ולטר נוריס קונגריב
 | |
| לידה |
20 בנובמבר 1862 צ'טהאם, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
28 בפברואר 1927 (בגיל 64) מלטה, ממלכת בריטניה הגדולה |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת |
| השכלה |
|
| בן או בת זוג |
Cecilia Henrietta Dolores La Touche (1890–?) |
| צאצאים |
Arthur Christopher John Congreve, Billy Congreve, Sir Geoffrey Cecil Congreve, 1st Baronet |
| השתייכות |
הצבא הבריטי |
| דרגה |
לוטננט גנרל |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
| |
  | |
ולטר נוריס קונגריב (באנגלית: Walter Norris Congreve; 20 בנובמבר 1862 – 28 בפברואר 1927) היה גנרל בצבא הבריטי, בעל עיטור הגבורה הגבוה ביותר ממלחמת הבורים. כיהן כמפקד הצבא הבריטי במצרים וארץ ישראל אחרי אלנבי. היה עוין להצהרת בלפור, לציונות וליישוב היהודי.
ראשית דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ולטר קונגריב נולד בעיר צ'טהאם (אנ') באנגליה בשנת 1862, למשפחה מיוחסת שהתגוררה בעיר סטפורד (אנ') בחבל קנט. בנעוריו למד, כמקובל אצל בני מעמדו, בבית הספר הארו היוקרתי ולאחר מכן באוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1885 התגייס לצבא הבריטי והוצב לחטיבת רובאים. הוא השתתף בדרגת סרן במלחמת הבורים השנייה בשנים 1899 – 1902.
במלחמת הבורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת הבורים הייתה מערכה שבה נלחמה האימפריה הבריטית ברפובליקות העצמאיות של המתיישבים הבורים בדרום אפריקה. הבורים היו דרום אפריקאים לבנים שמוצאם בעיקר במהגרים מארצות צפון-מערב אירופה, ברובם הולנדים. מטרת כיבוש שטחי הבורים הונעה במידה רבה על ידי שאיפה בריטית לשלוט באוצרות הטבע העשירים שהתגלו בשטחים אלה, והייתה גם חלק מהחזון האימפריאליסטי הבריטי של השגת רצף טריטוריאלי בשליטה בריטית לאורך יבשת אפריקה, מהצפון ועד הדרום.
במהלך המלחמה השתתף קונגריב ב-15 בדצמבר 1899 קרב קולנסו (אנ'). סרן קונגריב ביחד עם שני קצינים נוספים ורב-טוראי יצאו להגן על סוללת תותחים של חיל התותחנים המלכותי הבריטי, לאחר שחלק מן התותחנים נהרגו וחלקם נמלטו. קונגריב ואנשיו הצליחו להשיב שניים מן התותחים אל קווי הבריטים. קונגריב נפצע במהלך הפעולה, אך בראותו את אחד הקצינים נפגע וצונח ארצה, הוא וקצין אחר חשו לעזרתו של הקצין שנפגע וחילצו אותו. לקונגריב הוענק צלב ויקטוריה, העיטור הגבוה ביותר הראשון המוענק לאנשי הכוחות המזוינים של הממלכה המאוחדת בשל מעשה גבורה "אל מול פני האויב". עיטור זה הוענק גם לכל יתר משתתפי הפעולה.
במלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת הבורים מילא קונגריב שורת תפקידי פיקוד בבריטניה ובאירלנד. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, והוא כבר בדרגת בריגדיר גנרל ומפקד חטיבת הרגלים ה-6, נמצא קונגריב עם חטיבתו בתמרונים בוויילס. חטיבתו הוזעקה לחזית במסגרת חיל המשלוח הבריטי בצרפת והשתתפה בקרבות. הקרבות פסקו זמנית בחג המולד של 1914 בעקבות הפסקת האש של חג המולד.
במאי 1915 קיבל קונגריב פיקוד על הדיוויזיה ה-6, ובהמשך קודם לדרגת לויטננט גנרל ומונה למפקד הקורפוס ה-13, עליו פיקד בקרב על הסום שנערך בשנת 1916 שהיה האחד הקרבות הגדולים במלחמה ובו ניסו כוחות של מדינות ההסכמה לפרוץ את קווי הגרמנים במחוז סום שבצפון צרפת. בסוף הקרב הצליחו הכוחות להתקדם כעשרה ק"מ, במחיר של יותר ממיליון נפגעים לשני הצדדים. בקרב איבד קונגריב את ידו השמאלית.
