ליז'יה קלארק

ליז'יה קלארק
Lygia Clark
קלארק (משמאל) ופייגה אוסטרובר (מימין)
קלארק (משמאל) ופייגה אוסטרובר (מימין)
לידה 23 באוקטובר 1920
בלו הוריזונטה, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 באפריל 1988 (בגיל 67)
ריו דה ז'ניירו, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות התנועה האנתרופופז'ית עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה על ידי רוברטו בורלה מרקס, פרנאן לז'ה, יצחק דוברינסקי, ארפאד סנש, Zélia Salgado עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ליז׳יה קלארק (בפורטוגזית: Lygia Clark;‏ 23 באוקטובר 1920, בלו הוריזונטה – 25 באפריל 1988, ריו דה ז'ניירו) הייתה אמנית ברזילאית שנודעה ביצירתה בתחום הציור, המיצב והאמנות ההשתתפותית. קלארק מקושרת, לעיתים קרובות, עם תנועות הקונסטרוקטיביסטים הברזילאיות של אמצע המאה ה-20 ועם תנועת הטרופיקיה.

יחד עם אמנים ברזילאים, אמילקר דה קסטרו, פרנץ וייסמן, ליגיה פאפ והמשורר פריירה גולאר, ייסדה קלארק את תנועת הנאו-קונקרטיזם. הנאו-קונקרטיסטים האמינו כי האמנות צריכה להיות סובייקטיבית וחוויה פיזית. לאורך הקריירה שלה, קלרק חקרה דרכים שבהן מבקרי תערוכות (אשר מאוחר יותר כינתה "משתתפים") יכולים לתקשר באופן פעיל עם יצירות האמנות שלה. היא ביקשה להגדיר מחדש את היחסים בין האמנות והחברה. יצירותיה של קלארק עסקו בתחושות וברגשות פנימיים.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליז׳יה קלארק נולדה ב-1920 בבלו הוריזונטה, מינאס ז'ראיס, ברזיל.[1] בשנת 1947, היא עברה לריו דה ז'ניירו על מנת ללמוד עם אדריכל הנוף הברזילאי רוברטו ורל מרקס. בתקופה זו החלה ליצור אמנות.[2] בין השנים 1950 ל-1952 למדה אצל יצחק דוברינסקי, פרנאן לז'ה וארפד סנש בפריז.[1] בשנת 1953, היא הפכה לאחת ממייסדות קבוצת האמנים "פרנטה" (אנ') שפעלה בריו. בשנת 1957 השתתפה קלארק ב"תערוכת הקונקרטיביזם הלאומית" הראשונה של ריו דה ז'ניירו.[2]

בעשור הראשון לקריירה שלה, התמקדה קלארק בציור ובפיסול.[3] מ-1966 ואילך, הצהירה קלארק שזנחה את האמנות.[4] בתחילת שנות ה-70 לימדה אמנות בסורבון .[1] במהלך תקופה זו, קלארק בחנה את הרעיון של תפיסה חושית באמצעות האמנות שלה. האמנות שלה הפכה לחוויה רב-חושית שבה הצופה הפך למשתתף פעיל. בין 1979 ל-1988, קלארק עברה יותר לכיוון תרפיה באמנות מאשר בעצם יצירת עבודות חדשות. היא השתמשה בתרפיה האמנותית שלה לטיפול בחולים פסיכוטיים ובאוטיסטים. בשנת 1977 חזרה קלארק לריו דה ז'ניירו, ברזיל. היא מתה מהתקף לב בביתה ב-1988.[2]

מספר מבקרים טוענים שיצירתה הקדימה את העידן המודרני של מידע דיגיטלי. עבודותיה המאוחרות יותר היו מופשטות והוליסטיות עם דגש על פסיכותרפיה וריפוי .

השפעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיה של קלארק הושפעו במידה רבה מהתנועה הקונסטרוקטיביסטית וממושגים של בית הספר באוהאוס. עבודתה המוקדמת של קלארק שיקפה את התעניינותה בפסיכואנליזה ובמחקר של זיגמונד פרויד. בהמשך הקריירה שלה, עבודותיה ההוליסטיות יותר הציגו השפעות מחוויות שהיו לה עם מטופלים פסיכוטיים ונוירוטיים.[5] קלארק הייתה בטיפול בעצמה, וההצעות שפיתחה בחנו את הגבול בין אמנות, תרפיה וחיים.[6]

