מאפיינים כלליים | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
סוג | מסוק קרב | ||||||||||||
ארץ ייצור | ארצות הברית | ||||||||||||
יצרן | יוז מסוקים, ולאחר מכן מקדונל דגלאס | ||||||||||||
משתמש ראשי | אפגניסטן | ||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
תרשים | |||||||||||||
יוז MD 500 דיפנדר הוא מסוק קרב קל דו-מושבי, מתוצרת חברת יוז מסוקים האמריקאית, ששירת בחילות אוויר מערביים ובכללם חיל האוויר הישראלי בשנות ה-80 וה-90. כינויו בישראל היה להטוט.
מסוק הדיפנדר MD-500 הוא מסוק רב משימתי לסיור וגם למשימות של מסוק קרב שתוכנן כפיתוח של המסוק הקל לסיור: OH-6A "קאיוס", ששימש בהצלחה במלחמת וייטנאם וגרסתו האזרחית, ה-M500. כמו קודמיו, לדיפנדר תא טייס בעל צורה אופיינית של בועה והטייסים יושבים בו זה לצד זה. לדיפנדר גם שריון קל לתא הצוות ולמנוע, מכלי דלק נאטמים וזרועות חיצוניות לתליית חימוש. כן הורכב לו רוטור בעל חמישה להבים, שצמצם את רעש המסוק. הדיפנדר המריא לראשונה ב-1977.
המסוק יוצר בארבעה דגמים: דגם צבאי בסיסי, דגם נגד צוללות, דגם נגד טנקים ודגם תצפית. בדגמי נ"ט מאוחרים הוספה מערכת תצפית בקדמת תא הטייסים ששברה את מראה הבועה. בשנות השמונים פותחה גם גרסה בשם NOTAR, חסרת רוטור אחורי, בה זרם אוויר עובר דרך הזנב המעובה ומתנגד לסחרור המסוק.
בשנת 1984 נרכשה חברת יוז על ידי חברת מקדונל דאגלס ושם המסוק נקבע כ-MD500.
המסוק נרכש בצורה מצומצמת על ידי צבא ארצות הברית עבור חטיבת המבצעים המיוחדים למסוקים, וכן נמכר במדינות רבות בעולם הודות למחירו הנמוך יחסית למסוקי קרב. בין השאר שימש המסוק את חיל האוויר של קוריאה הדרומית. חיל האוויר של צפון קוריאה הצליח בסוף שנות ה-80 לרכוש 87 מסוקים אזרחיים דומים לדיפנדר וצבעה אותם בצבעים של חיל האוויר של קוריאה הדרומית, במטרה לאפשר בלבול של הדרום קוריאניים[1].
המסוק, בגרסת הנ"ט, נקלט בחיל האוויר הישראלי בשנת 1979 וכונה "להטוט". ישראל רכשה כ-30 מסוקי דיפנדר לאחר שארצות הברית הגבילה את מספר מסוקי ה-AH-1 קוברה שהסכימה למכור לישראל[2].
יתרונותיו היו זריזותו, מחירו הנמוך (כ-40% ממחיר מסוק קוברה) והיותו שקט. בישראל בוצעו מספר שינויים במסוק: בין השאר, פתח פליטת הגזים הוסט כדי להקשות מעט על זיהוי המסוק על ידי טילים מונחי חום. עד שנת 1980 צורפו המסוקים לטייסות 160 ו-161 שהטיסו מסוקי קוברה, מאוחר יותר הוקמה טייסת דיפנדרים ייעודית וניתן לה המספר 190. הטייסת הוקמה בבסיס רמון ואחר כך הועברה לבסיס רמת דוד כדי לצמצם את בעיית הטווח בפעילות בלבנון ולמנוע את קשיי התפקוד של המסוק בתנאי חום. מספר מסוקים מצומצם, בגרסה לא חמושה המשיך לשרת בטייסות הקוברה כמסוקי סיור. בשיאם שירתו בחיל האוויר כארבעים מסוקי דיפנדר.
למרות זריזותו התקשה המסוק להשתלב בפעילות המבצעית של חיל האוויר בהמשך שנות ה-90 של המאה ה-20. כשהוא עמוס בטילים התקשה המסוק לתפקד בגובה רב ובמזג אוויר חם, וטווח הטיסה שלו הפך מגבלה חמורה. באמצע שנות ה-90, כאשר חיל האוויר הישראלי רכש עוד מסוקי קוברה, והחליט לרכוש מסוקי AH-64 אפאצ'י, נדחק הדיפנדר ממקומו. הטייסת שהפעילה אותו קלטה מסוקי אפאצ'י ומסוקי הדיפנדר הוסבו לאימון מתקדם של טייסי תקיפה או נמכרו. חמישה מסוקי דיפנדר נמכרו, במחיר 100,000 דולר כל אחד, לחברה קנדית שהעבירה אותם לקולומביה, דבר שהביא למתיחות ביחסי ישראל ארצות הברית על רקע הטענה שהם שימשו סוחרי סמים[3].
דני שלום, חמישים שנות עליונות אווירית, הוצאת כנרת