לידה |
26 ביוני 1943 (בן 81) קווינס, ארצות הברית |
---|---|
מדינה | ארצות הברית |
מקום מגורים | ניו ג'רזי, מיל ואלי |
מקום לימודים | אוניברסיטת ניו יורק, Midland Park High School, אוניברסיטת המדינה מונטקלייר, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, American School of The Hague |
שפות היצירה | אנגלית |
זרם ספרותי | פמיניזם, מסקוליזם |
יצירות בולטות | מיתוס הכוח הזכרי |
תקופת הפעילות | מ-1974 |
warrenfarrell | |
וורן תומאס פארל (באנגלית: Warren Thomas Farrell; נולד ב-26 ביוני 1943) הוא מחנך אמריקאי, אקטיביסט, ומחברם של שבעה ספרים בסוגיות של גברים, אבהות, נשים ומגדר.
פארל התפרסם בשנות השבעים, כשהגן על מטרות הגל השני של הפמיניזם, והיה חבר במועצת המנהלים בניו יורק של ארגון נשים לאומי (NOW). אם כי כיום הוא נחשב בדרך כלל לאביה האינטלקטואלי של תנועת הגברים. פארל דוגל בכך ש"אין צורך בתנועת נשים המאשימה גברים, ולא בתנועת גברים המאשימה נשים, אלא בתנועה לשחרור מגדרי, שתשחרר את שני המינים מהתפקידים הנוקשים של העבר, אל התפקידים הגמישים יותר של העתיד."[1]
ספריו מכסים כעשרה תחומים: היסטוריה, משפטים, סוציולוגיה ופוליטיקה (מיתוס הכוח הזכרי); תקשורת זוגית (נשים לא יכולות לשמוע מה שגברים לא אומרים, האיחוד בין אב לבנו); סוגיות כלכליות ומקצועיות (למה גברים מרוויחים יותר); פסיכולוגיה ומשמורת ילדים (האיחוד בין אב לבנו); ותהליכי סוציאליזציה ופסיכולוגיה. (למה גברים הם כפי שהם, הגבר המשוחרר) כל ספריו קשורים למחקרים בנושאי גברים, נשים, וספרו מ-2017 הוא משבר הבנים.[2]
פארל נולד ב-1943. הוא הבכור מבין שלושה, אביו היה רואה חשבון ואימו עקרת בית.[3] הוא גדל בניו ג'רזי. פארל למד בתיכון בית הספר האמריקאי של האג שנה ראשונה ושנייה, ואז סיים את לימודיו בתיכון מידלנד פארק בניו ג'רזי ב-1961, שבו הוא היה נשיא מועצת התלמידים.
וורן פארל קיבל B.A. מאוניברסיטת מונטקלייר סטייט במדעי החברה ב-1965. כסטודנט, פארל היה סגן הנשיא הארצי של ארגון החינוך הלאומי לסטודנטים, מה שהוביל להזמנתו על ידי הנשיא לינדון ב. ג'ונסון לבית הלבן, לכנס על חינוך.[4]
בשנת 1966 הוא קיבל תואר שני מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס בחוג למדעי המדינה ובשנת 1974 קיבל דוקטורט באותו תחום לימוד מאוניברסיטת ניו-יורק. בזמן שהשלים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת ניו יורק, הוא כיהן כעוזר הנשיא של אוניברסיטת ניו יורק.[5]
פארל לימד קורסים באוניברסיטאות שונות ובחמישה תחומים (פסיכולוגיה; לימודי נשים; סוציולוגיה; מדעי המדינה; מגדר וסוגיות בהורות) בבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו; בית הספר המקצועי לפסיכולוגיה בקליפורניה; במחלקת לימודי נשים בסן דייגו; בברוקלין קולג'; באוניברסיטת ג'ורג'טאון; האוניברסיטה האמריקאית, ובאוניברסיטת ראטגרס.[6]
כאשר הגל השני של הפמיניזם התפתח בשנות השישים המאוחרות, תמיכתו של פארל הובילה את הארגון הלאומי למען נשים בעיר ניו יורק לבקש ממנו ליצור קבוצת גברים. התגובות לקבוצה זו הובילו בסופו של דבר לכך שיצר כ-300 קבוצות נוספות לגברים ונשים, והפך להיות הגבר היחיד שנבחר שלוש פעמים למועצת המנהלים של הארגון הלאומי לנשים בניו יורק (1971-74).[7] ב-1974, פארל עזב את הארגון ואת ההוראה באוניברסיטת ראטגרס כאשר אשתו הפכה לעוזרת פרלמנטרית בכירה בבית הלבן והוא עבר איתה לוושינגטון. מאוחר יותר הם התגרשו.
במהלך תקופת הפעילות הפמיניסטית שלו, כתב פארל מאמרי דעה לניו-יורק טיימס, והופיע לעיתים קרובות בתוכנית טודיי שואו ופיל דונהיו. הוא גם הופיע במגזין פיפל, Parade ובתקשורת הבינלאומית. זה, וגם קבוצות הגברים והנשים שלו, שבאחת מהן השתתף ג'ון לנון, היוו השראה לכתיבת הספר, הגבר המשוחרר. הגבר המשוחרר נכתב מתוך נקודת מבט פמיניסטית, ומציג משפחה וסידורי עבודה אלטרנטיביים, שיכלו לאפשר בקלות רבה יותר לנשים גם לעבוד, ולגברים גם לטפל בילדים. בספרו הגבר המשוחרר, פארל החל ביצירת מושגים מקבילים לחוויה הגברית, במקביל לאלו של החוויה הנשית. לדוגמה: לחוויה הנשית כאובייקט מין, פארל טבע את המושג המקביל: אובייקט הצלחה, לחוויה הגברית.[8]
כדובר, פארל היה ידוע ביצירת השתתפות הקהל בחוויות של היפוך תפקידים, כדי לאפשר לשני המינים "לצעוד מייל בנעלי המין השני." ההתנסויות המפורסמות ביותר שלו היו: "תחרות יופי לגברים" ו"היפוך תפקידים בדייט" לנשים.[9] בתחרות היופי לגברים, כל הגברים מוזמנים לחוות את "תחרות היופי של היומיום שאף אישה לא יכולה להימלט ממנה." ב"היפוך תפקידים בדייט", כל אישה עודדה "להסתכן בכמה מתוך 150 הסיכונים לדחייה שגברים לרוב חווים משלב קשר העין ועד לסקס."[10]
בראיון ב-1997, פארל הצהיר כי:
בטרם כתב עוד בנושאי גברים והעצמה, פארל בילה שנים בחקר גילוי עריות, כולל הדרכים בהן האנשים שביצעו גילוי עריות הצדיקו את מעשיהם, והפוטנציאל (השנוי במחלוקת) להשפעה חיובית על חיי המשפחה. ב-2015 במאמר במגזין אמא ג'ונס, כתבה מריה בלייק סיכום של הממצאים וציטטה אותו בנושא: "בראיון מ-1977 לפנטהאוז, פארל הסביר כי חלק מהאנשים שביצעו גילוי עריות ראו את מעשיהם כ"חלק מסגנון חיים פתוח וחושני של המשפחה, שבו סקס הוא תוצר של חום וחיבה." המגזין גם ציטט אותו כאומר ש"ליטוף מיני" של ילדים, הוא ביטוי אכפתי ואוהב שעוזר להם לפתח מיניות בריאה." רעיונות אלה איימו על המוניטין שלו; כפי שהמגזין דיווח. פארל טוען, לעומת זאת, כי הוא אמר למגזין: "בדרך כלל, ליטוף של ילדים הוא ביטוי אכפתי ואוהב" ולא כפי שנכתב בפועל, ושהמגזין חיבר את הרעיונות שלו לאלה של מושאי המחקר שלו. פארל טוען עוד: "השאלה היא, איך גבר או אישה מצדיקים קיום גילוי עריות? ודיווחתי איך אנשים הצדיקו זאת. ברוב המקרים המאמר הבהיר זאת, אבל במקרים מסוימים מה שהאנשים שראיינתי אמרו, התערבב עם מה שאני אמרתי." לנוכח תגובה ציבורית אפשרית העשויה לפגוע במוניטין, בשל התכנים הרגישים של הספר וממצאיו, פארל החליט לבסוף שלא לפרסם את הספר.[12]
כל אחד מספריו של פארל מכיל הקדמה אישית, המתארת את הפרספקטיבה שלו על איך ההיבטים של התודעה הציבורית, וההתפתחות האישית שלו, הובילו אל הספר. עד לאמצע שנות השמונים, פארל כתב שגם תרגילי היפוך התפקידים, וגם קבוצות הנשים והגברים שערך, אפשרו לו לשמוע את הכעס המתגבר של נשים כלפי גברים, וגם ללמוד על תחושות הגברים על כך שהם מוצגים באופן שגוי.[13] הוא כתב את הספר למה גברים הם כמו שהם[14] כדי לענות על שאלות של נשים על גברים, בדרך שהוא קיווה שתתקבל כנכונה גם עבור גברים.