ליז׳יה קלארק היא אחת האמניות המוכרות מתנועת הטרופיקליה. קלארק בחנה את תפקידה של התפיסה החושית ואת ההשפעה הרגשית שיש למשתתפים עם יצירותיה.[7] דוגמה למשיכתה החזקה של קלארק עלאינטראקציה האנושית היא יצירתה מ-1967 O eu tu (אני ואת/ה). היצירה מורכבת משתי חליפות גומי תעשייתיות המחוברות זו לזו בחבל המדמה חבל טבור. המשתתפים בחליפות התחברו יחד, אך לא יוכלו לראות זה את זה, ויצרו קשר כמעט פסיכו-מיני בין השניים.[8] קלארק אמרה על יצירותיה, "העשייה בתוך ההווה היא הדבר החשוב ביותר, האמנות מתמוססת אל תוך העולם".[9]

"נוסטלגיה של הגוף"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1964 החלה קלארק את הכנת הסדרה "נוסטלגיה של הגוף", מתוך כוונה לנטוש את יצירת חפצי האמנות לטובת יצירת אמנות הנובעת מהחושים.[10] יצירותיה בסדרה זאת הסתמכו על חוויות המשתתפים כפי שהן באות לידי ביטוי באופן ישיר בגופם. יצירות אלו התייחסו לקיומם הסימולטני של ניגודים בתוך אותו מרחב: פנימי וחיצוני, מטפורי ומילולי, זכר ונקבה.[10]

טיפול אומנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקר האמנות גיא ברט הבחין כי קלארק "הפיקה מכשירים רבים כדי להטמיע את החוש החזותי בתוך המודעות של הגוף."[11] יצירותיה המאוחרות של קלארק התמקדו במידה רבה בחושים הלא-מודעים: מגע, שמיעה וריח. עבור יצירתה משנת 1966, "נשמו איתי", יצרה קלארק צינור גומי מעוגל והזמינה את המשתתפים להחזיק את הצינור ליד אוזנם. המשתתפים יכלו לשמוע את קול האוויר נכנס ויוצא מהצינור, כך שנוצרה חוויה חושית אישית עבור כל משתתף.[12]

תקופות סגנוניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הקריירה של קלארק התמקדה ביצירת ציורים מונוכרומטיים קטנים שנעשו בשחור, אפור ולבן.[13] בשנות ה-60 הפכה עבודתה למושגית יותר, והיא השתמשה בחפצים רכים הניתנים לתמרון על ידי הצופים-משתתפים. מאוחר יותר הייתה קלרק שותפה בהקמת תנועת הנאו-קונקרטיביזם, אליה הצטרף האמן הברזילאי האליו אויצ'יקה. לאורך הקריירה שלה, האמנות של קלארק עסקה במחקר אודות השפעת האמנות על צופים. אחת המטרות העיקריות שלה כאמנית הייתה לפנות אל האדם הממוצע, לא רק אל הקהל הבורגני.

בסוף שנות ה-50, קלארק ומספר חבריה התנתקו מקבוצת הקונקרטיביזם על מנת להקים את תנועת הנאו-קונקרטיביזם.[14] הם פרסמו את המניפסט שלהם בשנת 1959 .[15][14] הנאו-קונקרטיביסטים האמינו כי האמנות היא סובייקטיבית ואורגנית.[2] בכתביה של קלארק היא מסבירה כי אין לראות ביצירת האמנות כ'מכונה׳ או כ׳אובייקט' אלא מעין ׳גוף׳, אשר הופך לשלם רק באמצעות השתתפות הצופים.[16] קלארק מיזגה בין אמנות ההפשטה הגאומטרית המודרנית של אירופה לבין אלמנטים מן התרבות הברזילאית. תנועת הנאו-קונסטרוקיביזם הברזילאית שאבה את רעיונותיהם האמנותיים ממקס ביל, שהיה מנהל בית הספר לעיצוב אולם בגרמניה בתחילת שנות החמישים.[13] אחת ממטרות הקבוצה הייתה ליצור אמנות בינלאומית, מודרנית המתנגדת לסגנון הפרובינציאלי הפופולרי בברזיל. הנאו-קונקרטיביסטים דגלו באמנות אינטואיטיבית, אך אקספרסיבית וסובייקטיבית.

