כצאן לטבח

"כְּצֹאן לְטֶבַח" הוא ביטוי המתאר מי שהובל אל מותו בקלות, באמצעות דימויו לצאן המובל לשחיטה. לעיתים הוא משמש לתאר התנהגותו של הרוג, שבתמימותו ובחוסר האונים שלו הלך אל מותו מבלי לנסות להתנגד. השימוש בביטוי זה כלפי הנספים בשואה עורר פולמוס גדול.

מקור הביטוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ישעיהו מופיע ביטוי שונה במעט: ”כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל” (פרק נ"ג, פסוק ז'), ובספר ירמיהו מופיעה הצורה ”כְּצֹאן לְטִבְחָה” (פרק י"ב, פסוק ג'), ובספר תהלים (פרק מד) מופיעה הצורה ”כְּצֹאן טִבְחָה” (פרק מ"ד, פסוק כ"ג). בספר משלי נמשל האדם דווקא לשור ההולך לטבח: ”כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא” (פרק ז', פסוק כ"ב).

ביהדות הרבנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הביטויים הראשונים של הביטוי, בצורה "כצאן לטבחה", מופיע באיכה רבה, כשהוא מושם בפי יעקב המקונן על בניו ש”עכשו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה” (פתיחה כד). צורה זו מופיעה גם באגדה בפרקי דרבי אליעזר, שבה, לנוכח סכנה הנשקפת לבני ישראל, קורא משה לשלושת האבות: ”אם אתם בני העולם הבא עמדו לפני בשעה הזאת, שהרי בניכם נִתנו כצאן לטבחה” (פרק מה).[1]

הצורה "כצאן לטבח" מופיעה בקינה לתשעה באב של הקליר, המתוארכת למאה השביעית: ”ראה כי הוסערתי כאניה / בתאניה ואניה / וקהלי כצאן לטבח מנויה...”.

ב"ספר יוסיפון", שפורסם באיטליה במאה ה-10 ומחברו אינו ידוע, שׂם המחבר את הביטוי, כביטוי גבורה, בפיו של מתתיהו החשמונאי: ”חזקו ונתחזקה ונמות במלחמה ולא נמות כצאן לטבח יובל”.

בנוסף, הצורה מופיעה בפיוט הנאמר מדי שני וחמישי ב"תחנון" עם סיום תפילת שחרית:

”הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים,
נחשבנו כצאן לטבח יובל,
להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה” (נוסח זה מופיע לראשונה במחזור ויטרי משנת 1208).

בעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורה המופיעה בתהלים, "כצאן טבחה", מופיעה בסיפורו של יוסף חיים ברנר משנת ה'תרס"ד, 'מסביב לנקודה', שבו, בעקבות תיאור הפרעות בקישינב שואל שמואל: "והיהודים היו כצאן טבחה? לא הגנו על עצמם?".

הביטוי במסגרת זיכרון השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לביטוי "כצאן לטבח" מקום מרכזי בזיכרון השואה בישראל. בראשית ימי מדינת ישראל נתפסו בה רבים מקורבנות השואה ככאלה שהלכו כצאן לטבח, והדגש הושם על זכרם של מורדי הגטאות והלוחמים הפרטיזנים שהלכו בדרך ההתנגדות. כמודל לדרך ההתנגדות שימש כרוז ביידיש שכתב אבא קובנר, ממנהיגי ארגון הפרטיזנים המאוחד, ב-31 בדצמבר 1941 לתושבי גטו וילנה, ובתרגומו לעברית, שנעשה בידי קובנר, הופיעה הקריאה "אל נלך כצאן לטבח!"[2] (ביידיש: לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה).

ש"י עגנון, בסיפורו "הסימן", שבו הוא מקונן על חורבן עיר הולדתו בשואה, הציג הבחנה בין יהודי ארץ ישראל ליהודי הגולה: "יפה ישיבת ארץ ישראל מישיבת חוצה לארץ, שארץ ישראל נתנה בנו כח לעמוד על נפשנו, לא כבחוצה לארץ שהלכנו לקראת צר כצאן לטבחה".