חרף פציעתו המשיך קונגריב לשרת כמפקד קורפוס לוחם, ובשנת 1918 הוא מונה למפקד הקורפוס ה-7. בשנת 1919 הוא מונה למפקד חיל המשלוח המצרי והוענקה לו דרגת קצין גנרל (General officer) (אנ'), הגבוהה מסולם הדרגות הנהוג בצה"ל ונמוכה בדרגה אחת מדרגת מרשל. כמו כן הוענק לו תואר אצולה. בשנת 1923 הוא מונה למפקד פיקוד דרום, ובשנת 1924 הוא מונה למושל מלטה עד מותו ב-28 בפברואר 1927.
בנו, בילי קונגריב (אנ'), ששירת גם הוא בצבא הבריטי בדרגת רב-סרן, לחם בחזית צרפת וזכה גם הוא לעיטור צלב ויקטוריה, נהרג בקרב ב-20 ביולי 1916, כשהוא בן 25.
בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1918 נתמנה ולטר קונגריב לממלא מקומו של מפקד חיל המשלוח למצרים, הגנרל אדמונד אלנבי, ובשנת 1919 הוא החליף בתפקיד את הגנרל אלנבי ונתמנה למפקד חיל המשלוח למצרים. היה זה בטרם כונן המנדט הבריטי וכמפקד חיל המשלוח פיקד קונריב על הצבא הבריטי במצרים ובארץ ישראל והיה למושל הצבאי של ארץ ישראל. באותה עת החלה העלייה השלישית, גל עלייה בו הגיעו לארץ כשלושים וחמישה אלף עולים והיישוב היהודי נכנס לתנופת בנייה והתרחבות. קוגריב, כאיש המעמדות העליונים הבריטי, גילה יחס מתנשא ועוין לציונות ולאנשי היישוב.
עוד לפני כן, בשנת 1918, הגיע לארץ חיים ויצמן בראש משלחת של מנהיגים ציוניים שכונתה "ועד הצירים" על מנת לעזור ליישוב היהודי בתחום ההתיישבות והנהגת סדרי החיים בארץ. כמו כן נועד הוועד לקשר בין היישוב לבין כוחות הכיבוש הבריטיים, ולהניח את התשתית לבית הלאומי ברוח הצהרת בלפור. בעוד אנשי הוועד נמצאים על הספינה בלב ים, הודיעו אנשיו של קונגריב למפקדם, שהיה אז ממלא מקומו של אלנבי, כי ציוני ששמו ויצמן יגיע בקרוב לאלכסנדריה בדרכו לארץ ישראל, וכיוון שבואו יעורר מהומה, מוטב שלא יורשה לרדת מן הספינה.
הדבר נודע לוויצמן מפיו של ידידו הקולונל ריצ'רד מיינרצהגן, שהיה תומך נלהב של הציונות ושירת באותו זמן כקצין פוליטי במצרים. מיינרצהגן מחה בפני קונגריב, הממונה עליו, באומרו כי אין הדבר כפי שנמסר לו וכי ויצמן מגיע לארץ ישראל בידיעתם, ומעשה לפי בקשתם, של השלטונות הבריטיים. הוא הוסיף וטען כי הציונות היא חלק מן המדיניות הבריטית ובידי ויצמן מכתבים המעידים על כך מאת אלנבי ולויד ג'ורג', אך קונגריב עמד על דעתו וטען כי אינו יודע כלום על ציונות ולא אכפת לו ממנה וכי מעולם לא שמע את השם ויצמן. מיינרצהגן, ללא ידיעתו של קונגריב מפקדו, מיהר לטלגרף ללונדון וכשהגיע ויצמן לאלכסנדריה מיהר קונגריב לבקרו במלונו, נהג בו באדיבות והזמינו לסעודה.
תחילה אמנם האמין קונגריב ברעיון "הבית הלאומי" ליהודים בארץ ישראל והביע תמיכה בציונות, אך במרוצת הזמן הביע חשש שהתמיכה בציונות תחולל תבערה בעולם הערבי כולו. חיים ויצמן תיאר אותו כג'נטלמן חביב היודע מעט מדי על הציונות, אך ויצמן האמין שניתן לאלף אותו. את התנגדותו לציונות הביע קונגריב כאשר כתב על ועד הצירים כי: "קיומו של ועד הצירים מהווה עלבון מתמיד לממשל הבריטי".[1]
הוא הביע דעה נחרצת שלילית על היהודים בכותבו:
- "אילו נהגו היהודים בתבונה ובקצב איטי, אפשר שהכל היה מסתדר. אבל היהודי הוא תוקפני מחרחר ריב וחסר מעצורים...יכולים היינו להצהיר באותה מידה של הצדקה שאנגליה שייכת לאיטלקים מפני שפעם משלו בה הרומאים."[2]
כמו כן התבטא כי רבים מקציני הממשל הצבאי שותפים לדעתו ומשוכנעים שהציונים מבקשים להציף את הארץ ביהודים, בעיקר מבני המעמדות הנמוכים מרוסיה, פולין ורומניה, כדי ליצור בארץ רוב, וכשיתחזקו דיים ירסקו את הערבים, יגרשו אותם מעל אדמותיהם ובסוף יסלקו גם את הבריטים.[2]
בפברואר 1920 ביקר קונגריב במחנה הגדוד העברי וציין כי הוא מורכב מחומר אנושי הנותן תקווה, אולם עם זאת הדגיש את התנגדותו המוחלטת להמשך קיומו של הגדוד מאחר שהוא עלול להשתתף במהומות פנימיות בארץ ישראל, אם תתחוללנה. בזאת ביטא קונגריב את הלך הרוח של השלטון הבריטי הצבאי בארץ ישראל, אשר לא היה תמים דעים עם הלכי הרוח הפרו-ציוניים של הממשל בלונדון ושאף לפרק את הגדודים שלראייתו היו עשויים להצית עימות עם ערביי הארץ. ואמנם לא חלף זמן רב והגדודים פורקו.
