חנוך ילון מקבל את פרס ישראל, 1962 | |
לידה |
13 במאי 1886 גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
---|---|
פטירה |
18 בפברואר 1970 (בגיל 83) ישראל |
ענף מדעי | בלשנות |
מקום מגורים | האימפריה האוסטרו-הונגרית, ארץ ישראל, ישראל |
מקום קבורה | הר המנוחות |
פרסים והוקרה | פרס ישראל (1962) |
הערות | נבחר לוועד הלשון העברית |
תרומות עיקריות | |
חקר את לשון חז"ל והתנ"ך | |
חנוך ילון (דיסטנפלד; ח' באייר תרמ"ו, 13 במאי 1886 – י"ב באדר א' תש"ל, 18 בפברואר 1970) היה בלשן ישראלי, מחשובי חוקרי לשון חז"ל וחתן פרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשכ"ב (1962)[1].
ילון נולד בעיירה טריטקי שבגליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית. לצד לימודי התלמוד למד גם לימודים כלליים ושפות. הוא עבר ללופאטין ושם לימד עברית. בגיל 18 למד לקראת בחינות בגרות אקסטרניות בלבוב, והושפע מאליעזר מאיר ליפשיץ. בתום מלחמת העולם הראשונה עבר לווינה ונישא לציפורה לבית אימבר (אחייניתו של נפתלי הרץ אימבר).
ילון עלה לישראל בשנת תרפ"א (1921) והתגורר בירושלים. בהזמנת רא"מ ליפשיץ החל ללמד בבית המדרש למורים "מזרחי" (היום "מכללת ליפשיץ - המכללה האקדמית הדתית לחינוך"). הוא נבחר לוועד הלשון העברית והיה חבר האקדמיה ללשון העברית עם היווסדה.
ילון הרבה לחקור את לשון חז"ל וכן את לשון המקרא ולשון הפיוט. הוא ניקד את כל ששה סדרי משנה, שיצאו עם פירושו של חנוך אלבק.
ש"י עגנון הגדירו כ"ראש לחכמי לשוננו שבדור"[2]. ילון זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ובפרס ישראל במדעי היהדות בשנת תשכ"ב-1962[1].
נפטר בגיל 84, והותיר בת אחת, לאה.
ביבליוגרפיה: