות הסרוגות מסתערים על הקאסטל, דבר, 27 בנובמבר 1967
33. למעלה מ־77 אלף בעלי זכות בחירה לוועידות הפוהמ"ז והמפדל, הצופה, 30 בינואר 1963
34. תוצאות הבחירות לוועידות התנועה ב־7 הסניפים, הצופה, 14 בפברואר 1963
35. ברוב גדול החליטה ועידת הפוהמ"ז המפד"ל על ביטול משטר הסיעות, הצופה, 24 ביוני 1963