הוא הבחין בין מה שהוא האמין שהן הפנטזיות והצרכים העיקריים של כל מין, וקבע כי "שני המינים התאהבו בבני המין השני, אשר היו הכי פחות מסוגלים לאהוב: נשים התאהבו בגברים מצליחים; וגברים התאהבו בנשים צעירות ויפות."[15] לטענתו נשים הרגישו מאוכזבות כי, "התכונות הנדרשות כדי להצליח בעבודה, הן לעיתים קרובות מנוגדות לתכונות שצריך כדי להצליח באהבה." כמו כן הוא טוען שגברים מרגישים מאוכזבים כי, "אישה צעירה ויפה במיוחד (או במושג שטבע: ידוענית גנטית, ובמקור: Genetic celebrity) לעיתים קרובות לומדת יותר על קבלה, ולא על נתינה, בעוד נשים מבוגרות יותר, או פחות מושכות, לעיתים קרובות לומדות יותר על נתינה ועשייה למען אחרים, מה שמתאים יותר לאהבה".[16] באופן חלקי בשל תמיכתה של אופרה ווינפרי, הפך כשיצא הספר: למה גברים הם כפי שהם לספרו הנמכר ביותר.[17]
עד שנות ה-90 המוקדמות, פארל כתב כי אי ההבנות לגבי גברים העמיקו והפכו להיות מסוכנות להישרדותן של משפחות ושל האהבה.[18] התוצאה הייתה ספרו: מיתוס הכוח הזכרי.[19]
בספר מיתוס הכוח הזכרי, פארל הציע לראשונה מבט מעמיק לקווי המתאר שלו לתזה שהוא שזר עבור ספריו הבאים: כדי שגברים ונשים יעשו קפיצה אבולוציונית מהתמקדות בהישרדות, להתמקדות באיזון בין הישרדות והגשמה, מה שיהיה בסופו של דבר הכרחי זו לא תנועה למען נשים או תנועה למען גברים, אלא "תנועת מעבר מגדרית". הוא הגדיר את המעבר המיגדרי כתנועה שמטפחת את המעבר מתפקידי העבר הנוקשים שלנו לתפקידים הגמישים יותר של העתיד.[20]
כפי שרומזת כותרת הספר, מיתוס הכוח הזכרי מערער את האמונה שלגברים היה את הכוח, בחלקו על ידי קריאת תיגר על ההגדרה עצמה של כוח. פארל הגדיר כוח כ"שליטה על אדם על חייו שלו." הוא כתב ש: "בעבר, לאף מין לא היה כוח; לשני המינים היו תפקידים: תפקיד הנשים היה לגדל ילדים; תפקיד הגברים היה לגדל כסף."[21]
פארל תיעד כיצד באופן חוצה תרבויות, תחושות חוסר האונים של גברים היו כרוכות בדרכים בהן הרגישו כיצד הם מתוכנתים חברתית, אפילו כבנים צעירים, להיות "המין שניתן להקריב." (במקור: "The Disposable Sex")[22] הוא טען כי כל חברה ששרדה, עשתה זאת על ידי הכשרת הבנים שלה להיות ניתנים להקרבה, במלחמה, ובעבודה. הפרדוקס של הגבריות, הוא הציע, היא שאותה הכשרה מסורתית שיצרה חברה בריאה, יצרה בנים וגברים לא בריאים.[23]
המיתוס של הכוח הזכרי, אותגר בלהט על ידי נשות אקדמיה פמיניסטיות, אשר ביקורתן הייתה כי גברים מרוויחים יותר כסף, ושכסף שווה כוח. פארל הסכים כי גברים מרוויחים יותר כסף, ושכסף הוא סוג אחד של כוח. עם זאת, פארל גם הוסיף כי "גברים לעיתים קרובות חשים מחויבות להרוויח כסף שמישהו אחר מוציא, בזמן שהם מתים קודם, ותחושת המחויבות איננה כוח."[24] נקודת המבט הזו פותחה באופן מלא יותר בספרו של פארל: למה גברים מרוויחים יותר.