גם בחברה החרדית נמצאו, בשנים הראשונות אחרי השואה, דברי ביקורת על קורבנות השואה שהלכו "כצאן לטבח". דוגמה לכך הם דברים שנכתבו על ידי פ. פלסקר בירחון החרדי 'בית יעקב' באוקטובר 1948:

ככל שאנו מעמיקים ובוחנים את היקף השואה, כן אנו רואים ביתר בירור את הממדים המבהילים של ההשלמה המבישה שהפגינו ההמונים היהודים כלפי מוצאיהם להורג, ואת נכונותם המדהימה לצעוד היישר אל שדה הקטל.... אין למצוא כל צידוק או סיבה ל'פחדנות המבישה' ('השתפנות') של אלה שעמדו להוציאם להורג, שהיו מוכנים להקל על מלאכת החיסול, על כניעה מוחלטת לרוצח הנאצי... תופעה זו אין שנייה לה בשום אומה או שפה – לאפשר מרצון לרוצחים בזויים להשמיד עם שלם ואפילו לא לוודא שברברים אלה ישלמו עבור רצח זה בנהרות של דם חייליהם וציודם המעולים ביותר.[3]

עם השנים, הוגדר מחדש מושג הגבורה בשואה כך שבנוסף להתנגדות בכוח כלל גם את כל קשת מופעי החיים האחרים החל במאבק לשמירה על צלם אנוש, דרך המאבק לפת לחם, וכלה ביצירה, בלימוד ובחינוך. אמר הרב יצחק ניסנבוים בישיבה בגטו ורשה: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות".

ראיית קורבנות השואה ככאלה שהלכו כצאן לטבח קוממה בראש ובראשונה את ניצולי השואה. דוגמאות לכך:

בעיקר ריחפה לפני עיני כל הזמן הנוסחה, המזעזעת אותי כל אימת שאשמענה, על אודות הליכתנו 'כצאן לטבח יובל' – נוסחת סלף המוכיחה מדי-פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי להשמדה הפיזית ואפשרה אותה.

על אותה שבירת הרוח שעליה דיבר וירצברג כתב פרימו לוי ב-1986:[4]

רוצה הייתי לזמן כל מי שמעז לשפוט מקרים אלה להתנסות בעצמו בניסוי מושגי כן: יצייר לו בדמיונו, אם הוא יכול, שעברו עליו חודשים או שנים בגטו, בייסורי רעב מתמיד, בתשישות, בבלבול ובהשפלה; שראה את יקיריו מתים סביבו בזה אחר זה; שנותק מן העולם, בלא אפשרות לקבל או להעביר ידיעות; ולבסוף, שהועמס על רכבת, המכילה שמונים או מאה איש בכל קרון משא; במסע לעבר הבלתי נודע, כסומא בארובה, ימים ולילות ללא שינה; ונמצא בסופו של דבר מוטל כלוא בחומותיו של תופת חסר פשר.

בזמן המלחמה, ב-21 בינואר 1943, היה עורך "דבר לילדים" יצחק יציב אולי הראשון שחתר תחת עמדת "כצאן לטבח". תחת הכותרת "מלחמת החלש נגד החזק" הסביר כי התנגדות, מרי והתמודדות תלויים ביחסי הכוחות בין שני הצדדים, ויש להם ביטויים שונים ומיוחדים. כדי להעביר את המסר המורכב הזה לקהל קוראיו הילדים הוא יוצא מהאנלוגיה המוכרת למלחמתו ההרואית של דוד בגוליית. לאחר כמה דוגמאות למעשי גבורה של יהודים בשואה שעיקרם העברת ידיעות וניסיונות בריחה הוא מסכם:[5]

כך נאבקים יהודים להציל את נפשם מכף הנאצים. אין אנחנו יודעים הרבה באילו דרכים נלחמים אחינו שם על קיומם ועל הצלתם. אבל הם נלחמים. שונות דרכי המלחמה של החלש מדרכיו של החזק, אבל גם מלחמתו של החלש לקיומו מלחמת גבורה היא".

כלומר, גם מלחמת הקיום, עצם ההישרדות בתנאים בלתי אפשריים, היא סוג של גבורה.

  • בספרו "אולקניקי, ראדין, וילנה: מיומנו של בן תורה בשואה ולפניה" כותב הרב קלמן פרבר:

הרוצחים הגרמנים מתחלקים בשלל הקרבנות עם אחיהם הרוצחים הליטאים, הם מתחלקים ברכוש היהודי שנלקח מהיוצאים להרג בפונאר. ולא די להם בכך, הם מתעללים ומשפילים את קרבנותיהם... גם בפונאר גופא רימו הליטאים את הקרבנות בעד בצע כסף ולא עמדו בהבטחותיהם. זה, עורר את היהודים, ברגעי חייהם האחרונים, לנקמה. ורבים מהליטאים והגרמנים נהרגו, נחבלו ונפצעו בידי צעירי בחורי ישראל, בעמדם על חייהם...מי הוציא את השקר הגדול כי בני ישראל בגטאות הלכו כצאן לטבח? לא ולא! בראש מורם, בגאווה ובגאון הלכו רבנים אלי קבר כששירת 'בצאת ישראל ממצרים' על פיהם ובקריאת 'שמע ישראל' עזבו את עולם השקר.