הנאו-קונקרטיביסטים התעניינו כיצד יצירת האמנות יכולה להיות מושפעת מהצופה ומהאופנים בהם האמנות יכולה "לבטא מציאות אנושית מורכבת".[17] הם ביקשו ליצור יצירות אמנות המתקשרות עם הצופה והופכות את הצופה למודע יותר לגוף הפיזי שלו ולקיום המטאפיזי שלו. הם יצרו אובייקטים תלת-ממדיים נעים, אשר הניעו את הצופים והפכו אותם בעצם לאמנים בפני עצמם. דוגמה אחת לעבודה מסוג זה היא יצירתה של קלארק "ביצ'ו", חפץ מתכתי מוזהב עם צירי מתכת. השתתפות הצופים הייתה חיונית להשלמת היצירה. קלארק מתארת את חילופי הדברים בין הצופה לבין יצירתה "ביצ'ו" כדיאלוג בין שני אורגניזמים חיים.[16] נוסף על כך, נאו-קונקרטיביסטים שאפו למתוח את גבולות הייצוג של היצירה האמנותית. עבורם, יצירת האמנות היא הפעולה עצמה ותהליך העבודה עצמו. על פי שיטה זו, האינטראקציה של הצופה עם היצירה היא הרגע בו הצופה באמת חווה את משמעות היצירה.

בשנות ה-60 וה-70 פעלה בברזיל תנועת נגד לשלטון הדיקטטורה הצבאית ששלט במדינה. בתקופה זו נחקק "חוק מספר מספר 5" ("aka AI5"), שאילץ אמנים רבים לגלות מחוץ למדינה.[18] אמנים רבים נמלטו מברזיל פשוט משום שלא יכלו להתמודד עם המצב הפוליטי. קלארק שהתה בשנים אלו בפאריס, שם לימדה בסורבון, ובאוניברסיטת פריז, בית ספר שהוקם באותה תקופה והתבסס על מודל אקדמי פתוח וניסיוני יותר מהפורמט האקדמי המסורתי שהיה נהוג באותן שנים.[19]

במהלך שנות ה-70 בחנה קלארק את היחס בין התפיסה החושית והתת הכרתית של המשתתפים לבין יצירות האמנות שלה. היא התייחסה לכך כאל "פולחן ללא מיתוס".[13] עבור קלארק, ליצירה לא תהיה שום משמעות במנותק מהשתתפות הצופים. המשתתפים לוקחים את חפצי האמנות לידיהם ומשנים אותם בכל דרך שירצו. כך הגבול בין המשתתפים לבין היצירה מטשטש. המשתתפים הופכים לאחד עם היצירה. במובן מסוים, המשתתף ויצירת האמנות יתמזגו. בשנים האחרונות של הקריירה שלה, התמקדה קלארק באופן בלעדי בפסיכותרפיה ובשימוש באמנות כאקט של ריפוי. מטרתה של קלארק לאורך הדרך האמנותית שלה הייתה לעלות על כל שלב קודם ביצירתה, משום שרעיונות שנחשבו במקור לפריצת דרך היו מיושנים ביחס לעבודותיה המאוחרות.

יצירותיה המאוחרות והמוכרות יותר של קלארק נתפסו כ"חוויות חיות". תקופת יצירתה האינטראקטיבית של קלארק נמשכה שלושה עשורים.[20] היא לא הפרידה בין הנפש לבין הגוף והאמינה כי האמנות צריכה להחוות דרך כל חמשת החושים. אחרי 1963, עבודתה של קלארק לא הייתה יכולה להתקיים מחוץ לרגע השתתפותו של המשתתף. האמנות שלה הפכה לחוויה אינטראקטיבית. היא האמינה כי הצופה (הידוע גם בשם "משתתף") שימש תפקיד פעיל וחשוב בעולם האמנות. זו אחת הסיבות לכך שלא ניתן להנות מעבודתה של קלארק באופן מלא בתוך כותלי המוזיאון. אמונתה הייתה כי האמנות צריכה להיות חוויה רב חושית, לא רק כזו אשר נהנים ממנה רק באמצעות העיניים. בשלב מסוים כתבה "אנחנו מציעים: ההצעה שלנו היא של דיאלוג. לבד אנחנו לא קיימים. אנחנו נתונים לחסדיך ", היא המשיכה ואמרה" אנחנו המציעים: קברנו את האמנות כפי שהייתה ואנו קוראים לכם להנציח את המחשבה באמצעות הפעולה שלכם".[21]

אחד מיצירות האמנות האינטרטיביות המוכרות ביותר שלה היא "באבא אנתרופג'יקה – Antropofágica". יצירה זאת נוצרה בעקבות חלום שקלארק חלמה על חומר אנונימי שזרם מפיה. חוויה זו לא הייתה מהנה עבור קלארק. היא ראתה בכך הקאה של חוויה שחוותה בעבר, אשר נבלעה בעבר על ידי אחרים. במובן מסוים, נראה שקלארק ראתה בזוועה זו כדרך להציג את חירותה. אחד ממטרותיה של קלארהייתה ליצור אמנות המכוונת לקהל גדול יותר בעולם, תוך דגש על נושאים חברתיים וכך להנכיח רעיונות של חופש תרבותי. עבור יצירות האמנות האינטראקטיביות שלה, קלארק השתמשה תמיד בחפצים יומיומיים זולים. לאובייקטים אלה הייתהתה משמעות רק אם הגיעו במגע ישיר עם גוף המשתתף.

