יחסי איחוד האמירויות הערביות – הפיליפינים | |
---|---|
איחוד האמירויות הערביות | הפיליפינים |
שטח (בקילומטר רבוע) | |
83,600 | 300,000 |
אוכלוסייה | |
11,186,739 | 116,318,236 |
תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
504,173 | 437,146 |
תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
45,069 | 3,758 |
משטר | |
מונרכיה פדרלית, מונרכיה נבחרת, מונרכיה חוקתית | דמוקרטיה נשיאותית |
יחסי איחוד האמירויות הערביות–הפיליפינים הם היחסים הדו-צדדיים בין האמירויות הערביות המאוחדות לבין רפובליקת הפיליפינים.
השגרירות הפיליפינית באבו דאבי נפתחה ב-17 ביוני 1980.[1]
כלכלת איחוד האמירויות תלויה בעובדים זרים, שחלק ניכר מהם באים מהפיליפינים. איחוד האמירויות הוא היעד השני הגדול ביותר עבור מהגרי עבודת פיליפינים, אחרי ערב הסעודית. ישנם כבין 500,000 ל-600,000 עובדים פיליפינים באיחוד האמירויות הערביות. 60% מסווגים כבעלי מקצוע, 25% מיומנים ו-15% לא-מקצועיים. סך הסחר בין הפיליפינים לבין איחוד האמירויות הערביות עלה ל-1.61 מיליארד דולר ב-2010 מ-1 מיליארד דולר בשנת 2009.[2][3]
איחוד האמירויות הערביות דורגה במקום ה-16 בקרב שותפי הסחר בפיליפינים ב-2009, שותפת היבוא ה-14 בגודלה ו-21 בגודלה בשותפות לייצוא. באותה שנה הייתה איחוד האמירויות הערביות שותפת היבוא השני ושותפת היצוא הראשון של הפיליפינים במזרח התיכון. 90% מהייבוא הפיליפיני מאיחוד האמירויות הערביות זה מוצרי נפט. איחוד האמירויות הערביות, ובמיוחד אבו דאבי, משמשת כמרכז תחבורה למוצרי הייצוא הפיליפינים, שרבים מהם נכנסים למכס במדינות אחרות במזרח התיכון.[3]
האמירויות תמכו בשיחות שלום בין ממשלת הפיליפינים לבין חזית השחרור הלאומית של מורו, שהובילו להסכם שלום סופי שנחתם במנילה ב-2 בספטמבר 1996. האמירויות גם תמכה בהצעת הפיליפינים למעמד של משקיף בארגון לשיתוף פעולה מוסלמי וייעצה לפיליפינים לקבל תמיכה גם ממדינות חברות אחרות שנותרו נייטרליות להצעת הפיליפינים.[3]
איחוד האמירויות הערביות מחזיקה בשגרירות במנילה.[4] מאידך, הפיליפינים מחזיקה בשגרירות באבו דאבי וקונסוליה בדובאי.[5]