פארל טוען כי גברים הטרוסקסואלים מותנים להאמין שהם יכולים לקבל אהבה, וחיבה מנשים רק על ידי הרווחת כסף. אמונה זו מובילה לבעיות פסיכולוגיות עבור שני המינים; על פי פארל, "החולשה של גברים היא החזות החיצונית של כוח; והכוח של נשים היא החזות החיצונית של חולשה."[25]
אולי ההצהרה השנויה ביותר במחלוקת של פארל בספרו מיתוס הכוח הזכרי היא ההכחשה כי החברה האמריקאית פטריארכלית ויוצרת חוקים לטובת גברים על חשבון נשים. פארל טוען כי זוהי פשטנות יתר המתעלמת בין היתר מהעובדה שרק גברים, ולא נשים, נדרשים להירשם למאגר הגיוס לצבא בארצות הברית; או שגברים לוקחים על עצמם יותר עבודות מסוכנות ומהווים 93% ממקרי המוות במקומות עבודה.[26]
טיעונים כגון אלה הובילו את מיתוס הכוח הזכרי להיות הספר שזכה למרבית הביקורות החיוביות והתשבחות, כמו גם לספרו השנוי ביותר במחלוקת. בתחום הלימודים האקדמי של לימודי הגברים, הספר נחשב לקלאסיקה.[27] כתב העת האקדמי הבינ"ל, ניו מייל סטאדיס, למשל, פרסם ראיונות עומק עם ד"ר פארל על ספרו בשני גליונות ב-2012.[28] בתנועה לזכויות גברים, מיתוס הכוח הזכרי מכונה לעיתים התנ"ך של התנועה. ביקורת במגזין מאמא ג'ונס האשימה כי הספר מקדם שינאת נשים. סוזן פאלודי טוענת כי לדעתה פארל חזר בו מעמדותיו המקוריות כחלק מגל הנגד לפמיניזם.[29]
בעקבות העלייה במקרי גירושין בשנות ה-80 וה90 פארל החל לכתוב בעיקר על שתי בעיות: דלותה של התקשורת הזוגית[30] ואובדן הילדים את אביהם, בעקבות החלטות משפטיות על משמורת ילדים.[31]
בספרו: נשים לא יכולות לשמוע את מה שגברים לא אומרים,[32] פארל טוען כי זוגות נכשלים לעיתים קרובות בתקשורת זוגית מחוץ לחדר הטיפולים, כאשר האדם שמקבל ביקורת אינו יודע כיצד לאפשר לעצמו או לצד השני להרגיש בטוח. פארל פיתח שיטה שנקראת "טבילה קולנועית" כדי לצור את תחושת הביטחון, ואת האמפתיה בין בני הזוג, ולהתגבר על מה שהוא טוען שהוא נטייה אנושית ביולוגית להגיב באופן מתגונן לביקורת אישית.[33][34]
כדי להתייחס לאובדן הילדים של אביהם במקרים בהן זה מתרחש עקב החלטות בית משפט על משמורת ילדים, פארל כתב את הספר: האיחוד בין אב לבנו,[35] מטא-אנליזה של מחקרים המנבאים מה הוא סידור המשפחה האופטימלי עבור ילדים במקרים של גרושין. ממצאי האיחוד בין אב לבנו כוללים 26 דרכים המשפרות את מצבם של ילדים לאחר גירושין כאשר מתקיימים שלושה תנאים הקובעים: הורות משותפת מלאה (או משמורת משותפת מלאה); קרבה הורית רבה; והיעדר השמצות הוריות הדדיות.[36] המחקר שערך עבור האיחוד בין אב לבנו סיפק את הבסיס לכך שהופיע, לעיתים קרובות, בעשור הראשון של המאה ה-21 כעד מומחה במשפטי גרושין הנוגעים למשמורת ילדים. במשפטים אלו תמך באיזון הנדרש בין זכויות האם לזכויות האב, כדי לצור מצב משפחתי אופטימלי לאחר הגרושין במשפחה.
