התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה
 | ||||||||||||||
| חיילי מדינות ההסכמה במצעד צבאי בולדיווסטוק, 1918 | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת האזרחים ברוסיה | ||||||||||||||
| תאריכים | 1918–1925 (כ־7 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מזרח אירופה, צפון ומרכז אסיה | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצבא האדום, ונסיגת חיילי מדינות ההסכמה מרוסיה | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
בעקבות התערערות יציבותה הפנימית של רוסיה, שהובילה למהפכת אוקטובר ולמלחמת האזרחים ברוסיה, החליטו מדינות ההסכמה לשלוח כוחות צבאיים שיילחמו במלחמת האזרחים לצד הצבאות הלבנים, כנגד המשטר הבולשביקי. התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה אירעה בעיקרה בין השנים 1918 ו-1920, כשהכוחות היפנים שהו בתחומי רוסיה עד 1922. התערבותן לא עלתה יפה, והן נאלצו להתפנות מרוסיה, שלאחר מלחמת האזרחים הבולשביקים ביססו בה את שלטונם.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]המהפכה הרוסית שהתרחשה ב-7 בנובמבר 1917 הביאה בעקבותיה לפרישת רוסיה מחברוּתהּ במדינות ההסכמה, כתוצאה של הסכם ברסט-ליטובסק (Брэст), שחתמה הממשלה הקומוניסטית במרץ 1918 עם גרמניה, וכן למלחמת האזרחים ברוסיה, בין הקומוניסטים למתנגדיהם. התפתחויות אלה לא נראו בעין יפה על ידי מדינות ההסכמה האחרות. פרישת בעלת ברית משמעותית ביותר הביאה את הגרמנים לרכז כוח אדיר למתקפה מוחצת בחזית המערב. כמו כן, עליית הקומוניסטים כשלעצמה לא הייתה בשורה טובה לסדר הקפיטליסטי במדינות שבחלקן הגדול כלו כוחותיהן ונידלדלו משאביהן, במועד זה של סוף המלחמה ובתקופה שאחריה.
מדינות ההסכמה לא הסתפקו בצפייה במתרחש ברוסיה, והן שלחו כוחות צבא שהתערבו במלחמת האזרחים ברוסיה כנגד המשטר הבולשביקי.
עם זאת, ברור היה שיכולתן להשפיע, במצב שבו הן עצמן נתונות במצב מלחמה המותח עד למאוד את משאביהן, ולנוכח גודלה וריחוקה של רוסיה, הייתה מוגבלת. דרך היבשה הייתה בידי מעצמות המרכז. מצב נמליה של רוסיה – "הענק סתום-הנחיריים" – הקשה אף הוא על התערבות אפשרית. נמלי הים השחור היו חסומים כל עוד האימפריה העות'מאנית הייתה לצד מדינות המרכז, והנמלים בצפון-מערב רוסיה הצריכו עיקוף מצפון לסקנדינביה, ובנוסף, חלקם היו מושבתים בחלקה הקר של השנה עקב קרח. נמלי האוקיינוס השקט היו מרוחקים עד מאוד – הן המרחק שנדרש להגעה אליהם והן המרחק שמהם לרוב זירות הקרבות. בנוסף, הנמל העיקרי בחוף האוקיינוס השקט, ולדיווסטוק (Владивосток), אף הוא היה סגור בחורף עקב קרח.
מטרות ההתערבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]למדינות ההסכמה האחרות היה אינטרס מובהק להחזיק את רוסיה כצד לוחם פעיל כנגד מדינות המרכז; ועל כן הן פעלו בסכסוך הפנים-רוסי, לצד מצדדי המשטר הישן – זה שנכנס למלחמה. משך זמן מה, ובחזיתות הסמוכות לכוחות של מעצמות המרכז, פעל בעצם גם השלטון הסובייטי – שגם הוא לא שש לאפשרות של חדירת צבאות מעצמות המרכז לשטחים רוסיים – למען אותה מטרה, כתף אל כתף עם חילות המשלוח של מדינות ההסכמה, ועל כל פנים, לא התייצב כנגדן. תום מלחמת העולם הראשונה ותבוסת מעצמות המרכז חיסלו את זהות האינטרסים ואת שיתוף הפעולה הזה.
בשלבים שלמן פרוץ מהפכת אוקטובר ועד לחתימת חוזה ברסט-ליטובסק, ולנוכח התפוררות החזית הרוסית, עלה חשש מנפילת ציוד רב לידי הגרמנים במקרה של התמוטטות רוסית מהירה, ומנגד גם נפילת ציוד רב בידי הקומוניסטים הייתה אפשרות מדאיגה, שהייתה שרירה וקיימת גם לאחר חתימת ההסכם. כיוון שציוד רב היה מרוכז בנמלי רוסיה או במחסנים סמוכים, שאפו מדינות ההסכמה להשתלט ראשית כל על נמלים אלה; מה גם שלגבי חלקם נראה היה שישנה סכנה שיפלו בידיים גרמניות, ואז הם עלולים היו לשמש כבסיסים לפעילות עוינת. אותם נמלים, שימשו בנוסף כצינור לאספקת ציוד לכוחות האנטי-קומוניסטיים. לנוכח הקשיים שתוארו שבהתערבות צבאית מסיבית, השתלטות על נמלים והשטח הסמוך להם היו מטרות ריאליות יותר. כמו הנמלים, גם נכסים אסטרטגיים אחרים, כמו שדות נפט ומסילות ברזל, למשל, שמשו יעד להתערבות מדינות ההסכמה ברוסיה, בין אם לצורך שימוש בהם ובין אם למנוע את אפשרות נפילתם בידי מעצמות המרכז או בידי הבולשביקים.
מטרת משנה של התערבותן של מדינות ההסכמה הייתה חילוצו של הלגיון הצ'כוסלובקי מרוסיה, על מנת שיוכל להילחם לצד מדינות ההסכמה. היה זה צבא של שבויי מלחמה, רובם מצ'כיה ומיעוטם מסלובקיה, שנפלו בשבי הרוסי עת שירתו בצבא אוסטרו-הונגריה, ושניאותו להילחם למען מדינות ההסכמה. השלטונות הקומוניסטיים הסכימו לאפשר לצ'כוסלובקים מעבר דרך סיביר, ומסיביר, דרך נמל ולדיווסטוק, לארצות הברית, ומשם לאירופה; אלא שתנאי מלחמת האזרחים ברוסיה הִקשו על ביצוע התוכנית.
מטרה אחרת – בלימת "הסכנה האדומה" – הייתה משותפת, באופן פרדוקסלי, למדינות ההסכמה ולמעצמות המרכז כאחד.
צפון-מערב רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הסכם ברסט-ליטובסק נחתו חיילים גרמנים בפינלנד, ומדינות ההסכמה חששו לגורל נמלי מורמנסק וארכנגלסק, וכן מניתוק קו הרכבת שממורמנסק לפטרוגרד (Петроград, כיום סנקט פטרבורג (Санкт-Петербу́рг). כיוון שבריטניה וצרפת חשו שמשאביהן מתוחים עד כלות, הן פנו לארצות הברית שתספק חיילים לצורך נחיתה בנמלי צפון-מערב רוסיה. ביולי 1918 ארגנו האמריקנים כוח כמבוקש. בריטניה שלחה כוחות בריטיים וקנדיים, וכן כללו הכוחות חיילים אוסטרלים, שהתגייסו כפרטים. צרפת שלחה חיילים קולוניאליים. עוד השתתפו חיילים סרבים, איטלקים ופולנים. התערבות זו, שנדונה לכישלון, נמשכה עד סוף קיץ 1919, כלומר לאחר שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה.
בשתי החזיתות הקימו צבאות מדינות ההסכמה יחידות של רוסים אנטי-קומוניסטים, ובשתיהן לא הצליחו להרחיבם לכדי מסה קריטית שתוכל לשנות את מאזן הכוחות הפנימי ולאפשר את התפנות הצבאות הזרים. בכל זאת, כיוון שהמאבק היה רוסי אותנטי, לא לוותה נסיגת כוחות מדינות ההסכמה בהתמוטטות מתנגדי המהפכה מעין זו שהתרחשה בווייטנאם לאחר נסיגת האמריקנים; המאבק נמשך עם הזרים, וגם בלעדיהם.
במרחק מה מחזית זו נערכה המערכה הבריטית בים הבלטי (1918–1919), בה השיגו כוחות כוחות צי בריטיים עליונות מקומית, ואף הטביעו מספר אוניות של הבולשביקים.
חזית ארכנגלסק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 1918 נחתו בארכנגלסק, עיר נמל לחוף ים הלבן, בצפון רוסיה, בשפך נהר הדווינה הצפונית (Двина́), כוחות של מדינות ההסכמה: תחילה כבשו הבריטים את העיר מן הכוחות הבולשביקים שהחזיקו בה, במה שהיה המבצע המשולב ים-אוויר-יבשה הראשון בהיסטוריה; אחר כך נחתו בה אמריקנים (כ-5,500 חיילים), שסייעו למלחמה בבולשביקים באזורים הסמוכים לעיר. כן השתתפו בכוחות של מדינות ההסכמה באותה חזית קנדים, כוחות צרפתיים קולוניאליים, פולנים וסרבים. המפקד של כוחות מדינות ההסכמה באותה חזית היה הגנרל הבריטי אדמונד איירונסייד. עזרה רבה קיבלו הנוחתים מספינות תותחים בריטיות, שיכלו לשוט מרחק רב אל פנים הארץ בנהרות הרחבים שבאזורי הקרבות – הדווינה במזרח ונהר הוואגה ממערב לו.
