הרפובליקה העממית של קונגו
| |||
.svg) | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | רפובליקה עממית | ||
| שפה נפוצה |
צרפתית  | ||
| עיר בירה |
ברזוויל (והעיר הגדולה ביותר) | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תאריך | 31 בדצמבר 1969 | ||
| פירוק | |||
| תאריך | 15 במאי 1992 | ||
| ישות קודמת |
 הרפובליקה של קונגו | ||
| ישות יורשת |
הרפובליקה של קונגו | ||
  | |||
הרפובליקה העממית של קונגו (בצרפתית: République populaire du Congo) הייתה מדינה סוציאליסטית מרקסיסטית-לניניסטית שהתקיימה ברפובליקה של קונגו מ-1969 עד 1992.
הרפובליקה העממית של קונגו נוסדה בדצמבר 1969 כמדינה המרקסיסטית-לניניסטית הראשונה באפריקה שלושה חודשים לאחר הדחת ממשלתו של אלפונס מסמבה-דבאט בהפיכה בספטמבר 1968. מפלגת העבודה הקונגולית השלטת מינתה את מריאן נגובי לנשיא אשר הכריז על קונגו כממשלה קומוניסטית חד-מפלגתית המיושרת עם ברית המועצות. נגואבי נרצח ב-1977 וירש אותו יואכים יומבי-אופנגו ששלט עד שהופל ב-1979. דניס ססו-נגוסו ירש את יומבי-אופנגו, אישר את שלטון ה-PCT בקונגו עם חוקה חדשה, יצר קשרים הדוקים יותר עם צרפת ואיפשר השקעות זרות גדולות יותר במדינה. הרפובליקה העממית של קונגו עברה לדמוקרטיה רב-מפלגתית קפיטליסטית בעקבות פירוק ברית המועצות ב-1991, תוך החזרת השם והדגל הקודמים של המדינה במרץ 1992. אנדרה מילונגו מונה לראש ממשלת מעבר בזמן שסאסו נשאר כנשיא.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברפובליקה העממית של קונגו חיו 2,153,685 תושבים ב-1988, אשר השתייכו ל-15 קבוצות אתניות, אם כי רוב האנשים היו בני קונגו, סנגהה, מ'בוצ'י או טקה. במדינה חיו גם 8,500 אירופאים, רובם ממוצא צרפתי. צרפתית הייתה השפה הרשמית, אך שפות מוכרות אחרות כללו את קיטובה ולינגלה. רוב האוכלוסייה התרכזה באזורים עירוניים כמו ברזוויל. שיעור האוריינות במדינה היה 80%, אך גם תמותת התינוקות הייתה גבוהה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלפונס מסמבה-דבאט, שהפך לנשיא הרפובליקה של קונגו ב-1963, היה ראש המדינה האפריקאי הראשון שהכריז על עצמו בגלוי כמרקסיסט. הוא הקים מערכת חד-מפלגתית ב-1964 סביב המפלגה הפוליטית שלו, תנועת המהפכה הלאומית (Mouvement National de la Révolution). מסמבה-דבאט נבחר למזכיר הכללי של תנועת המהפכה הלאומית ואילו אמברוז נומזלה הפך למזכירה הראשון. המפלגה היחידה בקונגו נתמכה על ידי מיליציה עממית חמושה היטב, ה-Defense Civile, בראשות אנג' דיווארה. עם זאת, עד 1968 הפגנות מתגברות הביאו את מסמבה-דבאט לכלוא את אחד ממנהיגיה, קפטן מריאן נגובי.[1]
הכרזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משראה שהאופוזיציה השמאלנית המיליטנטית לא מוותרת, מסמבה-דבאט בסופו של דבר נכנע והכריז על חנינה, ושחרר את מריאן נגואבי, בין שאר האסירים הפוליטיים באמצע 1968. בעקבות החנינה, מסמבה-דבאט ויתר על כוחו בספטמבר ופינה את מקומו לתקופה של חוסר יציבות. לבסוף, ב-31 בדצמבר 1968 הפך מריאן נגובי לראש המדינה. המנהיג החדש הכריז באופן רשמי על מדינה בעלת אוריינטציה סוציאליסטית בדמות "רפובליקה עממית" ב-31 בדצמבר 1969. הממשל הפך לריכוזי מאוד בברזוויל ותפקידי הממשלה העיקריים נשלטו על ידי מפלגת הפועלים של קונגו - Parti congolais du travail (PCT) - לאחר ביטול האספה הלאומית של הרפובליקה הקודמת. ה-PCT המרקסיסטית-לניניסטית ערכה קונגרס מכונן בבירה בין ה-29 ל-31 בדצמבר 1969, והפכה למפלגה היחידה של המדינה החדשה. מריאן נגואבי הציגה עוד מספר מדיניות קומוניסטית - כמו הלאמת אמצעי הייצור - בשנים שלאחר מכן. נגואבי נרצח ב-1977 וירש את מקומו הקולונל יואכים יומבי-אופנגו, ששלט עד פברואר 1979, אז עלה דניס ססו-נגוסו לשלטון.[1]
באותו אופן כמו מדינות קומוניסטיות אפריקאיות אחרות בתקופת המלחמה הקרה, הרפובליקה העממית של קונגו חלקה קשרים הדוקים עם ברית המועצות. [2] אסוציאציה זו נותרה חזקה לאחר רצח נגואבי ב-1977. עם זאת, ממשלת PCT שמרה גם על קשר הדוק עם צרפת לאורך כל קיומה. [3]
מעבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע 1991 הסירה הוועידה הלאומית הריבונית את המילה populaire ("עממית") מהשם הרשמי של המדינה, תוך כדי החלפת הדגל וההמנון שהיו בשימוש תחת ממשלת PCT. הוועידה הלאומית הריבונית סיימה את ממשלת ה-PCT, ומינתה ראש ממשלת מעבר, אנדרה מילונגו, שקיבל סמכויות ביצוע. הנשיא דניס ססו-נגוסו הורשה להישאר בתפקיד בתפקיד טקסי במהלך תקופת המעבר. [4]
אירועים וסמלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
-
משלחת יחסי ציבור של קונגו במהלך ביקור רשמי בגרמניה המזרחית (1982) -
דגל צבא הרפובליקה העממית של קונגו (1970–1992) -
רונדל של חיל האוויר של PRC (1970–1990)
.svg)
.svg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Albert M'Paka, Démocratie et administration au Congo-Brazzaville, L'Harmattan, 2005, pp. 181–182
- ^ Timeline: Republic of the Congo
- ^ John F. Clark, "Congo: Transition and the Struggle to Consolidate", in Political Reform in Francophone Africa (1997), ed. John F. Clark and David E. Gardinier, page 65.
- ^ Clark, "Congo: Transition and the Struggle to Consolidate", page 69.