אחד הראשונים במדינת ישראל שלא גינה את היהודים שלא פנו אל דרך הגבורה היה נתן אלתרמן, שנתן ביטוי לתחושתו זו במספר שירים בטור השביעי בראשית שנות ה-50.[6] בשנת 1962 פרסם ק. שבתאי את ספרו "כצאן לטבח?", שאיגד מאמרים מן המחצית השנייה של שנות ה-50, ובו תקף את המיתוס שלפיו היהודים הלכו למותם "כצאן לטבח" ותיאר את מורכבות הסיטואציות והדילמות של היהודים בשואה, גם אלו שלא פנו אל דרך "הגבורה והמרד".[7][8]

אלבומה של חוה אלברשטיין "לעמעלע" כולל שירים שעוסקים בשואה מאת משוררי יידיש משנות ה-40, ושמו נלקח משיר הנושא "לעמעלע" (ביידיש: "שה קטן"), המכוון לשה מסיפור עקדת יצחק.

ראש הממשלה יצחק רבין התייחס לכך בנאומו הרשמי, ביום השואה האחרון בחייו ("אט אט הם אינם כבר בינינו, אט אט הולכים הם ונעלמים"). בדבריו, כנציג היישוב הארצישראלי מיד לאחר השואה, ביקש ראש הממשלה מחילה, הן מניצולי השואה המעטים שנותרו בחיים, והן מהמתים בשואה, שבשנים הראשונות לאחר השואה לא הובנו כראוי ואף זלזלו בהם, ואשר "רק בשנים האחרונות למדנו את גודל תעוזת נפשם, אשר למדנו כעת לכבד".

סירוב להינצל בתקופת השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות לא קיימת אידאולוגיה של הליכה "כצאן לטבח", וחייב אדם לנסות לברוח כאשר חייו נמצאים בסכנת מוות. קיימים ביטויים קשים בהלכה כלפי יהודים שיכלו להינצל, אך בחרו להישאר עם משפחותיהם אל מותם. הרמב"ם התייחס לכך במספר מקומות:

... ולפיכך ראוי להם לברוח ולנוס ולהכנס ליערות ומדבריות, ואל יחוסו על הפרידה מן הקרובים ולא על אבדן רכוש, כי כל זה מעט ודבר מזער כלפי ה' מלך המלכים המושל בכל, והוא השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, ונאמן הוא לשלם שכר טוב בעולם הזה ולעולם הבא

— איגרת תימן, תרגום: הרב יוסף קאפח, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ד, עמ' ל.

ובמקומות אחרים: "... וכל העומד שם [ולא בורח] הרי זה עובר ומחלל שם שמים, והוא קרוב למזיד.[9] "...אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם".[10] מצוות פדיון שבויים היא הגדולה בין המצוות כי השבוי נמצא בסכנת נפשות, ותלמידי חכמים נמצאים בעדיפות ראשונה לפדותם, "וכל הגדול בחכמה, קודם את חברו" (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י', וספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י"ח.).

בתקופת השואה אנו מוצאים הרבה רבנים ואדמו"רים שהצליחו להינצל במאמצים רבים מהתופת,[11] כגון: הרב אברהם מרדכי אלתר (האדמו"ר מגור), הרב אהרן רוקח (האדמו"ר מבעלז), אדמו"רי ויז'ניץ' ועוד, אך היו גם מקרים בהם רבנים יכלו להינצל אך החליטו מרצונם ללכת עם בני קהילתם להשמדה,[12] כגון: הרב אברהם דב כהנא שפירא,[13] רבי ברוך ספרין (האדמו"ר מקומרנה),[14] הרב יעקב יצחק אלחנן מרוטנברג,[15] הרב משה מרדכי טברסקי (האדמו"ר מטריסק שבלובלין),[16] הרב מאיר לייב פריי (רבה של קהילת שוראן),[17] הרב יעקב מאיר בידרמן,[18] הרב ברוך ספרן,[19] הרב שמעלקא קטרניצר (רב וראב"ד בקראקא),[20] הרב דוד בלייכר (ראש ישיבת נובהרדוק במזריטש),[18] הרב יוסף צבי קרליבך (רבה של אלטונה, ובהמבורג בגרמניה),[21] הרב יצחק קרליץ (רב וראש ישיבה בקוסובה, אחיו של ה'חזון-איש'),[22] הרב אהרן רבינוביץ' (רב ואב"ד בקהילת לידא וראש ישיבתה),[22] הרב מרדכי רוטנברג (רבה של אנטוורפן שבבלגיה),[23] הרב מאיר שפיץ (רב בביסטריץ וראש ישיבה שם),[24] הרב שלמה דוד וינברג (האדמו"ר מסלונים),[25] הרב שמעלקא קטרניצר (רב וראב"ד בקראקא),[20] הרב אברהם שלמה הירש (אב"ד וראש ישיבת ברגסס),[26] הרב קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסעצנא),[27] הרב אברהם שמעון אנגל (ראש ישיבת חכמי לובלין),[28] הרב מאיר שפיץ מביסטריץ (אב"ד בישטריץ),[29] רבי ישראל שפירא מגרודז'יסק,[30] הרב אברהם אהרן כ"ץ מנייטרא.[31]

