חוכמת ההמונים

אריסטו – "אבי חכמת ההמונים", ידוע בהיותו האדם הראשון אשר כתב על "חוכמת ההמונים" בעבודתו הפילוסופית: "פוליטיקס" (Politics (Aristotle)).

חוכמת ההמונים היא הדעה הקולקטיבית של קבוצת יחידים. איסוף תשובות של קבוצה גדולה לשאלות הכרוכות באומדן, ידע כללי וחשיבה מרחבית מראה, לעיתים, כי בממוצע מתקבלת תשובה מדויקת יותר מאשר כל תשובה שניתנה על ידי אותם יחידים בקבוצה. הסבר אינטואיטיבי לתופעה זו הוא ה"רעש" הייחודי ליחיד בקבוצה – לכל אדם דעות אישיות ושיקול דעת פרטני, וכאשר לוקחים את ממוצע התשובות של קבוצת יחידים, מצטמצמת השפעת "רעש" זה.[1]

עקרון חוכמת ההמונים גורס שחוכמתו של ההמון גדולה, בתנאים מסוימים, מחוכמתו של המומחה היחיד. על פי רעיון זה, שקלול התשובות שתפיק קבוצה גדולה של אנשים, שאינם מתואמים ביניהם, יהיה לעיתים מדויק יותר מהתשובה הטובה והמלומדת שיפיק מומחה עצמאי. עיקרון זה הודגם באוכלוסיות שונות ובניסויים מתחומי חיים שונים.[2]

חוכמת ההמונים – הספר[2]

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'יימס סורוויקי

מושג חוכמת ההמונים, תוך התמקדות בעולם העסקים, תוּאר בהרחבה על ידי העיתונאי האמריקני ג'יימס סורוויקי, בספרו "חוכמת ההמונים", שיצא לאור בשנת 2004.

במרכזו של הספר מתואר מחקר, המסיק כי דווקא קבוצות מגוונות, נטולות היררכיה ושמורכבוֹת מאנשים שלא מכירים זה את זה, ייתנו את התוצאות הטובות ביותר לארגון. לטענתו, ב-91% מהמקרים, ההמונים מספקים תשובה נכונה לבעיה המוצגת בפניהם, בעוד ששיעור ההצלחה של מומחים בעלי השכלה רלוונטית הוא רק 65%.

תנאים לקיום חכמת המונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סורוויקי, כדי שחוכמת המונים תהיה אפקטיבית בצורה מיטבית, עליה לקיים את כל התנאים הבאים:

  • מגוון דעות (הטרוגניות) – לכל אדם תהיה דעה אישית ופרספקטיבה שונה. בזכות קיומו של המגוון, ניתן לקבל חלופות, גם אם טובות פחות, המסייעות בעת קבלת החלטה. כל עוד יישמר האיזון בין המידע והידע, המשותפים לכלל הקבוצה, לבין ידע פרטי נוסף, שמוחזק באופן אישי על ידי היחידים, נוכל לראות פרספקטיבות שונות, המאפשרות את קיומה של ה"חוכמה".
  • אי-תלות בין אנשים – קהל חכם הוא קהל מגוון, שמצליח לשמור על עצמאות ואי-תלות בין האנשים. יש לקחת בחשבון, שחלק מהדעות יהיו מוטות או שיחקו דעות של אנשים אחרים ועם זאת, מצב זה אינו מהווה הפרעה כל עוד ההטיה היא מגוונת.
  • אגרגציה (צבירה) – קיום מנגנון, האוסף את כל מגוון הדעות בתחום מסוים, ומציג אותו באופן המאפשר קבלת החלטות.

היבטים של חוכמת המונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סורוויקי מתייחס לשלושה היבטים של חוכמת המונים:[3]

מנת משכל קבוצתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לסורוויקי, קבוצת חוקרים, ביניהם אניטה וו. וולי ותומאס מאלון, חקרו מהם המשתנים המשפיעים על מנת המשכל הקבוצתית. במחקר "ראיות לפקטור אינטליגנציה קולקטיבית בביצועים של קבוצות אנושיות"[4] זיהו וולי, מאלון ושותפיהם את "גורם c" (באנגלית: Collective factor).

"גורם c" שימש ככלי לחוזי תוצאות המבחנים של קבוצות אנשים שהשתתפו במחקר. המבחנים כללו משחקי חשיבה, ניהול משא ומתן עם קבוצות אחרות, פתרון חידות ועוד. מחד גיסא, "גורם c" לא הושפע מלכידות קבוצתית, מוטיבציה או משביעות רצון משאר חברי הקבוצה; מאידך גיסא, נמצאו שלושה משתנים המשפיעים על "גורם c" באופן משמעותי.

שלושת המשתנים המשפיעים על "גורם c":

  • רגישות חברתית – הקבוצות שזכו להצלחה הרבה והעקבית ביותר בכל סוגי המשימות השונות היו אלה, שחבריהן הקשיבו זה לזה, מבלי לקטוע אנשים במהלך דבריהם, וגילו רגישות להבעות הפנים של זולתם ולשפת הגוף שלהם. הרגישות החברתית השפיעה על ביצועי הקבוצה יותר מהרכב החברים, מנת המשכל הממוצעת או המצרפית שלהם וכל משתנה אחר.
  • שוויוניות – המחקר גילה מתאם גבוה בין הצלחה במשימות לבין חלוקה שוויונית של תורות דיבור וזמן התבטאות של חברי הקבוצה. קבוצות שבהן התבלט מנהיג דומיננטי הפגינו ביצועים ירודים יותר, וככל שהשיחות כללו יותר סבבי דיבור, בהשתתפות יותר חברים, שזכו לתורות דיבור דומים יותר באורכם, כך הקבוצה הראתה תוצאות טובות יותר במשימות השונות.
  • שיעור הנשים בקבוצה – בין אם הקבוצות מנו שניים, שלושה, ארבעה או חמישה חברים, ככל ששיעור הנשים גדל, האינטליגנציה הקבוצתית עלתה. ניתן להתייחס למשתנה זה כמשתנה מתווך; זאת מפני שהנשים שהשתתפו בניסוי קיבלו כאינדיבידואל תוצאות גבוהות יותר מגברים ב"רגישות חברתית".

