יוג'ין רוסטוב
 | |||||||
| לידה |
25 באוגוסט 1913 ברוקלין, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
25 בנובמבר 2002 (בגיל 89) אלכסנדריה, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
בית הספר למשפט של ייל  | ||||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
  | |||||||
יוג'ין ויקטור דבס רוסטוב (באנגלית: Eugene Victor Debs Rostow; 25 באוגוסט 1913 – 25 בנובמבר 2002) היה משפטן יהודי-אמריקאי רב השפעה ופקיד ממשל בארצות הברית; שירת כדיקן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, וכתת מזכיר המדינה לעניינים מדיניים של נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון.
בין מנסחי החלטה 242 לאחר מלחמת ששת הימים.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נעוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוסטוב נולד ב-25 באוגוסט 1913 בברוקלין, ניו יורק, נכד למהגרים יהודים עניים מרוסיה, וגדל באירווינגטון, ניו ג'רזי, ובניו הייבן, קונטיקט. הוריו היו סוציאליסטים פעילים ושלושת בניהם נקראו על שם אישים אמריקאים ידועים: יוג'ין דבס, ראלף אמרסון ווולט ויטמן.
לימודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוסטוב התקבל לאוניברסיטת ייל ב-1929. ציוניו בבחינות הכניסה היו כה גבוהים שהוא הוזכר בניו יורק טיימס כ"תלמיד המושלם". ב-1932 זכה בפרס פי בטה קפה וב-1933 סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות גבוהה ביותר, וקיבל את פרס אלפאוס הנרי סנואו הניתן לסטודנט ש"על ידי הישגיו, אופיו, ואישיותו תרם לאוניברסיטה ביותר בכך שהשרה על חבריו את ההערכה לתכונות הנעלות ביותר של ההשכלה הגבוהה".
בשנים 1933–1934 למד רוסטוב כלכלה באוניברסיטת קיימברידג' וסיים את לימודי המשפטים. מ-1936 עד 1937 שימש כעורך ראשי של הביטאון המשפטי של ייל.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום הלימודים עבד רוסטוב במשרד עורכי דין ניו יורקי המתמחה בחברות, פשיטות רגל ומניעת קרטלים. ב-1938 חזר לבית הספר למשפטים של ייל כמרצה (התקבל כפרופסור מן המניין ב-1944) והיה חבר גם במחלקה לכלכלה שם.
במשך מלחמת העולם השנייה שירת רוסטוב במנהל החכר והשאל, במשרד החוץ כמקשר למנהל החכר והשאל, וכעוזר לתת-שר החוץ דין אצ'סון. הוא היה בין הראשונים שמתחו ביקורת פומבית על הפניית תושבי ארצות הברית ממוצא יפני למחנות ועל החלטות בית הדין העליון שתמכו בכך.
ב-1955 נתמנה רוסטוב דיקן בית הספר למשפטים של ייל, והחזיק במשרה זו עד 1965. מ-1966 עד 1969 שירת כתת-שר לעניינים מדיניים בממשלתו של לינדון ג'ונסון. בתקופה זו עזר לניסוח החלטה 242, אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר של מועצת הביטחון של האו"ם בנושא הסכסוך הערבי ישראלי. לדעתו, שיש לה מעמד מיוחד לאור תפקידו: "יהודים המתיישבים בתל אביב משתמשים באותה זכות משפטית שיש להם להתיישב בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים" והוא אינו רואה הבדל בין המקומות. זכות זו מעוגנת בחוקת האו"ם, סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות[1].
לאחר שעזב את המשרה הממשלתית חזר רוסטוב לבית הספר למשפטים של ייל, לימד קורסים בחוקה, חוק בינלאומי וכיוצא בזה. בהיותו מוטרד מההתפשטות הצבאית הסובייטית, באמצע שנות ה-70 היה חבר ב"איגוד למען רוב דמוקרטי" והיה בין מייסדי ומובילי "הוועד לסכנה הנוכחית". ב-1981 מונה על ידי רונלד רייגן לראש הסוכנות לפיקוח על כלי נשק ופירוק נשק, כשהוא הדמוקרט בעל המשרה הרמה ביותר בממשלו של נשיא זה.
חייו האישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1933 נישא רוסטוב לעדנה גרינברג, והם נשארו נשואים עד מותו מאי-ספיקת לב. נולדו להם שלושה ילדים.
אחיו הצעיר, וולט ויטמן רוסטוב, שימש כיועץ לביטחון לאומי לנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון.
מספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מדיניות לאומית לתעשיית הנפט (1948).
- תכנון לחרות (1959).
- הזכות הריבונית (1962).
- חוק, שלטון, והשאיפה לשלום (1968).
- האם החוק מת? (עורך, 1971).
- האידיאל בחוק (1978).
- ארוחת בוקר לנפוליאון (1993).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Rostow, Eugen Bricks and stones: settling for leverage; Palestinian autonomy, The New Republic, 23 April 1990, עמ' 3