מארכנגלסק התקדם הצבא הפולש עד לאובוזרסקאיה, כ-160 ק"מ דרומה משם, ובכיבושה נעזר במטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי. בהמשך, עד אמצע ספטמבר, הנוחתים הרחיבו מאוד – וכפי שנתברר, הרחיבו מדי – את השטח שבחזקתם, והגיעו עד שנקורסק (Шенкурск) שעל הוואגה, כמה מאות קילומטרים דרומה מארכנגלסק. אלא שהכוח היה קטן מכדי להחזיק בשטח שנתפס; מכאן ואילך, הפך מסע מלחמה זה בעיקרו לנסיגה ממושכת, רובה בתנאי חורף מחרידים – שכן משנתעשת הצבא האדום, נאלצו הפולשים במהלך 1919 לוותר על כל כיבושיהם. משנקורסק, הנקודה המרוחקת ביותר שהגיעו אליה, הם נהדפו ב-19 בינואר, לנוכח מתקפה עזה של הבולשביקים. לבסוף, בקיץ 1919, נסוגו כוחות מדינות ההסכמה גם מעיר הנמל.
חזית מורמנסק
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרת התערבות מדינות ההסכמה בחזית זו הייתה תפיסת הנמל, שהיה היחיד שבנמלי צפון רוסיה החופשי מקרח כל השנה, אבטחתו, ושמירת קו מסילת הברזל לפטרוגרד. בחזית זו היו בין הכוחות המתערבים חיילים בריטים, אמריקנים, איטלקים ועוד. במרס 1918 נכנסו חיילים בריטיים למורמנסק כאשר מטרתם המוצהרת הייתה שמירת מחסני הציוד הצבאי שבה, אך למעשה הם גם פקחו עין על המתרחש בפינלנד הסמוכה, שבה התרחשה מלחמת אזרחים, כאשר ידם של המצדדים בגרמנים על העליונה. באופן אירוני, כך נוצרה זהות אינטרסים בין שלטונות רוסיה לפולשים, שכן גם הראשונים לא היו מעוניינים בהשתלטות פינית, ואולי גרמנית, על האזור.
ביוני 1918 השתלטו מדינות ההסכמה על מורמנסק. השליטים הסובייטים המקומיים שיתפו פעולה עם הנוחתים, ובין היתר, דאגו לשמור את קו המסילה לפטרוגרד פתוח, שכן כוחות מדינות ההסכמה דאגו לצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה, וגם כשנתקבלה הוראה מהשלטון המרכזי להפסיק שיתוף פעולה זה, היא נתקלה בהתעלמות.
החל מאוקטובר, הנוחתים, בפיקודו של הגנרל הבריטי צ'ארלס מיינארד (Maynard), הרחיבו מאוד את השטח שהחזיקו, השתלטו על שטחים בחצי האי קולה ובקרליה (Карелия), כאשר בדרכם השתלטו גם על קנדלקשה וקם שעל חוף הים הלבן. הפולשים המשיכו והדרימו מאות קילומטרים לאורך מסילת הברזל המוליכה לפטרוגרד, עד לימת אונגה (Онежское озеро), שאליה הגיעו בקיץ 1919. בימת אונגה התרחש קרב ימי, שבו צי בריטי הטביע שתי ספינות סובייטיות ונכבש נמל טלווייסקי. עד לסוף 1919 התפנו כל הכוחות הפולשים שבאותה חזית, על פי הוראות שנתקבלו מהפיקוד שבארצות המוצא.
חזית ולדיווסטוק וסיביר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ולדיווסטוק הייתה נמל שממנו שוגרה אספקה מאמריקה לרוסים, לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה, כל עוד נלחמו אלה במעצמות המרכז, וכן הייתה פתח היציאה המיועד עבור הלגיון הצ'כוסלובקי. כאמור, השלטונות הקומוניסטיים הסכימו לאפשר לצ'כוסלובקים מעבר דרך סיביר, ודרך נמל ולדיווסטוק, לארצות הברית, ומשם לאירופה. אלא שתנאי מלחמת האזרחים ברוסיה הקשו על ביצוע התוכנית, ורק כמחצית מכ-60,000 חיילי הלגיון הצליחו לעשות את הדרך ללא הפרעות. אלה נגרמו בגין מלחמת האזרחים ברוסיה, קיבולתה המוגבלת של הרכבת הטרנס-סיבירית, שובם של שבויי מעצמות המרכז לארצות מוצאם באותו נתיב עצמו וגורמים אחרים. שאר חיילי הלגיון הצ'כוסלובקי נאלצו לעבור אודיסיאה עד שיצאו מתחומי רוסיה.