הרבנים אשר סירבו לעזוב את קהילתם ולהינצל, הביאו נימוקים שונים, כגון:

  • "רב החובל אינו עוזב את הספינה גם כשהיא חושבת להישבר" (הרב אהרן רבינוביץ'),[32]
  • "קברניט הספינה הוא האחרון שעוזב את הספינה הטובעת" (רבי אברהם דב כהנא שפירא),[33]
  • "להיכן שילכו כל היהודים, אלך גם אני" (האדמו"ר מקעכניא),[34]
  • "[הצלת] כולם או אף אחד" (הרב יעקב יצחק אלחנן מרוטנברג),[35]
  • "בתוך עמי אנכי יושב" (רבי יעקב מאיר בידרמן).[36]

היו גם רבנים שנמצאו במקום מבטחים לפני השואה, אך חזרו לקהילתם. הרב אלחנן וסרמן, שהה בארצות הברית בשנת 1939 לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כששאל אותו הרב נפתלי קרלבך (רב 'קהלת יעקב' בניו-יורק) מה הסיבה שהוא רוצה לחזור למקום הסכנה? השיב לו תשובה נחרצת: "אנוכי איש-צבא ומוכרח להימצא בחזית האש".[37]

אופן ההליכה כ'צאן לטבח'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שצרות באות על עם ישראל, המסורת היהודית מחייבת להמעיט בשמחה ובהנאות, לצום, לפשפש במעשים ולחזור בתשובה. כשגשמים מתבוששים להגיע בעיתם: "...ממעטין בשאילת שלום בין אדם לחברו; ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום, כנזופין וכמנודין למקום, ועם הארץ שנתן להם שלום, מחזירין לו בשפה רפה וכובד ראש" (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ג', הלכה ח'). הליכתם של בחורי ישראל לגלות אחרי חורבן בית המקדש הראשון מתוארת:

בשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש, תפשו את הבחורים וכפתו ידיהן לאחוריהן, והיו בוכין והיו הדמעות יורדות על לחייהן ולא היו יכולין לקנחן, ונושרות על לחייהם כצרבת השחין

— איכה רבה א, כה.

בתקופת השואה אנו מוצאים הליכה אל המוות כ'צאן לטבח' בשירה אדירה, בריקודים ובהתלהבות בדרכם אל בורות הירי[38] או בדרכם לתאי הגזים ובתוכם,[39] כי ראו בכך מצוות 'קידוש השם' (למרות שמצווה זו היא על גזירות הדת, ומתוך בחירה חופשית). יהושע אייבשיץ תיאר מצבים אלו כהתלהבות מיסטית לא הגיונית באופן שבו קיימו את מצוות קידוש השם שהשפיע על העמקת התודעה היהודית.[40]

הרב אלעזר מנחם מן שך התרשם ממעשיהם של הרוקדים ואמר: "שכל חייו היה נותן עבור אותם רגעים של אושר ותענוג שהיה להם, כי זה הוא התענוג של יהודי מאמין בבורא-עולם".[41]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: כצאן לטבח