בחלק האחרון של הקריירה שלה, התמקדה קלארק בטיפול דרך אובייקטים אמנותיים כאלטרנטיבה לפרקטיקה של יצירת אובייקטים אמנותיים מסורתיים. כשחזרה לריו דה ז'ניירו ב-1976, התמקדותה הטיפולית של קלארק נשענה על זיכרון הטראומה.[18] "גיליתי שהגוף הוא הבית ... וככל שאנחנו הופכים מודעים אליו יותר, כך אנו מגלים מחדש את הגוף כמכלול דינאמי ומשתנה", כתבה ב-1971 כאשר הפכה את היוצרות של המחשבה על אמנות.[21] היא רצתה לגלות מדוע לחפצים מסוימים מעוררים במטופליה זכרונות חיים. בהתאם למטופל, קלארק התאימה את צורת הטיפול כך שהמפגשים איתה יכולים להיות למשך טווח קצר או טווח ארוך. הטיפול בא לידי ביטוי באמצעות הקשר בין אובייקט ההתקשרות לבין האופן שבו המשתתף פירש את משמעותו.

תערוכות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1959 – הביאנלה, סאו פאולו
  • 1960 – הביאנלה בוונציה, ונציה
  • 1960 – קונקרט קונסט, ציריך
  • 1961 – הביאנלה, סאו פאולו
  • 1962 – הביאנלה בוונציה, ונציה
  • 1963 – הביאנלה, סאו פאולו
  • 1964 – גלריה סיגנלס, לונדון
  • 1964 – התנועה השנייה, פריז
  • 1965 – גלריה סיגנלס, לונדון
  • 1965 – פאקו אימפריאל, ריו דה ז'ניירו
  • 1967 – ביאנלה, סאו פאולו
  • 1968 – רטרוספקטיבה, הביאנלה בוונציה, ונציה
  • 1986 – רטרוספקטיבה – עם האליו, Paço Imperial, ריו דה ז 'נירו
  • 1987 – רטרוספקטיבה, מוסאו דה ארטה קונטמפוראנה דה אוניברסיד דה סאו פאולו
  • 1997 – הדוקומנטה, קאסל
  • 2000 – המוזיאון לאמנות עכשווית, לוס אנג'לס, קליפורניה
  • 2001 – ניסוי בחוויה: אמנות בברזיל 1958–2000, המוזיאון לאמנות מודרנית, אוקספורד[22]
  • 2001 – ברזיל: גוף ונפש, ניו יורק, מוזיאון גוגנהיים
  • 2001 – הביאנלה השביעית הבינלאומית של איסטנבול – סאלה איספל, איסטנבול
  • 2002 – ברזיל: גוף ונפש, מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק
  • 2003 – דופק: אמנות, ריפוי ושינוי, ICA, Boston,
  • 2004 – פנסמנטו מודו, דן גלריה
  • 2004 – המועדפים, ICA – לונדון
  • 2005 – 50 יאהר / שנים דוקומנטא: 1955–2005, Kunsthalle Fridericiaum Kassel
  • 2005 – Lygia Clark, דה אוברה ao aktecimento: סומוס o עובש, מונית V סופרים. . ., מוזיאון לאמנות, נאנט
  • 2005 – טרופיקליה: מהפכה בתרבות הברזילאית, המוזיאון לאמנות עכשווית, שיקגו
  • 2006 – ברביקן, לונדון
  • 2006 – Pinacoteca אסטאדו דה סאו פאולו, SP, ברזיל
  • 2006–2007 – מוזיאון ברונקס לאמנות, ניו יורק
  • 2007 – WACK! – אמנות והמהפכה הפמיניסטית, MOCA, לוס אנג'לס
  • 2010 – elles @ centrepompidou, מרכז פומפידו, פריז
  • 2014 – ליז׳יה קלארק: נטישת האמנות 1948–1988, רטרוספקטיבה, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק

אוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודותיה של קלארק נמצאות באוספים ברחבי העולם, כולל MoMA, New York, Tate Modern, לונדון, מוזיאון האמנויות היפות, יוסטון; MAM, ריו דה ז 'נירו, מוסאו Nacional Centro de Arte ריינה סופיה, מדריד מרכז פומפידו, פריז.[23]