יחד עם זאת רחש קונגריב, כאיש צבא, סולידריות כלפי מי ששירתו בעבר כלוחמים בגדודים. למחווה מיוחד זכה ממנו זאב ז'בוטינסקי, מיוזמי הקמתם של הגדודים, שהשתתף כקצין בקרב על גשרי הירדן ולאחר מכן שירת תקופה קצרה כקצין במטה הכללי בירושלים. כאשר ז'בוטינסקי נאסר, לאחר מאורעות תר"פ, ונשפט על החזקת נשק והפרת הסדר במהלך המאורעות, הוא נדון לחמש עשרה שנות מאסר ועבודת פרך ונכלא בכלא עכו. הדבר עורר סערת מחאות בעיתוני לונדון וקונגריב כתב לפילדמרשל הנרי יוז וילסון ראש המטה הכללי הבריטי, כי העונש שהוטל על ז'בוטינסקי ועל יהודים אחרים שהשתתפו בפעולות ההגנה העצמית חמורים מדי וכי יש להפחית את עונשו לשנת מאסר אחת ושל יתר המגינים לשישה חודשי מאסר. המלצתו נתקבלה ואכן המשפט נפתח מחדש, ועונשו של ז'בוטינסקי הומר לשנת מאסר ועונשם של שאר המגינים לחצי שנה.
התנשאותו של הגנרל, שליטה למעשה של ארץ ישראל באותה עת, על תושבי הארץ, הייתה כמיטב המסורת הקולוניאלית הבריטית ביחס ל "ילידים", לא רק כלפי היהודים בארץ, אלא גם כלפי הערבים. הוא כתב:
- "אני מתעב את כולם במידה שווה, ערבים ויהודים ונוצרים בסוריה ובארץ ישראל – כולם כאחד: עם נתעב. כולם יחד לא שווים אנגלי אחד!"[3]
על האמיר עבדאללה, מי שיהיה לימים המלך עבדאללה הראשון אמר קונגריב:
- "בעבר הירדן עבדאללה הוא נוכל: הוא מוציא את כספי הסובסידיה שלו על עצמו ועל חבריו. הוא אינו מסוגל למשול משום שאין לו העוצמה, היכולת והמרץ — אנו מבזבזים את כספנו עליו, והארץ מידרדרת לחורבן ולאנרכיה. דבר לא יושג ממנו אם לא יינתן לו אנגלי טוב וחזק שינהל אותו מהחל ועד כלה, בגיבוי כוחות בריטיים."[4]
במכתב לפילדמרשל וילסון, אשר צידד ביציאת הבריטים מהארצות שכבשה במלחמה, לרבות מארץ ישראל, ולהתרכזותם רק בבריטניה ובאירלנד, כתב קונגריב כי אכן ארץ ישראל היא "ארץ מתועבת ומאד לא פופולרית בין החיילים". לדבריו הממשלה הבריטית דורשת מהצבא להשליט שלום בין היהודים לערבים. והתוצאה תהיה, לדבריו, שהצבא יילחם גם באלה וגם באלה.[5]
ב-30 בינואר 1920 הגיע לארץ ישראל הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל וביולי 1920 קיבל הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי. קונגריב המשיך לשרת בארץ כמפקד הצבא הבריטי, ללא סמכויות אזרחיות, עד לשנת 1923, אך רגשי העוינות שלו כלפי היישוב היהודי לא פחתו. ב-29 בינואר 1921 שיגר איגרת הסברה לחייליו בארץ, בה ביטא את רגשותיו אלו. באיגרת נאמר, בין השאר:
- "אם כי מבחינה רשמית אין הצבא עוסק במדיניות, ברור שיש בעיות מסוימות, כגון בעיית אירלנד ופלשתינה, שבהם אהדתו של הצבא נתונה לצד זה או אחר. בפלשתינה אהדה זו נתונה יותר, כפי נראה, לערבים, אשר נראו עד כה למסתכל הבלתי-משוחד להיות קורבנות של מדיניות בלתי-צודקת, שנכפתה עליהם על ידי ממשלה בריטית....הממשלה הבריטית לא תיתן כל תמיכה למדיניות השאפתנית של הקיצוניים שבין הציונים, שמטרתם לכונן פלשתינה יהודית, שבה יהיו הערבים נסבלים בלבד. במילים אחרות, הממשלה הבריטית לא תתנגד שפלשתינה תהיה ליהודים מה שבריטניה היא לגבי שאר האימפריה, אבל היא לא תסבול כל מדיניות שתעשה את פלשתינה ליהודים כמו שאנגליה היא לאנגלים".[6]