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מופע נוסף של הביטוי בחיבור (פרק נג) מובא בפיהם של בני ישראל המתנים צרתם בפני משה, ששומע להם ומתפלל עבורם, על יסוד הכתוב ”וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה” (מדבר י"א, ב).
  2. ^ אתר למנויים בלבד דינה פורת, אתה שלא יכולת להושיע אותנו, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2021
  3. ^ חיים ניראל, חרדים מול השואה, עמ' 55.
  4. ^ פרימו לוי, השוקעים והניצולים, הוצאת עם עובד 1991, עמ' 45-44
  5. ^ יצחק יציב, טור מערכת: "במעגל הימים" מתוך "דבר לילדים" 21.1.43
  6. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, אלתרמן ומלחמתו בביזוי "ההולכים כצאן לטבח", באתר הארץ, 4 במאי 2016
  7. ^ דן לאור, אלתרמן, עם עובד, 2013, עמ' 441.
  8. ^ Yael S. Feldman, "'Not as Sheep Led to Slaughter’?: On Trauma, Selective Memory, and the Making of Historical Consciousness," Jewish Social Studies 19:3 Summer 2013: 139-169; p. 142.
  9. ^ איגרות הרמב"ם, איגרת השמד, תרגום: הרב יוסף קאפח, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ד, עמ' קיט.
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ד'.
  11. ^ בסתר רעם : הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 98.
  12. ^ "כידוע, כמה וכמה רבנים שיכלו להציל את עצמם בשואה לא עזבו את קהלם והלכו עמהם ליהרג" (סדרת גדולי ישראל - הרב מפוניבז', הרב יואל שוורץ, עמ' 36).
  13. ^ סדרת גדולי ישראל - הרב מפוניבז', הרב יואל שוורץ, עמ' 36. אנציקלופדיה שמע ישראל : לתיעוד ולהנצחת מעשים של מסירות נפש בשנות הזעם תרצ"ט-תש"ה 1939–1945 בגטאות, במחנות העבודה, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה, מכון 'שמע ישראל' שע"י מרכז קאליב העולמי, כרך ב', תש"ס, עמ' 295. עדות – חורבן יהדות אירופה, רות ליכטנשטיין, עמ' 224.
  14. ^ אדמו"רים שניספו בשואה, מנשה אונגר, עמ' 70
  15. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ג, תשס"ז, עמ' 83. ראו גם שם, עמ' 373.
  16. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ב', תש"ס, עמ' 294.
  17. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך א', תשנ"ז, עמ' 41.
  18. ^ 1 2 אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ב', תש"ס, עמ' 287.
  19. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ב', תש"ס, עמ' 252.
  20. ^ 1 2 אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ב', תש"ס, עמ' 302.
  21. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ב', תש"ס, עמ' 303.
  22. ^ 1 2 אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ב', תש"ס, עמ' 304.
  23. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ב', תש"ס, עמ' 305.
  24. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ב', תש"ס, עמ' 308.
  25. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ג', תשס"ז, עמ' 140.
  26. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ב', תש"ס, עמ' 291.
  27. ^ עדות – חורבן יהדות אירופה, רות ליכטנשטיין, עמ' 25.
  28. ^ עדות – חורבן יהדות אירופה, רות ליכטנשטיין, עמ' 43.
  29. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ג', תשס"ז, עמ' 377.
  30. ^ השואה: גורלי יהודי אירופה 1932–1945, לני יחיל, כרך ב', עמ' 727.
  31. ^ חוברת 'בית יעקב', סיון תשכ"ח, שנה ט', קובץ ו', גיליון 109, עמ' 13.
  32. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, מכון 'שמע ישראל' שע"י מרכז קאליב העולמי, כרך א', תשנ"ז, עמ' 196.
  33. ^ סדרת גדולי ישראל - הרב מפוניבז', הרב יואל שוורץ, עמ' 36.אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך ב', תש"ס, עמ' 295.
  34. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, מכון 'שמע ישראל' שע"י מרכז קאליב העולמי, כרך א', תשנ"ז, עמ' 82.
  35. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, מכון 'שמע ישראל' שע"י מרכז קאליב העולמי, כרך ג', תשס"ז, עמ' 83. ראו גם שם, עמ' 373.
  36. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, מכון 'שמע ישראל' שע"י מרכז קאליב העולמי, כרך ב', תש"ס, עמ' 287.
  37. ^ אור אלחנן, אהרן סורסקי, כרך ב', עמ' ריג.
  38. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, מכון 'שמע ישראל' שע"י מרכז קאליב העולמי, כרך ב', תש"ס, עמ' 142.
  39. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, כרך א', תשנ"ז, עמ' 52-53.
  40. ^ בקדושה ובגבורה, יהושע אייבשיץ, עמ' 166.
  41. ^ אנציקלופדיה שמע ישראל, מכון 'שמע ישראל' שע"י מרכז קאליב העולמי, כרך א', תשס"ז, כרך ג', בתחילת הספר.