ב-31 בדצמבר 1917 עגנו סמוך לחוף ולדיווסטוק ספינות מלחמה בריטיות, אמריקניות ויפניות. באפריל 1918 הותקף רכושה של חברה יפנית בעיר, ובתואנה של הגנה על אזרחיהן נחתו בעיר חיילים בריטים ויפנים. לחזית זו, שהתערבות מדינות ההסכמה נוספות החלה בה באוגוסט 1918, נשלחו כ-8,000 חיילים אמריקנים (כוח המשימה האמריקני בסיביר), כ-4,000 קנדים, כ-1,500 בריטים, כמה אלפי איטלקים – מהם כ-2,500 שבויים לשעבר, ששירתו קודם לנפילתם בשבי בצבא אוסטרו-הונגריה כנגד רוסיה – וכן כוח צרפתי.
הכוח הזר הגדול ביותר היה זה של יפן, שהשתתפותה עד אז במלחמת העולם הראשונה הייתה מינורית. לנוכח ההזדמנות שסיפקה לכאורה מלחמת האזרחים ברוסיה לסלק מעצמה מתחרה ומאיימת מן האזור הסמוך לתחומי השפעתה, שאפה יפן להקים אזור חיץ בסיביר שירחיק את האיום הרוסי. וכך נשלחו למטרה זו עשרות אלפי חיילים יפנים, יחד עם חיילים סינים, שחצו את הגבול שבין הארצות. סין הייתה קרועה אז במלחמות אזרחים, וחיילים אלה היוו כוח סמלי מצד פלג שצידד ביפן ואף נתמך על ידה. מספרם הגדול של היפנים לעומת משלחות מדינות ההסכמה האחרות עורר דאגה אצל אלה האחרונות, מה גם שהיפנים שמרו על פיקוד עצמאי, ולא הכפיפו עצמם לפיקוד המשותף של משלחת מדינות ההסכמה.
ב-5 בספטמבר 1918 התחברו לראשונה כוחות יפניים עם חיילי הלגיון הצ'כוסלובקי. חיילים בריטים, צרפתים ואיטלקים התקדמו מערבה כדי לקדם את חיילי הלגיון הצ'כוסלובקי, בעוד היפנים, שמעייניהם היו נתונים למזרח הרחוק, סירבו להתקדם מעבר לימת באיקל. הם השתלטו על אזור המזרח הרחוק הסיבירי שממזרח לעיר צ'יטה, כולל אזורי חוף האוקיינוס השקט. לעומתם, האמריקאים הסתפקו בשליטה על העיר ולדיווסטוק, ולא נאותו להרחיק ממנה.
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נותרו הצבאות הפולשים ברוסיה, כשמטרתם כעת הצטמצמה בתמיכה בצבאות האנטי-בולשביקים. בעוד יתר מדינות ההסכמה ריכזו תמיכתן באדמירל אלכסנדר קולצ'ק, היפנים תמכו בשני מתחרים, אנטי קומוניסטים אף הם.
במהלך פברואר ומרץ 1920 ערך כוח של אנרכיסטים טבח בתושבי העיירה ניקולאייבסק על נהר האמור שבה היה חיל מצב יפני קטן. עם התקרבות חיל משלוח יפני במאי 1920 לעיירה נמלטו הכוחות האנרכיסטים לאחר שהוציאו להורג את כל התושבים ושרפו אותה עד הייסוד, אירוע זה מכונה "תקרית ניקולאייבסק".
ביוני 1920 נסוגו כל הכוחות המתערבים לבד מן היפנים, שהיו מעוניינים להפוך את השטחים לאזור השפעה יפני;[1] היפנים האחרונים נסוגו רק ב-1922.
חזית אוקראינה והים השחור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחזית זו לחם הגנרל הרוסי אנטון דניקין כנגד כוחות הבולשביקים. ב-18 בדצמבר 1918 נחת באודסה (Одесса) כוח צרפתי וכבש את העיר. כוחות יווניים, צרפתים ופולנים לחמו בגזרה זו כנגד הבולשביקים, עד שנסוגו באביב 1919. מלחים צרפתים על אוניות המערכה ז'אן באר ו"פראנס", אשר אהדו את הבולשביקים, מרדו, ודרישתם לחזור נענתה.