האיגרת הגיעה לידיו של ד"ר ויצמן ובמכתב לאחד הפעילים הציונים כתב:
- "מכל הדברים המרושעים שנעשו לנו...זהו הגרוע ביותר. ...הצד המיאש הוא, כי הנציב העליון הרשה את פרסומו של חוזר זה בלי כל מחאה. הוא שלח אותו למשרד המושבות בלי הערה אחת. .....לדעתי דומה חוזר זה בדיוק לתעודות שהיו גנרלים רוסים מוציאים באזורים נגועים בפרעות. זוהי פרובוקציה הן לגבי הערבים והן לגבי החיילים הבריטיים."[7]
ויצמן שלח את האיגרת של קוגריב ללויד ג'ורג' ולבלפור במצורף למכתב בו כתב:
- "יש בדעתי להתעקש בעניין זה, עד שהממשלה תחליט אם לסלק פקידים כאלה או תבטל את המנדט".[8]
ב-22 ביולי 1921 בא ויצמן לביתו של בלפור, על פי בקשתו. בלפור זימן לפגישה גם את ראש הממשלה לויד ג'ורג' ואת שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל. בתום הפגישה שאל צ'רצ'יל את ויצמן אם יש משהו שהוא יכול לעשות למענו. ויצמן השיב כי הוא דורש לשלול מקונגריב את האחריות להגנה על ארץ ישראל ותיאר אותו כאויב. צ'רציל הבטיח כי יציע לממשלה שורה של צעדים לחיזוק היישוב העברי ולסלק את פקידי הממשל המתנגדים למדיניות הציונית.
ואכן לא חלף זמן רב וקונגריב סיים בשנת 1923 את תפקידו כמפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל. בתולדות היישוב העברי ייזכר קונגריב כאחד מאנשי הממשל הבריטים שהיו עוינים ליישוב ולציונות ובדבריהם הייתה אף נימה אנטישמית, כדוגמת ארנסט ריצ'מונד, ג'יימס פולוק, אוולין יו בארקר והרולד מקמייקל.
שארית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1923 נתמנה קונגריב למפקד פיקוד הדרום של הצבא הבריטי (אנ'), החולש על החלק הדרומי של האי הבריטי. לאחר זמן לא רב בשנת 1924 הוא נתמנה למושל הכללי של האי מלטה, שהיה אז מושבה בריטית. הוא החזיק בתפקיד זה שלוש שנים ומת בשנת 1927 והוא בן 65 שנים. על פי בקשתו בחייו הוטלה גופתו למימי הים התיכון, כמקובל בצי המלכותי הבריטי ביחס לימאים שנפלו בעת מילוי תפקידם.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תום שגב, ימי הכלניות - ארץ ישראל התקופת המנדט, הוצאת כתר, 1999.
- חיים ויצמן, מסה ומעש, הוצאת שוקן, 1954, עמ' 249.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אודות ולטר נוריס קונגריב באתר מלחמת הבורים angloboerwar.com.
- "מי היה ולטר נוריס קונגריב ?" באתר staffordshiregreatwar.com.
- תמונותיו באתר kentfallen.com.
- ולטר נוריס קונגריב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תום שגב, ימי הכלניות, הוצאת כתר, 1999, עמ' 83.
- ^ 1 2 תום שגב, ימי הכלניות, הוצאת כתר, 1999, עמ' 81.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, הוצאת כתר, 1999, עמ' 13.
- ^ ישעיהו פרידמן, כיצד נקרע עבר הירדן מעל הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל, עיונים בתקומת ישראל 15, 2005, עמ' 125–146, בעמ' 135
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, הוצאת כתר, 1999, עמ' 124-123.
- ^ ספר תולדות ההגנה, כרך ב' חלק שלישי, עמ' 1267.
- ^ ספר תולדות ההגנה, כרך ב' חלק שלישי, עמ' 1267 בהערת שוליים.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, הוצאת כתר, 1999, עמ' 161.
| בקרת זהויות |
|
|---|