חוכמת ההמונים ברשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייקל נילסן, בעברו פיזיקאי קוונטי, גייס את תופעת חוכמת ההמונים ויצר את המחקר המדעי האזרחי. המטרה היא לפתח כלים, שיאפשרו לאנשים לשתף את הידע והרעיונות שלהם, על מנת לפתח את המדע מהר יותר משיעשו זאת המומחים לבדם. פלטפורמת הווב 2.0 היא זאת שמאפשרת להמונים מכל קצוות העולם להביע את דעתם בתחום מסוים, ועל ידי כך לקדם את המדע.[5] נילסן מציג את הרעיון באמצעות סיפורו של המתמטיקאי טים גאוורס, שהשתמש בבלוג שלו כדי להעלות בעיות מתמטיות קשות במיוחד והזמין אנשים לנסות ולפתור אותן. תוך 37 ימים בלבד הבעיות נפתרו במלואן, והשיטה הוכחה כיעילה.[6]

גם חוקרי החלבונים, פרופסור דייוויד בייקר ופרופסור זורן פופוביץ', גייסו את ההמונים לטובת המדע, כאשר פיתחו את המשחק המכונה "Foldit" (קפל אותו). הם הפיצו את המשחק ברשת, כשהם מעודדים את המשתתפים לשחק בו בחינם, ולהתחרות זה בזה ב"קיפול" חלבונים. המשחק עזר לפענח את מבנהו של חלבון מורכב במיוחד, הישג שעשוי להוביל לפיתוח תרופות במלחמה כנגד מגפת האיידס. מבנהו של חלבון זה היה בגדר תעלומה עבור החוקרים בתחום במשך יותר מעשר שנים, אך הגיימרים הצליחו לפתור אותה תוך שלושה שבועות בלבד. זו היא דוגמה נוספת לדרך בה יכולים אנשים מן השורה לתרום את כוח החישוב של מוחותיהם לטובת המדע.[7]

ניחוש משקל שור – אנגליה[8]

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדען פרנסיס גלטון גילה, שאם שואלים אנשים רבים שאלה כמותית, הם יכולים להגיע לתשובה קרובה יותר לאמת מאשר תשובתו של מומחה. בשנת 1906 גלטון נכח בתחרות חוואים שהתרחשה בפלימות', אנגליה. לקהל הרחב הוצג שור שחוט, ומטרת הקהל הייתה לנחש מהו המשקל המדויק של השור. המשתתפים רשמו את ניחוש המשקל על פתק ומסרו אותו למנחה. כ-800 איש השתתפו בתחרות (13 קולות נפסלו), בה האדם שהניחוש שלו יהיה הכי קרוב למשקל השור – ינצח. לאחר התחרות, גלטון לקח את הכרטיסים המשומשים וביצע ניתוח סטטיסטי שלהם. הוא גילה שהממוצע של כל הניחושים הוא 1,198 ליברות (543.4 ק"ג), בעוד שהמשקל המקורי של השור היה 1,207 ליברות (547.5 ק"ג). ממוצע הניחושים היה הניחוש הקרוב ביותר, אפילו בקרב מומחי הבקר שהשתתפו בתחרות.

גלטון הגה שלושה עקרונות כדי להשתמש ב"חוכמת ההמונים":

  • לכל משתתף מההמון חייב להיות מקור ידע עצמאי (בלתי-תלוי במקורות הידע של שאר ההמון).
  • החלטת המשתתף חייבת להיות אישית וללא כל השפעה מן הסובבים אותו.
  • חייב להיות מנגנון שיוכל לאסוף את כל המידע הבלתי-תלוי מהמשתתפים.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Yi, S. K. M., Steyvers, M., Lee, M. D. and Dry, M. J. (באפריל 2012). "The Wisdom of the Crowd in Combinatorial Problems". Cognitive Science. 36 (3): 452–470. doi:10.1111/j.1551-6709.2011.01223.x. {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  2. ^ 1 2 על-פי ספרו של ג'יימס סורוויקי: "Wisdom of the Crowds"
  3. ^ ריאיון עם סורוויקי, באתר randomhouse (באנגלית)
  4. ^ Anita Williams Woolley, Christopher F. Chabris, Alex Pentland, Nada Hashmi, Thomas W. Malone (בספטמבר 2010). "Evidence for a Collective Intelligence Factor in the Performance of Human Groups". Science. 330 (6004): 686–688. doi:10.1126/science.1193147. {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  5. ^ האם הגולשים הם עתיד המדע?, באתר כלכליסט, 10 בנובמבר 2011
  6. ^ Open science: Michael Nielsen at TEDxWaterloo, סרטון באתר יוטיוב; המדע האזרחי, הרצאה ב-TED
  7. ^ ד"ר רועי צזנה, ‏כשהגיימרים ניצחו את המדענים… במדע, באתר "הידען", 1 באוקטובר 2011
  8. ^ Francis Galton (במרץ 1907). "Vox Populi". Nature. 36 (3). {{cite journal}}: (עזרה)