ספינות של מדינות ההסכמה לשעבר שבו והופיעו במימי הים השחור בנובמבר 1920, וזו הפעם כדי לחלץ מחופיו את כוחותיו המנוצחים של גנרל פיוטר וראנגל (Врангель), שהוכו בידי הבולשביקים.
חזית הקווקז
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחזית זו פעל כוח בריטי-אוסטרלי-קנדי, בפיקודו של ליונל דנסטרוויל (Dunsterville), שיצא מבגדאד בינואר 1918, נע דרך פרס, והשתתף בדרכו בחלקה האחרון של המערכה בפרס במלחמת העולם הראשונה. מצפון פרס הכוח נע כדי לתפוס את באקו על שדות הנפט העשירים שלה, ותחילה, כדי להגן עליהם מן האימפריה העות'מאנית והבולשביקים כאחד. הכוח שבפיקוד דנסטרוויל מנה כאלף בריטים, והוא גייס ואימן בהמשך עוד כמה אלפי ארמנים. כן נעזר "כוח דנסטרוויל", כפי שהכוח כונה, במכוניות משוריינות ובמספר מטוסים. כוח דנסטרוויל נעצר בדרכו על ידי חיילים בולשביקים, אולם עקף את המכשול בהפליגו על פני הים הכספי. כיוון שגם כוחות האימפריה העות'מאנית לטשו עיניהם לבאקו, נוצרה שותפות אד-הוק בין הבריטים לבין הסובייטים בהדיפתם. אולם באמצע ספטמבר הסתיים הקרב על באקו בניצחון של כוחות האימפריה העות'מאנית והבריטים עזבו את העיר. שותפות האינטרסים עם הבולשביקים הסתיימה עם יציאת האימפריה העות'מאנית מהמלחמה, באוקטובר-נובמבר 1918.
חזית מרכז אסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרכז אסיה שהה מיולי 1918 כוח בריטי בסד"כ של רגימנט (גדוד מוגבר) בפיקודו של מייג'ור ג'נרל וילפריד מלסון (Malleson). כוח זה נועד במקורו למנוע מקרה של התקדמות עות'מאנית-גרמנית לכיוון אפגניסטן והודו. במקום זאת, הכוח סייע לכוחות האנטי-בולשביקים, אשר לזמן מה הצליחו לגבור על הבולשביקים שבאזור טורקמניסטן ואוזבקיסטן, כבר באוגוסט 1918. הרגימנט תוגבר בהמשך על ידי פרשים וקיבל סיוע מהשייטת הבריטית בים הכספי, והמשיך ופעל באזור זה ולמטרה זו עד לנסיגתו באביב 1919. תחומי פעילותו של הכוח הבריטי היו דרומה של טורקמניסטן, לאורך קו הרכבת הטרנס-כספי, בסמוך לגבולה עם פרס.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]Beyer, Rick (2003). The Greatest Stories Never Told. A&E Television Networks / The History Channel. ISBN 0-06-001401-6.
Graves, William S. (1931). America's Siberian Adventure 1918–1920. New York: Peter Smith.
Humphreys, Leonard A. (1996). The Way of the Heavenly Sword: The Japanese Army in the 1920s. Stanford University Press. ISBN 0-8047-2375-3.
Isitt, Benjamin (2010). "From Victoria to Vladivostok: Canada's Siberian Expedition, 1917-19". University of British Columbia Press. ISBN 978-0-7748-1802-5. אורכב מ-המקור ב-2011-07-06. נבדק ב-2016-12-05.
Isitt, Benjamin. ""Mutiny from Victoria to Vladivostok, December 1918," Canadian Historical Review, 87:2 (June 2006)". אורכב מ-המקור ב-2011-07-06. נבדק ב-2009-10-11.
"Siberian Expedition". ארכיון מ-7 במאי 2010. נבדק ב-2009-10-11. {{cite web}}: (עזרה)
Moore, Joel R. et. al. The History of the American Expedition Fighting the Bolsheviki Campaigning in North Russia 1918-1919. (האמריקנים בארכנגלסק)
Willett, Robert L. (2003). Russian Sideshow: America's Undeclared War, 1918–1920. Washington D.C: Brassey's. ISBN 1-57488-429-8.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המשלחת למורמנסק (באנגלית)
ברית המועצות, היסטוריה, התערבות בעלות הברית, 1912-1920, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בן-עמי שילוני, יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן: תל אביב, 2002, עמ' 164
