ליליאן לנטון

לילאן לנטון בתמונת מעקב של משרד הפנים הבריטי, 1912.

ליליאן אידה לנטון (באנגלית: Lilian Ida Lenton; ‏5 בינואר 1891 - 28 באוקטובר 1972) הייתה פעילה סופרג'יסטית בריטית.

ביוגרפיה

חייה המוקדמים

ליליאן לנטון נולדה בלסטר בשנת 1891, והייתה הבכורה למשפחה של חמישה אחים. לאחר שסיימה את לימודיה החלה ללמוד ריקוד, אך לאחר ששמעה נאום של הפעילה הסופרג'יסטית אמלין פנקהרסט, היא החליטה שברגע שתגיע לגיל 21 תצטרף לתנועה הסופרג'יסטית, ומשהגיעה לגיל 21 הצטרפה לארגון הסופרג'יסטי איגוד הנשים החברתי והפוליטי (WSPU).^[1] במרץ 1912 ניפצה יחד עם סופרג'יסטיות נוספות מהארגון חלונות של משרדים ממשלתיים ברובע וייטהול בלונדון, ונכלאה לחודשיים תחת השם הבדוי אידה אינקליי.^[2]

פעילותה כסופרג'יסטית

בתחילת שנת 1913 החלה סדרת הצתות יחד עם הסופרג'יסטית אוליב ווארי בדרישה לזכות הצבעה עבור נשים, אך נעצרה כבר בפברואר 1913, בחשד להצתת בית התה בגני קיו. מיד עם כניסתה למעצר פתחה ליליאן לנטון בשביתת רעב, ולאחר יומיים הואכלה בכפייה. היא התנגדה בכל כוחה להאכלה בכפייה, ונדרשו שבעה סוהרים ושני רופאים על מנת לרסן אותה. במהלך ההאכלה בכפייה, חדר אוכל לריאותיה והיא חלתה בדלקת אדר חמורה. לאחר שחלתה היא שוחררה במהרה, והמקרה עורר כעס רב בציבור, שהחריף כששר הפנים הבריטי דאז הכחיש שליליאן לנטון הואכלה בכפייה וטען שמחלתה נגרמה עקב שביתת הרעב שלה.^[2] אך למרות טענותיו, רישומי משרד הפנים הבריטי מראים כי ליליאן לנטון אכן הואכלה בכפייה ב-23 בפברואר 1913.

ביוני 1913 ליליאן לנטון נעצרה בשנית תחת השם הבדוי מאי דניס לאחר שנראתה בבית ריק שהוצת לאחר מכן. היא פתחה בשביתת רעב, והפעם לא היה ניסיון להאכילה בכפייה, והיא שוחררה לאחר מספר ימים.^[2] ביולי באותה שנה המשטרה הגיע לחפש אותה על מנת לעצור אותה, אך היא נמלטה ברכב מסחרי של חברת משלוחים כשהיא לבושה כנער שליח, ונסעה לסקרבורו, משם נמלטה בספינה לצרפת, ומשרד הפנים פרסם תמונה שלה והכריז עליה כעל פושעת נמלטת. ליליאן לנטון שבה במהרה לבריטניה ונעצרה שוב כשניסתה לאסוף אופניים עזובים ממחלקת האבדות בתחנת הרכבת פדינגטון. היא פתחה מיד בשביתת רעב, הואכלה בכפייה בשנית, ומצבה הבריאותי החל להתדרדר במהרה, ובעקבות כך שוחררה לחמישה ימים בהתאם לצו החתול והעכבר מאפריל 1913 בו נקבע שסופרג'יסטיות שחלו או נפצעו קשות כתוצאה מהאכלות בכפייה ישוחררו מהכלא זמנית ולרשויות תשמר האפשרות לעוצרן בשנית, אך בתום חמשת הימים היא נמלטה.^[2]

ליליאן לנטון נעצרה ב-22 בדצמבר 1913 באשמת הצתת בית בצ'לטנהאם. היא זוהתה לפי תמונת המבוקשת שלה ונשלחה לכלא, שם פתחה בשביתת רעב נוספת, שוחררה למספר ימים בבוקר שלאחר מכן, ונמלטה שוב. בתחילת מאי 1914 היא נעצרה שוב ומעצרה הוארך בזמן שחיכתה להישפט על אחת ההצתות שביצעה, היא פתחה בשביתת רעב שוב ושוחררה ב-12 במאי 1914.^[2]

מאוחר יותר כתבה ליליאן לנטון על ההצתות במאמר "זכרונות של מילטינטית" כך: "כשלא הייתי בכלא, המטרה שלי הייתה להצית שני מבנים בשבוע... המטרה הייתה ליצור מצב בלתי אפשרי במדינה, על מנת להוכיח שלא ניתן למשול ללא הסכמת הנמשלים והנמשלות"^[3]

לאחר שחרורה

במהלך מלחמת העולם הראשונה, השהו נשות איגוד הנשים החברתי-פוליטי את המאבק המיליטנטי למען זכות הצבעה לנשים כדי להשתתף במאמץ המלחמתי. סופרג'יסטיות רבות עבדו בעבודות שמסרותית היו שמורות לגברים. ליליאן לנטון התנדבה במהלך המלחמה בסרביה, יחד עם יחידת הרפואה הנשית הסקוטית, ועל כך הוענקה לה מדליה מהצלב האדום הצרפתי.

לאחר המהפכה הרוסית היא ביקרה ברוסיה יחד עם הסופרג'יסטית נינה בויל. בהמשך היא עבדה עבור השגרירות הבריטית בסטוקהולם, ובשנים 1924–1933 הייתה הדוברת ועורכת הידיעון של ליגת הנשים למען חופש, ארגון נשים שהוקם בשנת 1907 בידי יוצאות איגוד הנשים החברתי-פוליטי, והמשיך לפעול למען שוויון לנשים גם אחרי השגת זכות ההצבעה לנשים. בשנת 1933 עבדה תקופה קצרה בארגון למען רווחת בעלי חיים בסקוטלנד, ולאחר מכן הייתה למזכירת כספים באיגוד המורות הלאומי עד לשנת 1953.^[2]

בשנת 1955 היא הופיעה יחד עם סופרג'יסטיות נוספות בשידור מיוחד של ה-BBC ליד פסל של אמלין פנקהרסט בגני מגדל ויקטוריה לציון יום השנה ה-37 להשגת זכות ההצבעה לנשים.^[4] בשנת 1959 היא צולמה בשנית בידי ה-BBC בראיון על צו החתול והעכבר,^[5] ובאוקטובר 1961 צולמה בשלישית בידי ה-BBC ורואיינה על פגישתה עם הסופר דייוויד הרברט לורנס, אותו פגשה בשנת 1914 כשנמלטה מהמשטרה והסתתרה באזור האגמים.