שוק האמנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-Sotheby's בשנת 2014 נמכר פסל האלומיניום המתקפל של קלארק ביצ'ו-אם-סי-מד (מס' IV) (1960) ב-1.2 מיליון דולר, ומכפיל את האומדן הגבוה של 600 אלף דולר.[24]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Guy Brett, "The Proposal of Lygia Clark". In: Catherine de Zegher (ed.), Inside the Visible. The Institute of Contemporary Art, Boston & MIT Press, 1996.
  • Lygia Clark, "Nostalgia of the Body". In: October. The Second Decade, 1986-1996. October Books / MIT Press, 1997.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליז'יה קלארק בוויקישיתוף
  • ליז'יה קלארק, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 Kristin G. Congdon; Kara Kelley Hallmark (30 באוקטובר 2002). Artists from Latin American cultures: a biographical dictionary. Greenwood Publishing Group. p. 66. ISBN 978-0-313-31544-2. נבדק ב-18 במרץ 2012. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 "Lygia קלארק" באתר האינטרנט של (הקישור אינו פעיל) Cleccíon Cleneros http: //www/coleccioncisneros.org%5B%5D
  3. ^ Schilaro, Tatiane. "The Radical Brazilian Artist Who Abandoned Art". www.hyperallergic.com. Hyperallergic. נבדק ב-11 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ קן ג 'ונסון (מאי 2, 2014), לראות את זה, להרגיש את זה, לגעת בו, להיות נרפא ניו יורק טיימס .
  5. ^ "Lygia Clark". Widewalls. נבדק ב-2018-11-27.
  6. ^ "The Radical Brazilian Artist Who Abandoned Art". Hyperallergic (באנגלית אמריקאית). 2014-08-11. נבדק ב-2018-11-27.
  7. ^ Guy, Brett. "Lygia Clark: In Search of the Body" (PDF). California State University of Sacramento. California State University. נבדק ב-5 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Lygia Clark: O eu a o tu (The I and the You)". MoMA.org. MoMA. נבדק ב-5 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Lygia Clark: O eu e o tu (The I and the You)". MoMA.org. MoMA. נבדק ב-5 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 Osthoff, Simone. "Lygia Clark and Helio Oiticica: A Legacy of Interactivity and Participation for a Telematic Future". Leonardo Online. Leonardo. נבדק ב-5 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Brett, Guy. "Lygia Clark: In Search of the Body" (PDF). State University of California, Sacramento. State University of California. נבדק ב-5 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Grammatikopoulou, Christina. "The Therapeutic Art of Lygia Clark". Interartive.org. Interartive. נבדק ב-5 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 3 Brett Guy, "Lygia Clark: In Search of the Body," Art in America (July 1994): "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2008-04-21. נבדק ב-2007-07-31. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ 1 2 "Neo-concrete – Art Term | Tate|last=Tate|work=Tate|language=en-GB|access-date=2017-04-11".
  15. ^ Stiles, Kristine (2012). Theories and Documents of Contemporary Art: A Sourcebook of Artist's Writings. Berkeley and Los Angeles: University of California Press. pp. 79–100.
  16. ^ 1 2 בואה, איב-אלין וליגיה קלארק. "נוסטלגיה של הגוף." MIT Press 69 (קיץ 1994): 85-109.
  17. ^ גולאר, פריירה. "מניפסט נאו-בטון", היסטוריה של אמנות מודרנית באמריקה הלטינית, Spokane: אוניברסיטת Whitworth, 2014.
  18. ^ 1 2 סולי רולניק, "הזיכרון המדבק של הגוף, שובו של ליגיה קלארק למוזיאון", תורגם על ידי רודריגו נונס, Transversal (ינואר 2007): http://eipcp.net/transversal/0507/rolnik/en
  19. ^ "Raven Row". www.ravenrow.org (באנגלית). נבדק ב-2017-04-11.
  20. ^ Simone Osthoff, "Lygia Clark and Helio Oiticica: A Legacy of Interactivity and Participation for a Telematic Future," Leonardo, Vol. 30, No. 4. (1997), 279-289:
  21. ^ 1 2 Wiebe, Mariianne Mays (בדצמבר 2014 – בפברואר 2015). "Lygia Clark". Border Crossings. 33 (4): 110–111. ISSN 0831-2559. {{cite journal}}: (עזרה)
  22. ^ "Experiment Experiência - Modern Art Oxford". Modern Art Oxford (באנגלית בריטית). נבדק ב-2016-03-05.
  23. ^ ליגיה קלארק אליסון ז'אק, לונדון.
  24. ^ Laurie Rojas (May 29, 2014), Lygia Clark’s critters crawl to top auction spot (אורכב 07.06.2014 בארכיון Wayback Machine) The Art Newspaper.