בתחילה המאה ה-21, פארל חש כי הוא בחן מחדש כל סוגיית גברים-נשים מרכזית מלבד פערי השכר. (כלומר, גברים כקבוצה נוטים להרוויח יותר כסף מאשר נשים כקבוצה).[37] בספרו: "למה גברים מרוויחים יותר: האמת המדהימה מאחורי פערי השכר, ומה נשים יכולות לעשות לגבי זה"[38] הוא מתעד 25 הבדלים בין נשים לגברים הנוגעים לבחירות שונות שהם עושים בעבודה ובחיים. הוא טוען שבחירות שונות אלו מסבירות את רוב, או את כל פערי השכר בצורה מדויקת יותר מאשר הטענות הנפוצות לכך שיש אפליה נגד נשים.
המשותף לבחירות הגברים היה הרצון להרוויח יותר כסף, בעוד בחירות הנשים נתנו עדיפות לחיים מאוזנים יותר.[39] 25 ההבדלים האלו איפשרו לפארל להציע לנשים 25 דרכים לשכר גבוה יותר, כשכל אחד מהם מלווה במחיר או פשרה.[40] הפשרות כללו עבודה של יותר שעות, ולאורך יותר שנים; לקיחת עבודות טכניות יותר, או מסוכנות יותר; מעבר דירה לקרבת מקום העבודה, או לחו"ל, או עבודת לילה או שכרוכה בנסיעות לילה, ועוד.[41] כמות השבחים הניכרת שהתקבלה, הפכה את הספר למה גברים מרוויחים יותר לספר בעל חשיבות לקריאה בנושא קריירה לנשים.[42]
חלק מהממצאים של פארל בספר למה גברים מרוויחים יותר כוללים את ניתוח נתוני הלשכה לסטטיסטיקה המאשרים כי נשים שלא נישאו והן ללא ילדים, מרוויחות 13% יותר מאשר עמיתיהן הגברים, וכי פערי השכר המגדריים מתקיימים בעיקר כשמדובר בגברים נשואים עם ילדים שמרוויחים יותר בשל לקיחת אחריות ומחויבויות רבים יותר במקום העבודה. הנושאים השזורים לאורך הספר למה גברים מרוויחים יותר מדגישים את החשיבות של האיזון, והמקח ומימכר המתקיימים בין שכר גבוה לאיכות חיים גבוהה; וש"הכביש המוביל לשכר גבוה יותר, הוא כביש אגרה."
"פרדוקס התשלום" (ה"תשלום" הוא הכוח שאנו מוותרים עליו, כדי לקבל את כוח התשלום); ומאחר שגברים מרוויחים יותר, ולנשים יש חיים מאוזנים יותר, לגברים יש יותר מה ללמוד מנשים, מאשר נשים מגברים.[43]
ספרו האחרון של פארל, האם פמיניזם מפלה גברים? (ISBN 978-0195312836), שפורסם על ידי אוניברסיטת אוקספורד ב-2008, הוא ספר המכיל דיאלוג עם הסופר הפמיניסט ג'יימס סטרבה. פארל הרגיש כי תוכניות לימודי המגדר באוניברסיטאות לעיתים רחוקות שילבו את המין הגברי בהן, מעבר לביטויי דמוניזציה של המין הגברי. הספר היה ניסוי של פארל, הנועד לבחון האם פרספקטיבה חיובית על גברים, תורשה להשתלב ברשימת הספרים בתוכניות לימודי המגדר, אפילו אם יהיו בה סתירות לפמיניזם.[44] פארל וסטרבה דנו ב-13 נושאים, מנושאים של זכויות אבות וילדיהם, ועד ל"משבר הבנים".
ספריו של וורן פארל, אשר פורסמו בשש עשרה שפות,[45] מושכים התעניינות בינלאומית, וזוכים גם לשבח וגם לביקורת, מהימין ומהשמאל הפוליטיים, וגם מגופים פמיניסטים ואנטי-פמיניסטים. ספרו מיתוס הכוח הזכרי, זכה למירב התשבחות והביקורת. לדוגמה, ב-2012, כאשר דיבר על ספרו העתידי: משבר הבנים, באוניברסיטה של טורונטו,[46] פארל נתקל במחאה שאורגנה על ידי פמיניסטיות ממפלגת הפועלים הסוציאליסטית שקראו לעברו "מתרץ אונס".[47] קריאה שאמורה הייתה להיות מבוססת על פרק בשם "הפוליטיקה של האונס" בספר מיתוס הכוח הזכרי. פארל טוען כי הפרק הוא תוכנית אב למניעת אונס.[48]
ביקורת מוקדמת במדור ביקורת הספרים בניו-יורק טיימס, מאת לארי מק'מרטרי וג'ון לאונרד כולל לגלוג בשימוש הנייטרלי בשפה בספר: הגבר המשוחרר.[49] לאחרונה, האנטי פמיניסטית השמרנית פיליס שאלפלי, כינתה את פארל הסנגור של הפמיניסטיות, אך שיבחה את המחקר שלו בספר האיחוד בין האב לילדו.[50]
תשבחות לוורן פארל כוללות את קייט זרניק מהעיתון "הבוסטון גלוב" שדירגה אותו כאביה האינטלקטואלי של תנועת הגברים[51] ו"גלוריה סטיינם של התנועה לשחרור גברים"[52] כפי שכונה על ידי קרול קליימן מהשיקגו טריביון. המגזין אסקוויר דירג את פארל, תומאס אקווינס, ואת ג'ון סטיוארט מיל, כשלושת הגברים הפמיניסטים המובילים.[53]
ב-2012, כתב העת הבינ"ל החדש, ניו מייל סטאדיס, הדגיש את מיתוס הכוח הזכרי על ידי שיבוצו כנושא המרכזי בשתי המהדורות הראשונות שלו, ומיצב אותו כקלאסיקה בשדה המחקר של לימודי הגברים.[54]
שיתופי הפעולה האחרונים של פארל עם קן ווילבר,[55][56] ג'ון גריי,[57] וריצ'רד באלס,[58] הציגו את המסרים שלו לקהלים מגוונים ופתוחים יותר.
פארל נשא את אורסולה (אורסי), מתמטיקאית ובכירה ב-IBM, בשנות השישים. לאחר 10 שנות נישואין, בשנת 1976, הוא ואורסי נפרדו ולאחר מכן התגרשו.[59][60][61][62] אחרי מה שפארל תיאר כ"עשרים שנה של רווקות הרפתקנית", הוא התחתן בשנית עם ליז דאולינג באוגוסט 2002.[63] יש לו שתי בנות שאינן שלו ביולוגית. הם גרים במיל ואלי, קליפורניה.[64]
כיום פארל מנחה סדנאות לתקשורת זוגית,[65] ומשמש כעד מומחה[66] במשפטי גרושין בנושאי משמורת ילדים ועורך מחקרים בנושאי ספרו הבא: משבר הבנים, שייכתב במשותף עם ג'ון גריי. ב-2010/11, הוא שימש כדובר המרכזי, יחד עם דיפאק צ'ופרה, בכנס עולמי על רוחניות (החוויה האינטגרלית-רוחנית),[67] והרצה על האבולוציה של האהבה. הוא הוזמן אז על ידי המרכז לרוחניות עולמית, כדמות מובילה.[68] ד"ר פארל מדבר לעיתים קרובות על סוגיות הקשורות לבנים, גברים ומגדר, ושימוש כדובר המרכזי בכנס הבריטי לפסיכולוגיה של הגבר ב-2016.[69]
בשנת 2009, בשיחת טלפון מהבית הלבן התבקש ד"ר פארל להיות יועץ הבית הלבן למועצת הנשים והנערות של המוסד הנשיאותי, מה שהוביל את ד"ר פארל לצור ולהוביל ועדה ליצירת מועצת הגברים והבנים של הבית הלבן. הוועדה חוצת המגזרים מונה שלושים וחמישה סופרים, מחברים ואנשי מקצוע (למשל, ג'ון גריי, ג'ניפר גראנהולם, מייקל גוריאן, מייקל תומפסון, ביל פולק, לאונרד סאקס) העוסקים בנושאי בנים וגברים. הם השלימו מחקר שהגדיר חמישה מרכיבים ל"משבר הבנים", אשר הוגש כהצעה עבור הנשיא אובמה כדי ליצור את מועצת הבנים והגברים של הבית הלבן.[70] באפריל 2015 הקואליציה הגיעה לאיווה כדי לדון בעמדות שלהם עם המועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-2016.[71]במהלך הבחירות החוזרות לתפקיד מושל קליפורניה, פארל התמודד כמועמד הדמוקרטי,[72] עם מצע בחירות בנושא זכויות האבות,[73] וקיבל 626 קולות.[74]
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)